בלוג

דברים שאני לא מספרת לכם

16 בJune 2014

בימים האחרונים יצא לי לצ’וטט בגרסת האולד פאשן (מיילים) עם אישה שכל הקשר איתה התחיל דרך הבלוג שלי. מאז כבר דיברנו כמה פעמים ולאט לאט היא מתחפרת לה בתוך החיים שלי ככה, כמעט בלי שאשים לב.

השיחות איתה מחדדות לי הרבה דברים ואחד הבולטים שבהם הוא הפער שבין מה שיוצא ממני דרך הבלוג, לבין מה שבאמת קורה בחיים  שלי.

דוקא אני מאוד משתדלת לכתוב הכי אמיתי וכנה וחשוף. אבל יש דברים שכנראה…אני מעדיפה שלא תדעו.

או שאני מרגישה שהם לא מעניינים. או לא רלוונטיים.

ואז יוצא שבעצם הרושם הכללי ממני הוא אמנם נכון ברובו, אבל לא לגמרי. ואני חושבת שיש דברים שאני באמת פשוט פוחדת לחשוף. כי אולי זה הופך אותי לחלשה יותר. או אולי סיבה אחרת.

לכן החלטתי לתת כאן עוד כמה נקודות שלא כתבתי עליהן עד עכשיו. בתקוה שאצליח ליישר קצת את הקו.

♦ אני מאוד ביישנית. אבל מאוד. ובכל פעם שאני פוגשת אנשים שאני לא מכירה, נדרש ממני מאמץ גדול  כדי לעבור את מחסום הביישנות, לגשת, לבוא פתוחה, רגועה, אמיתית.

אנשים שקוראים את הבלוג או מאמרים שלי במקומות אחרים, מרגישים שהם כבר מכירים אותי. הרבה מהם מזדהים איתי ועם הדברים שאני משתפת וזה יוצר עבורם תחושה מיידית של קרבה וחברות.

וכך קורה שכשהם פוגשים אותי באמצע הרחוב איפשהו ברחבי העולם הם מרגישים שפגשו חברה קרובה. ולפעמים אפילו יותר מכך, כי רבים מהם מרגישים שיש לי חלק במסע שהם עברו וביציאתם לחופשי. והם ניגשים בהתלהבות ובחיבה גדולה ואני…מעולם לא פגשתי אותם..

ועם כל השמחה שלי לפגוש אנשים שנגעתי בהם בכתיבה שלי, אני תמיד מרגישה קצת מרוחקת..בכל זאת זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בהם ועוד עם כל הביישנות שלי.

זה יוצא קצת מצחיק אבל בסוף הכל מסתדר.

ויש מצב שבסוף אתרגל לקבל חיבוקים מלאי כוונה טובה מזרים גמורים שפוגשים אותי באמצע הרחוב 🙂 .

♦ אני מאותגרת מחשבים מוחלטת. אני יודעת לכתוב וזהו. כל דבר אחר שמצריך ידע טכני כלשהו, בכל תחום שקשור למחשבים, דורש ממני מאמץ כמעט בלתי אפשרי.

עד לפני כמה חודשים בעלי (לשעבר תיכף) היה אחראי על כל הטכני הזה. אני ידעתי מה אני רוצה ואיך אני רוצה והוא, שיש לו כשרון טבעי בזה, היה מצליח לעשות קסם ולהפוך את הכל לאמיתי. אבל מאז שנפרדו דרכנו נאלצתי להתמודד בעצמי עם כל אלה. ולא שהיתה לי כוונה לוותר לעצמי.

אז בהתחלה הייתי בהלם ולקחו לי כמה שבועות של קריאה, וצפיה בסרטונים והשקעה בלמידה תיאורתית. אחר כך הגיעה שרון שישבה איתי בפוקרה ולקחה אותי ביד צעד צעד והסבירה והדגימה והכריחה אותי להתגבר על הקושי שחוויתי.

