לפני כמה חודשים צעדתי ברחובות דלהי עם בתי בת ה-13. הלכנו רק שתינו, מהשכונה השקטה בה אנחנו בדרך כלל ישנים כשאנחנו בדלהי, אל עבר השכונה ה”מתויירת”, יש שם חנות טיקות שאנחנו אוהבות.
תוך כדי הצעידה, בתי העלתה את הנקודה המעניינת שאין כמעט נשים ברחוב. באופן מפתיע, עם כל ההמונים שגודשים את הרחובות ההודיים, בקושי רואים נשים שם. בטח שלא נשים צעירות. ואם בעיר עוד רואים מדי פעם, בעיקר באזורי הבילוי, אז כשמתרחקים מהערים הגדולות ונכנסים לכפרים- לא רואים כמעט בכלל.
ככה, באמצע הרחוב, התפתח איתה דיון מרתק על נשים בהודו, או בנפאל, או במקומות אחרים בהם ביקרנו. על הסיבות, ההשלכות, על מה היא חושבת על זה.
‘הבת שלי מתבגרת’, חשבתי לעצמי. וכמה שזה קשה לי (מי לא רוצה שהם יחכו רק עוד קצת עם ההתבגרות הזאת..) ככה זה גם נפלא.
יש לי שני מתבגרים. אחד בן כמעט 17. אחת כמעט בת 14. כשיצאנו, לפני 6 שנים כמעט, כולם היו עוד ילדים קטנים. הכל היה שונה. עכשיו, הדברים נראים אחרת לגמרי.
אני אנסה לכתוב כאן קצת מהנסיון שלי. חילקתי את הנושא לסעיפים על פי הצרכים של המתבגרים ואיך הטיול פוגש אותם בתוך זה.
צרכים פיזיים:
♦ הצורך הראשון והעיקרי ביותר- רעב. מתבגרים אוכלים הרבה. הם מרגישים רעב לעתים תכופות. זה גורם להם לעצבנות, לחוסר סבלנות וליחס שלילי מאוד לסביבה. לכן דבר ראשון יש לדאוג לכך שהם יקבלו את כמות המזון לה הם זקוקים, ושאוכל יהיה תמיד נגיש. קשה לי לתאר לכם עד כמה זה משמעותי ומשפיע. אל תסגרו את הפינה הזאת עם חטיפים, אלא השתדלו ככל הניתן לתת אוכל מזין ובריא.
♦ שינה- כמעט כמו רעב, כשמתבגר מרגיש עייפות או אם הוא לא קיבל את שעות השינה להן הוא זקוק, כל הסביבה מרגישה את זה. וזה לא כיף. לכן – השתדלו ככל הניתן לדאוג לכך שהם ישנים כמו שצריך. אצלנו, יום אחרי משחק של צ’לסי (שהתקיים באישון לילה) לא נראה כמו יום שבו בן ה-16 ישן כמו שצריך. במיוחד אם הם הפסידו.
♦ הגיינה- תלוי מאוד באישיות של כל אחד. כמו שאני מרגישה את זה, זהו צורך שפחות יש לתת עליו את הדעת, אבל אם יש לכם נער שרגיש לנושא- חשוב ביותר לדאוג שהוא ירגיש בנוח ככל הניתן, גם במזרח, גם בהודו, גם באוטובוס מקומי מצ’וקמק. ואולי דוקא זו הזדמנות לעבוד קצת על הנושא, לאפשר להם להסתגל לתנאים קצת פחות נוחים, לפתח גמישות וחסינות לנושא. לדבר על זה, לעשות הכנה ולא להתעלם.
◊ פצעונים- תכשירים לטיפול בפצעונים יש בכל מקום, כולל סבון פנים, קרמים ומשחות. ניתן למצוא גם טבעיים. אני קונה עבורם תכשירים אורגניים (בחנות האורגנית בפוקרה, נפאל) ומזכירה להם להשתמש כאשר אני רואה שיש צורך (לא באופן שגרתי).
◊ הגיינה נשית- אפשר למצוא בכל מקום כמעט, אבל חשוב שתדאגו לכך שתמיד יהיה לכם באופן נגיש. אם הנערה נתקעה, שכחה, בדיוק לא לקחה את התיק הנכון- שיהיה עליכם גלגל רזרבי. תמיד.
