בלוג

בזומבה

26/03/2014

לוקחת את בת ה-11 לזומבה. ההיכל עמוק, רחב ועגול. מהחלון רואים את האגם היפהפה של פוקרה. המדריכה מתניעה את המוסיקה ואני נשאבת אל הקצב ומתמסרת לגוף.

אנחנו שתי המערביות היחידות. אנחנו וקבוצה של נשים נפאליות. הן מגיעות בתלבושת המסורתית שלהן, ומחליפות לבגדי ריקוד לפני שהשיעור מתחיל.

אני מקפצת שם עם כל הנפאליות האלה ולא יכולה להפסיק להתפעל. המדריכה לא מוותרת להן, כאילו שהיא בכלל לא מכירה את התרבות הנפאלית. את הנשים השקטות, הצנועות, העדינות. היא מזמבבת אותן עם כריסטינה אגילרה, בתנועות אגן בוטות, בנפנופי חזה אה-לה ביונסה.

וזה מדהים אותי. לפגוש אותן בחשכת ההיכל הנשי הזה, מביאות אליו מסודות גופן שכל כך מוסתר ומתחסד תמיד. 

אין כאן השוואה, אין תיקוני תנוחות. כל אחת עם עצמה. תעשי בערך, תעשי קצת אחרת. הכל בסדר. העיקר שתהני, שתשחררי קצת. תעלי על הבמה אם בא לך, למה לא. והנה אישה אחת, מבוגרת ממני עם בטן ענקית ורגלייםדקות, קופצת לבמה ורוקדת, סיבובי אגן והכל ואני אחריה.

ואני כל כך נהנית. הזומבה עצמה זה אחלה אבל המפגש. עם הפנימה של הנשים המסתוריות האלה, עם החופש שלהן, השחרור, העצמאות שיוצאת כאן כל כך חזק.זה מפעים ומרגש אותי נורא.

אני וקבוצת נשים שלא חוו אהבה אמיתית מעולם. ואולי כן, בסתר, בסוד. ואולי למדו לאהוב את ההוא שנבחר להן לבעל, מבלי להכיר אותו תחילה. ואולי למדו לשכב בשקט ולתת לו לעשות מה שבא לו. ואולי לא. אולי למדולהנות ולהתענג גם. אהבה בנפאל היא מסתורית כל כך. 

ואני, שבאה לזומבה הזאת רק כדי לשחרר קצת את מפלצות האהבה שבי, לחזק את גופי ואת נפשי השבורה הכואבת אחרי השבר של סיום נישואי. לקחת שעה של ‘לשכוח מהכל’.

וכולנו ביחד מסובבות את האגן שלנו, מרטיטות ישבן, מנענעות חזה מעלה מטה. כל אחת וגופה וכל שעבר עליו מאז ומעולם.

שעה אחת שבה אנחנו רק נשים. ורק הגוף שלנו שם, אחת עם השניה. לא שקטות בכלל.

haleli