ולאט לאט השלמתי לעצמי חלק מהחוסרים שהיו לי.

אני עדיין נאבקת בכל צעד כמעט. כך שבכל פעם שאתם רואים שהעליתי פוסט חדש לאתר, או פרסמתי אי בוק חדש, קחו בחשבון שלא היה קל 😎  . היום אני כבר יודעת למה אני מסוגלת ולמה לא וכשהדברים נראים לי מסובכים מדי אני נעזרת באנשי מקצוע. לפעמים מבקשת מהם להסביר לי, ולפעמים פשוט נותנת להם לעשות עבורי הכל. זה תלוי כמה כוחות נפש יש לי, כמה זמן יש לי וכמה הידע משמעותי עבורי.

יש לי עוד המון אבל

# בסוף אני אלמד.

♦ אני מרוויחה מעט מאוד כסף. זה לא קל כמו שזה נראה. בחודשים האחרונים נאלצתי להתחיל כמעט מהתחלה בדברים מסויימים, ללמוד מחדש ולהתכוונן מחדש.

ונכון שאחרי כמה שנים בדרכים אני יודעת כבר המון המון על דרכים להרוויח כסף און-דה-גו. ופגשתי מלא אנשים שלימדו אותי כל כך הרבה. וגם התנסיתי בעצמי. אבל לכל דבר יש את הקצב שלו. ולפעמים לוקח לדברים הרבה יותר זמן ממה שאת מתכננת. ולפעמים עולות בעיות שלא חשבת עליהן. לפעמים צריך לזרוק הכל ולהתחיל מהתחלה. או להבין שכל מה שהשקעת בו בשבועות האחרונים לא יביא לך את התוצאה שקיוית לה.

אבל אם יש משהו שאני מוכנה לעבוד קשה בשבילו זה חופש.

אז אני עובדת. כמעט בכל יום. ומתקדמת לאיטי בשביל המרתק הזה של לחיות בלי להתפשר על האמונות שלך, על העקרונות שלך, על החיים הכי טובים שאת מאחלת לעצמך ולילדייך. לחיות כפי שאת בוחרת. ולהיות מסוגלת לאפשר לעצמך את הבחירה הזאת. והכי חשוב: לתת לילדייך את ההשראה. תחתרו תמיד לאן שאתם הכי הכי רוצים. אל תתפשרו ואל תוותרו לעצמכם. תחיו עמוק, תחיו שמח. תחיו את כל האהבה שיש בכם. כל רגע.

♦ אין לי רכוש. אני לא ‘בעלים’ של שום דבר. ואני מתה על זה. הזכות הזאת, לא להיות משועבדת לנכסים שלך היא זכות עצומה ומדהימה שמשחררת אותי כמעט לחלוטין.

טוב, זה לא מדויק. אני הבעלים החוקית של מכשיר אמ פי אחד. והלפ טופ, כמובן. ועוד כמה דברים שנכנסים כולם במזוודה די קטנה.

אני לא מתעסקת כמעט עם בגדים. למשל, בקלות אפשר להבחין שאני לובשת את אותו בגד ים כבר כמה שנים.. ויש לי זוג נעליים אחד (ועוד זוג מיוחד לטרקים).

אבל אין לי כמעט צורך לתחזק שום דבר או לבזבז את מירב הכנסותי וזמני אך ורק כדי לשמר את הקיים. לנקות, לתקן, לשדרג, לשלם חשבונות. לחיות עם תלות ועם פחד שמא דברים ישתבשו.

♦ בכל פעם שפונים אלי באופן אישי זה מרגש אותי מחדש. לא מתרגלת לזה. ולא מתייחת לזה כמובן מאליו. כל אחד והסיפור שלו, והכמיהה שלו, והצורך שלו. וכל אחד בא אלי עם מילים אחרות. כולן נוגעות בי. וגורמות לי להזדהות או פשוט לאהבה. כשאני כותבת יש לי את כל האנשים האלה בראש.