צרכים רגשיים:
♦ פרטיות- המתבגר הממוצע זקוק לפרטיות שלו. בעיני זו אחת הנקודות הכי קריטיות כשמטיילים עם מתבגרים, כיוון שהקושי שלהם הוא אמיתי, אוטנטי וגדול מאוד. כל היום נמצאים עם המשפחה (דבר שהוא לחלוטין לא חוקי כשאתה מתבגר..), תקועים באותו אוטו איתם, או באותו חדר במלון, כולם חייבים ללכת לאותם מקומות כל הזמן, כל הארוחות הן משותפות ואם לא די בכך, אז הם גם צריכים לעשות את עצמם כאילו זה נורא כיף, כי בכל זאת זו חופשה משפחתית.
זה לא כיף להם.
הם לא אוהבים את זה.
ואנחנו בטח לא נשנה את זה.
לא, גם אם נשתדל נורא גם אם נהיה ההורים הכי קוליים והאחים הקטנים הכי מתוקים בעולם. זה בכלל לא קשור אלינו.
מה אני עושה:
⭐ ברמת האריזה קודם כל- תיק משלהם, עם כל הדברים שלהם, בלי מעורבות של מבוגרים נאן-וואט-סו-אבר, לתת להם אחריות ופרטיות מוחלטת על הדברים שלהם.
⭐ כשזה מתאפשר אני מזמינה להם חדרים פרטיים. משתדלת לאזן בין תקופות בהן הם נאלצו לחלוק חדר עם האחים שלהם, לבין תקופות הפסקה ורגיעה שבהן הם מקבלים חדר פרטי. תפתיעו אותם עם חדרים פרטיים משלהם ותראו כמה בקלות הופכים נפש אחת בעולם הזה למאושרת..
⭐ הנושא צריך להיות “על השולחן”, מדובר בניכם. כך שכשהם מרגישים צורך בפרטיות הם יכולים להרגיש מספיק נוח לומר לכם את זה, ולדעת שיש מי שמבין ומקבל את זה. גם בטיול של שבוע.
⭐ ויותר מזה- אני לפעמים ניגשת אליהם באופן עצמאי ומספרת להם על מקום שראיתי שיכול לעניין אותם, מציעה מסעדה עם אוכל שאני יודעת שהם יאהבו במיוחד (ומציעה להם ללכת לבד או בקונסטלציה שמתאימה ונעימה להם), או פעילות שהם מתחברים אליה (“אתה יודע, כשהלכתי עם גלי לחוף ראיתי בדרך קבוצה של אנשים שמשחקים כדורסל..זה ממש קרוב לכאן..”).
⭐ אני נותנת להם חופש בכל מה שקשור לארוחות המשפחתיות. אם הם מעדיפים להשאר בחדר לבד לכמה זמן, בעוד שכולנו הולכים לאכול אני משתפת פעולה ופשוט מביאה להם טייק-אווי. אם הם מעדיפים לשבת בשולחן נפרד (כן כן..טינאייג’רס..) אני לא עושה מזה עניין. חופשי על הבר. כשהם כן מחליטים לשבת איתנו אני תמיד מציינת כמה זה נעים לי :-).
⭐ תמונות- יש לי אחד ששונא להצטלם ואחת שכל היום רק לוקחת סלפי’ס. אני לא מתווכחת. עד כדי כך שלפעמים שואלים אותי איפה הבן שלי והאם הוא בכלל מטייל איתנו. עד כמה שחבל לי שהוא לא מאפשר לי לתעד אותו, אני מכבדת את רצונו. לעתים נדירות אני מצליחה לשכנע אותו שכדאי לו, ככה ממש בקטנה, לתעד קצת מהרגעים שעוברים עליו, בשביל זיכרון. לפעמים זה גם מצליח לי.
♦ עצמאות– הטיול הוא הזדמנות מצויינת לחדד את מיומנויות העצמאות שלהם, לתת להם להתנסות בחוויות חדשות בעצמם. להתמודד עם תנאי סביבה חדשים. זו יכולה להיות התנסות שמאוד מחזקת להם את הבטחון העצמי, גם ובעיקר אם המתבגר הפרטי שלכם נתקל בקשיים חברתיים, או עובר משבר כלשהו.
⭐ תנו להם להסתובב לבד, ללכת לקנות משהו לכולם, לחפש או לשאול מידע, לשלם על שירותים, לעשות קניות לעצמם לבד.
