בלוג

ג’ינס אחד בשנה

10 בMarch 2016

יש לי מזוודת טרולי אחת קטנה. מכניסה לשם כמה חצאיות קלילות, שמלה סקסית אחת, כמה טי שירטים וטייצים. שלושה ספרים שאני מתעקשת לקחת (מהדורה ישנה של לונלי פלאנט על מונגוליה, שמצאתי אחרי חיפושים רבים בחנות קטנה בפוקרה, יד שניה. הספר היחיד שהצלחתי למצוא בזמנו עם קצת מידע על מונגוליה. ואחד הספרים הכי אהובים עלי..).

שתי חזיות שאני כמעט לא לובשת. גרביים, תחתונים, בגד ים וכמה ברכות ומכתבים שהילדים כתבו לי.

הארד דיסק חיצוני מלפני מאתיים שנה עם סרטים וקצת תמונות.

איצטרובל קטן שאספתי מאדמת הטייגה, צפון מונגוליה, גבול סיביר.

וג’ינס אחד.

ג’ינס אחד בשנה. זה מה שקורה.

ג’ינס שמלווה אותי בכל הנסיעות, המסעות. אוטובוסים, מעבורות, מטוסים, ג’יפים, פיק-אפ טראקס. וואטאב. ג’ינס שלוקח איתי את העשן, את אויר ההרים הגבוהים הקפואים, את ריח הקפה החזק. הכל הוא נושם איתי.

כביסות, בוץ, גשם, אבק.

פעם בשנה אני ניגשת לחנות עם ג’ינס אחד מהוה, מצ’וקמק, קרוע (לפעמים במקומות לא ממש אידאליים…), ויוצאת עם אחד חדש, שיושב עלי הכי טוב בעולם (בכל זאת- רק אחד…).

זה התחיל עם טומי משדרת המעצבים בוינה, המשיך עם סקיני לוהט ב- H&M  בסין (100 שקל, שיצא איתי למסע במונגוליה, למסעות בנפאל וגמר קרוע עד כלות בפיליפינים), אחריו סקיני חביב מזארה (120 שקל, שיצא מהפיליפינים, המשיך בנפאל, הודו, נפאל, הודו, כולל מסע מפעים ללאדאק, וסיים את חייו זרוק בחדר במלון בדלהי), ועכשיו אני יושבת על המיטה בפוקרה עם ג’ינס ליווייס שמדגיש את האגן שלי, שנקנה בכיכר המעצבים בהודו (40$!).

קשה לי להסביר כי החיים שלי לגמרי שונים ממה שקורה במציאות של אנשים שחיים בתוך הלופ. קשה לי לומר שבעצם…לא מעניין אותי יותר. כלומר, אכפת לי איך הג’ינס הזה יושב עלי. וזו חוויה נחמדה, כי הבת שלי ואני נמצאות בסוג של פרוייקט-מכוון-מטרה למציאת הג’ינס האולטימטיבי (שהוא גם באיכות גבוהה, כי בכל זאת הוא חייב לשרוד שנה, גם במחיר שפוי, וגם נראה עלי פצצה).

אבל בכללי לא אכפת לי אופנה, אקססוריס, שיער, צפרניים, בושם. לא שמתי בושם כבר שנים ואני בכלל לא מרגישה רע. האמת היא שאני לא רוצה לצאת לקניון ולהרגיש שזה, כאן, עכשיו, האושר.

כי זה לא יכול להיות אמיתי. כל האושר הזה, הוא סוג של הסחת דעת, האמת…

אז האושר שלי בכלל לא קשור לשם. וכיף לי נורא עם זה. וזה לא שניסיתי במיוחד. “עשיתי עבודה”. לא עשיתי כלום. זה פשוט קרה. בלי שארגיש.

אני לא מתאפרת ולמעשה היום קשה לי בכלל להבין בשביל מה. כל כך נוח פשוט לקום בבוקר, לשטוף פנים וזהו. לצאת טבעית. ראבאק אני בת 40, אין כבר הרבה מה לעשות עם זה.. :-).

אז כאילו שאני בעצם מנסה להסביר למה העובדה שיש לי מזוודונת קטנטונת אחת ודי היא בעצם בחירה שלי בדרך שמשחררת אותי. ואני כבר לא רוצה להשוות את עצמי לסטנדרטים שלא קשורים לחיים שלי. אני רוצה לחיות לגמרי בסטנדרטים של דרך החיים שלי. אני לא רוצה לראות את עצמי כאחת שחיה “מחוץ ללופ”. אלא כאחת שחיה בתוך הלופ הפרטי והחופשי שלה. אני אקרא לזה ‘לופ’ או ‘משה’ או כל כינוי אחר..זה לא משנה.

שחרור האישה? איזה אישה? אם כל אשה היתה פועלת למען שחרורה הפרטי, ממציאה ויוצרת את הלופ שעובד בשבילה, אבל באמת בלי הסחות דעת, ונותנת דוגמא אישית לבנותיה ולא פחות חשוב, לבניה, אז היה מתחיל להיות כאן סוף סוף מעניין.

אנשים יכולים להגיד שהדרך שלי לא טובה. והם יהיו צודקים. הדרך שלי ככל הנראה לא תהיה טובה בשבילם. אבל היא נהדרת בשבילי.

haleli