וכשאני נאבקת לפרסם עוד פוסט, אני עושה את זה בתחושה טובה של כוונה ממוקדת. לתת עוד משהו למישהו. אני משתדלת מאוד להיות קרובה לצרכים ולרצונות של הקוראים שלי אבל לא תמיד מצליחה.

מה לעשות, אני חיה ככה כבר כמה שנים ולפעמים מרגישה שהתרחקתי מדי. אבל אז מגיע מייל עם שאלה שמזכירה לי את השאלות ששאלתי את עצמי בתוך התהליך שעברתי עד שיצאנו. וזה מחזיר אותי שוב לנקודת ההתחלה.

ואז יוצא מזה פוסט חדש  🙂

♦ אני מתה על הדרכים. לזוז, לנוע, להרגיש כל יום את הדם זורם בעוצמה בתוכי. לשחרר גומיה מהשיער, לתת לחולצה להתנפנף, לגמוע את המראות. לפגוש אנשים באמצע הדרך, להתאהב בהם לגמרי, לשקוע במחשבות עמוקות תוך כדי ניתוק מוסיקלי עם האוזניות ובהיה בחלון. נסיעות מביאות לי את ההשראה הגדולה ביותר. זה הזמן שבו אני הכותבת הכי טובה שאני יכולה להיות. הן זמן איכות אחר לחלוטין מכל זמן אחר עם הילדים. כשהקטנה יושבת בחיקי, מניחה ראש על ברכי, או על כתפי. כך במשך שעות. תענוג. כשהאמצעית הופכת לחברה הכי טובה של הנהג ושל חצי מנוסעי האוטובוס. כשהגדול מוצא שותף למשחק שח מט שגורלו נחרץ עוד בטרם התחיל, כי מי המשוגע שישחק שח מט באוטובוס רועד ומשקשק. אני אוהבת את זה שבעצם לא ממש יודעים מה הולך להיות. מה יקרה. אוהבת את הספונטניות. את האתגר שהיא מציבה. את הגמישות שהיא דורשת מכולם. את הכוחות שהיא לפעמים מראה לנו שיש לנו, כל אחד עם עצמו, וכולנו ביחד כמשפחה.

♦ אני חיה חודשים שלמים בלי להסתכל במראה ולרוב אין לי מושג איך אני נראית. ולא איך יושבת עלי החצאית או השמלה ולא כמה אני שוקלת או כמה גדל התחת שלי בזמן האחרון. כשאני בכל זאת נתקלת בעצמי במראה אני תמיד בהלם.

# מה, ככה אני נראית??

♦ את המראה הכי משמעותית הציבה בפני אותה אישה שאני מדברת איתה לאחרונה. בשאלות שלה ובצורך שלה להכיר אותי יותר לעומק היא גרמה לי להביט על עצמי ועל חיי. לראות אותם נקודה אחרי נקודה כפי שמעולם לא טרחתי להביט עליהם. בעדינות ובסבלנות היא פרמה את הלולאות שמחזיקות את היומיום שלי. על רוב הלולאות אני לא מספרת. גם לא לה. וגם לא לכם…אבל בתוך עצמי אני מבינה עכשיו. שהחיים שלי מוטרפים. מדהימים.

אני מבינה את זה גם בהבזקים בהם אני משתפת מעט מהיומיום שלי בפייסבוק. למשל כאן. התגובות תמיד מפתיעות אותי ובאמת גורמות לי להבין עד כמה החיים שלי שונים. אני חיה לאט אבל עמוק, מרוכז, עוצמתי. החוויות והמפגשים חודרים אלי ישר פנימה .

#זו לא קלישאה, למרות שזה נשמע לפעמים ככה.

♦ אני פוחדת מטיסות.

♦ אני מלאת תודה והערכה לכל מה שיש לי. בלי כסף ובלי רכוש. ככה, פשוטה. הילדים ואני. לחיות מהלב. וזהו.

חזרה לבלוג

haleli