⭐ תנו להם לטעום ולהתנסות בחוויות שמספק המקום בו אתם נמצאים. החל בשיחות בשפה חדשה, עם אנשים ממקומות שונים בעולם, וכלה ביציאה לטרקים/ראפטינג עם חברים, וכל מה שבאמצע . תעודדו את זה, תנו להם תמיכה ואל תעקמו את הפרצוף אם הם מבקשים לטעום בשר קרוקודיל. הם מפתחים את העצמי הפרטי שלהם, וזה נהדר!
⭐ אני ממליצה בחום גם לדאוג לכך שיש להם מישהו (שהוא לא אתם) לדבר איתו. לפני הנסיעה, ולא משנה אם זו נסיעה קצרה או ארוכה, פתחו להם קו חופשי עם אדם כלשהו אליו הם מרגישים קרובים מספיק, וודאו שהם יכולים לשוחח איתו בכל זמן שירצו (כמובן בהתחשב בשעות המקובלות). אין לתאר את תרומתה של שיחת איוורור אחת קטנה, למצב הנפשי של המתבגר וכך גם למצב הרוח המשפחתי הכללי ולהצלחת הטיול כולו.
צרכים חברתיים:
תלוי במתבגר, כמובן. אבל אחוז גדול מהמתבגרים בכלל לא מוכנים לשמוע על טיסה לחו”ל עם המשפחה, ולא משנה אם זה לארבעה ימים או לארבע שנים. הם לא מוכנים בשום פנים ואופן להפרד מהחברים שלהם אפילו לא לשעה. זה נושא שגורר אחריו הרבה מתיחות וויכוחים ובלאגן. לא קל עם גיל העשרה הזה.
⭐ דברו איתם על נסיעה שכוללת מקומות/פעילויות שמעניינים אותם. הראו להם שאתם מבינים ומקבלים את הצורך שלהם להיות מחוברים באינפוזיה לחברים שלהם, ולכן אתם רוצים לשאול אותם איך כן אפשר לנסוע יחד כמשפחה, בצורה כזאת שכולם יהנו. תנו להם דוגמא אישית והשתמשו בקושי הזה על מנת לנהל איתם מו”מ שמבוסס על הבנה והקשבה, ולא על “אתה בא איתנו ולא מעניין אותי”. הראו להם שאתם מתייחסים אליהם כבוגרים, הציגו את העמדה שלכם בפתיחות וברגישות (“חשוב לי מאוד שתבוא איתנו, לא נשאר לנו עוד הרבה זמן איתך..עוד שניה אתה יוצא לדרכך”, או כל דבר אחר שאתם מרגישים) ותנו להם להביע את עצמם.
⭐ עכשיו, בגלל שהבן שלי הוא גם המתרגם של האתר הזה (בגרסתו האנגלית), אני חייבת להיות מאוד נאמנה למציאות. אז עלי להוסיף שזה לא תמיד עובד. לפעמים אני נאלצת להכריח אותו (מעניין שעם אחותו הצעירה זה לא קורה, פשוט כי היא שונה באופי שלה ממנו) אבל אני עושה את זה רק במקרים בהם אני יודעת בודאות (אני מכירה אותו היטב) שהמעבר למקום החדש יתברר לו כמהלך טוב יותר, בסופו של דבר.
⭐ אני תמיד אשתדל להתאים את המקום אליו אנחנו נוסעים, לרצונות של הילדים ולבקשות שלהם. כך, היינו השנה למשל בנפאל (על פי רצונה של בת ה-13), היינו בוייטנאם (כולם היו בעניין), בסינגפור (בחירה של בת ה-10), ובאי מאוד מסויים בפיליפינים (רצונו של בן ה-16). התכנון הוא גם להגיע בקיץ ללאדאק (רצונם של כל הילדים, כל אחד והסיבות שלו). לעומת זאת, אילו הייתי מתחשבת רק ברצונות שלי היינו עכשיו על פסגת איזה הר בקירגיסטאן…
♦ החברים בבית: היום זו לא בעיה. כל מה שצריך זה ווייפי. אפשרו להם את זה באופן חופשי. אבל חופשי. בלי פרצופים, בלי הערות על “אתה כל הזמן בטלפון”. תנו להם לבד לעבור את התהליך ולהבין שהחברים בבית יכולים לחכות רגע, כי הנוף שנשקף ממש עכשיו מהחלון הוא משהו שהם לא יראו יותר לעולם. ככל שתעירו יותר, כך תמצאו אותם מתחפרים יותר במסך. אתם הבאתם אותם לכאן, ומעכשיו זו כבר בחירה שלהם מה הם עושים עם זה. ויש מצב שהם יתחרטו אחר כך. וגם זה בסדר, גם זה סוג של למידה..
♦ חברים חדשים מהדרך: חוויה נפלאה. לפגוש אנשים מכל העולם, מכל הגילאים, מכל המינים והצבעים. תנו להם, כי כל אחד שהם פוגשים, ולא משנה מי הוא או מה הוא, יעשיר את עולמם. כל אחד. תנו להם לנהל שיחות עמוקות עם אנשים שהם רק פגשו עכשיו במסעדה, האנשים האלה יקשיבו להם ממקום אחר ממה שכל אחד אחר (שמכיר אותם כבר הרבה זמן) מקשיב להם. הם יהנו מזה כל כך, פשוט כי הם יוכלו להציג בפניהם את ה’עצמי’ החדש שלהם, הבוגר, החכם, החושב. זו התנסות מצויינת וחשובה בכל קנה מידה וקשה לי אפילו לתאר עד כמה היא משמעותית ומלמדת. זו, ללא ספק אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מרגישה שאני נותנת לילדי כשאנחנו מנהלים סגנון חיים כזה.
⭐ עשו שיעורי בית והשתדלו למצוא יעדים בהם קל יותר ליצור קשרים חברתיים, או לפחות השתדלו לאזן בין מקומות כאלה ומקומות בהם קשה יותר. למשל, בהודו ובנפאל קל מאוד ליצור קשרים. בוייטנאם קשה יותר.
⭐ תנו להם לבד. לעולם אל תתערבו, אל תנסו “לשדך” או “לתווך”. הם לבד ימצאו עם מי להתחבר ובאיזה שפה. תנו להם לחקור. מתוך הצורך שלהם יגיע גם הפתרון. אם הם כמהים לחברה- היו בטוחים שהם ימצאו אותה. ואם הם כמהים לקצת שקט- אז ה”תיווך” שלכם רק יקשה עליהם עוד יותר.
⭐ יחד עם כל מה שכתבתי כאן, הטיול גם יכול לפתוח להם את המנעד החברתי מהכיוון השני: פשוט להיות לבד. להיות לבד ולהנות מזה. לעשות דברים לבד, לחשוב לבד, ללכת לבד לשיעור גלישה ולצאת משם עם חברים חדשים. כל הקשת של “לבד” שיכולה להיות, כולל גם להרגיש בדידות. זה חלק מהחיים, והיכולת להרגיש את זה ולהתמודד עם זה בצורה בריאה זו יכולת חשובה מאוד. אז אל תבהלו ואל תברחו מזה. בעיני, היכולת להתמודד עם זה נותנת בסופו של דבר תחושה חזקה של בטחון ובעקבות כך- חופש. חוסר תלות. עוצמה.
מדובר בנושא מאוד חשוב ורגיש, ומשמעותי ביותר להצלחת הטיול. לכן אני מתייחסת לכך בהרחבה גם במדריך המלא שלי, גם בשיחות הייעוץ האישיות שלי וגם ממליצה לכל משפחה שיוצאת לטיול ארוך או חופשה עם מתבגרים- לתת תשומת לב לנושא הזה ואת ההתייחסות הראויה. לעתים זהו ההבדל בין טיול שכולם נהנו ממנו לבין טיול שבו אף אחד לא נהנה..
חשיפה לנושאים “רגישים”:
♦ זונות ברחוב, סמים קשים, סמים קלים, כתובות קעקע, פירסינג, שיכורים ברחובות, אלכוהול וסיגריות חופשי, ילדים שנוהגים באופנועים ובטוסטוסים, ילדי רחוב, מועדוני חשפנות בדיוק ברחוב שבו נמצא הגסטהאוס שלכם, הצעות מגונות (“פססס מריחואנה…”- לסוחרי הסמים בהודו לא ממש משנה בן כמה אתה. גם 13 זה בסדר..), מליון בחורות חופשיות עם וגם בלי בגד ים על החוף, משפחות עם ילדים קטנים שאצלן ההורים יושבים ומעשנים ג’וינט ליד הילדים, קלפי קאמה-סוטרה בערימה שליד הקלפים הרגילים ועוד ועוד ועוד… – לא תצליחו להמנע מכל אלה. ואם לא תעשו וי על כל סעיף ברשימה הזאת, אני מבטיחה לכם שתעשו וי על חלק לפחות. אני מאפשרת להם לספוג הכל. אני מנצלת את המראות האלה, לפעמים, כדי לפתוח דיון בנושא, תלוי גם בגילאי הילדים ובמה שהם מעלים בעצמם. אני יכולה לומר לכם שהתלבטתי מאוד איך להתנהל מול אלה. האם להתעלם, לנסות להסתיר, ל”טייח” את המציאות (-“אמא מה זה?” – “אה..זה כלום. רוצה גלידה?”.) או לתת מידע אמיתי ונכון. החלטתי לא להסתיר. בנתיים, שני המתבגרים האישיים שלי, אולי דוקא בגלל שהם ראו את התוצאות ואת הצדדים הלא יפים של הרשימה הנ”ל, ממש לא מראים התלהבות לנסות בעצמם. אני סומכת עליהם ב-100 אחוז.
♦ ההורים שלהם ונושאים “רגישים”– כשיוצאים לטיול, יוצאים איתנו כל מי שאנחנו, גם הדברים שביום יום לא נחשפים לעיני הילדים. ההתמודדויות שלנו עם מצבי קצה, התשוקה שלנו, האושר שלנו, החולשות שלנו. לכו על זה. תנו להם הצצה לאנשים שאתם, מחוץ לענייני בית, משרד ואמא -אבא -שירותי -הסעות -בע”מ. זו הזדמנות נהדרת. רקדו, שחו, שירו, קפצו למים, היו מיניים, היו אנושיים, היו מיואשים, היו מאושרים, היו סקרנים, הרפתקנים, פחדנים. היו כל מה שאתם. סביר שחלק ממה שתעשו יהיו הפאדיחות הכי גדולות שהמתבגרים שלכם יחוו, אבל הם יעריכו את זה בדיעבד :-). ואם לא אז הריקוד שלכם באמצע הרחוב ההוא בבנגקוק יהפוך לסיפור משפחתי משעשע שיזכר לנצח..
♦ קונדומים, גלולות ואמצעי מניעה אחרים– אם הילדים שלכם פעילים מינית, ודאו איתם שיש להם (במיוחד קונדומים), ואם לא- ציידו אותם מראש. ובכל מקרה- אפשר להשיג בכל מקום.
צרכים טכניים:
♦ טלפון, ווייפי, טאבלט, מראה, נגן מוסיקה, אזניות, וכל דבר אחר שהוא ‘מאסט’ בחייהם. אני משתדלת ככל הניתן למלא את הצרכים האלה ב- 100 אחוז. לא מתווכחת, לא מנסה להראות להם ש”אפשר גם בלי”. אלה דברים פעוטים בעיני, אותם הם יגלו, אני בטוחה, בשלב כלשהו של ההתבגרות שלהם, בעצמם, מה ועד כמה כל אחד מאלה חשוב להם כדי להמשיך ולהיות מאושרים.
אולי יעניין אתכם גם הפוסט על טיול בת מצווה.
בקיצור:
1. כלל ברזל: אל תשאירו אותם רעבים או עייפים.
2. צרו איזון בין בילויים משותפים לבין חופש, עצמאות ופרטיות (והפתיעו אותם עם חדר משלהם).
3. תנו להם למצוא את הפתרון לצרכים החברתיים שלהם בעצמם.
4. הראו להם צדדים שהם לא מכירים בכם, תנו דוגמא אישית, תנו להם ועודדו אותם להתנסות בעצמם וכרצונם בחוויה.
ולסיום- התיאור של בן ה-16 שלי את חייו כמתבגר שמטייל בעולם (לא נגעתי..)
“What’s it like to travel? Well, it’s freedom. To me, it’s mostly social freedom. I’m not stuck in a closed environment with only a set number of people and told to pick my friends from among them. While traveling, i Meet a lot of people, all kinds of people, from kids my age or younger, to pensioners and everything in between. People that do everything, from every culture and place. I get to choose my social circle. And if i Choose to avoid people for a week for some reason, well i can easily do that too without any judgment from anyone. But it’s not just the social aspects of travelling that i find so appealing, it’s the different sights, and smells, and flavors. There’s nothing i like more than going to a new country and trying out all of its street food. I can’t imagine ever living differently”.
