חינוך וחברה

על ילדים ולימודים

1 בDecember 2010

“איך היה היום בבית הספר חמודה?” שואלת אמא של אוליביה כמו תמיד.

“כיף”, עונה אוליביה.

“אז מה עשיתם היום?” שואלת אמא שלה,

“כלום”. (אוליביה מצילה את הקרקס/איאן פלקונר)


“השכל הוא לא כלי שצריך למלא, אלא להבה שצריך להדליק” (פלוטארכוס)

יכולת הלמידה האנושית היא מדהימה. הבנתי את מלא משמעותה כאשר צפיתי בילדי במהלך גדילתם. ראיתי איך הם לומדים להתהפך, לבכות, להביע את רצונותיהם ללא מילים. ראיתי איך הם חקרו את המרחב שלהם, למדו לזחול, לשבת, לאכול. צעדיהם הראשונים הם ללא ספק אחת מפסגות הלמידה המרהיבות ביותר. איך, מעצמם, הם מפצחים את הקוד התנועתי המורכב. מילים ראשונות, משפטים, משחקי דמיון.

כל אלה ועוד רבים, נראה שרוב ההורים מקבלים כמובן מאליו שהילדים ילמדו מעצמם. אך כשזה מגיע  לתחומים אחרים  נדמה שרבים מאתנו מאבדים את האמונה ביכולת הלמידה המופלאה של ילדינו.

ידע, בעיני, הוא דבר נרכש. כל אחד יכול לרכוש ידע, כמה שירצה, ובכל תחום שירצה. כאשר הנפש חפצה, המוח נכון ופתוח והסקרנות מחפשת תשובות, הכל אפשרי.

היכולת ללמוד

היכולת ללמוד, גם היא קיימת, טבועה בנו מלידה. אם פעם, הדרך ללמוד היתה מוגבלת למוסדות חינוך אשר רק בהם ניתן היה למצוא את התשובות לכל השאלות שלנו, היום המצב אינו כך. היום ניתן באלפי דרכים למצוא מענה לכל השאלות. אם פעם, הדרך היחידה לרכוש השכלה ומקצוע היתה במוסדות מסויימים בלבד, אשר ניקזו אליהם את אנשי המקצוע הטובים ביותר, היום המצב אינו כך. אם פעם, הדרך לתעודת הבגרות (וממנה אל האוניברסיטה) היתה רצופת 12 שנים של מעשים טובים, היום הדרך קצרה ופתוחה הרבה יותר.

כשמסתכלים על ההתקדמות שעשינו בעשרים השנים האחרונות, וכשמנסים לראות את העתיד, בהקשר נקודתי של עתידם של ילדינו, עולות שאלות רבות. איך שאני רואה את זה, המסגרת החינוכית השמרנית העכשווית, אינה מספקת את הכלים המתאימים לאלו שינהלו חיים עצמאיים בעוד עשר-15 שנה. אנחנו צועדים אל עבר גלובליזציה מוחלטת, אל עבר טכנולוגיה מרקיעת שחקים, אל עבר  אפשרויות שאינני בכלל מצליחה להעלות על דעתי. ורובן ככולן יהיו מעל גבי צגים, ויתקיימו ברחבי העולם כולו, ללא קשר למיקום הספציפי של האדם שמאחורי הצג.

אנשי המחר

אנשי המחר ידרשו ליכולות טכנולוגיות מרשימות, אך בד בבד הם יצטרכו לשמר את יכולות הלמידה הטבעיות שלהם באופן מקסימאלי, שכן השינוי יהיה בקצב מהיר מאוד. הם יצטרכו להאמין בעצמם ולהאמין ביכולתם ללמוד, להקשיב, ליצור. מתכונת שבה הלמידה היחידה נעשית בצורה פרונטלית, למידה פאסיבית המושתתת על ציונים ותחרות. כזאת המתמקדת במענה לשאלות במקום בשאילת השאלות, לא תביא את הילדים למיומנויות המספיקות לדעתי. זאת מסגרת שנותנת מענה מצוין להורים, כיוון שהיא משקיטה את המצפון, וכיוון שהורגלנו לחשוב במונחים של ‘מה יהיה באוניברסיטה’. אבל אדם שלם, בטוח, יצירתי, סקרן, לא תמיד צריך את האוניברסיטה כדי להצליח או, יותר מכך- כדי להיות מאושר.

ההבנה העמוקה, הכרת העצמי, הכרת הגבולות האישיים שלי, תבונה רגשית, חברתית, יכולת התמצאות בסיסית במרחב חדש, יכולת קבלת החלטות, יכולת בחירה אמיתית, קבלת האחר ללא שיפוט או ביקורת, התייחסות אל אדם ללא השוואה בלתי פוסקת אל בני אדם אחרים ויכולות נוספות הן משמעותיות בעיני לפחות כמו תואר שני באוניברסיטה.

בחירה ויכולת

הידע, בעיני הוא עניין שולי. התחושה הבסיסית של מסוגלות, של יכולת, היא משמעותית הרבה יותר. אני לא זוכרת אף מבחן שעשיתי בבית הספר. אבל זוכרת כמה קונצרטים מופלאים שניגנתי בהם. לא זוכרת אף ציון שקיבלתי בבית הספר, אבל זוכרת את הראיון הסופי בבחינות הקבלה ל’במחנה’. למה? כי אני בחרתי בהם, כי הבאתי לשם את כל כולי, את עצמי, לא כי הייתי צריכה, אלא כי רציתי. לא זוכרת כלום מהבגרות בלשון, אבל זוכרת איך עושים פליק-פלאק. כי, למרות שביליתי שעות רבות בלמידה לשניהם, את האחד שנאתי ללמוד ואת השני למדתי בתשוקה.

אני מאמינה שככל שנשמור על יכולות הלמידה הטבעיות שלנו, כך נוכל ללמוד כל העולה על רוחנו. ככל שנרגיש בעלי יכולת, כך נגשים את שאיפותינו. לכן, אינני רואה הבדל בין שינון מילים באנגלית, לבין למידה עצמית של בעיטת כדור מסובב. בין קריאה בספר על התהליכים שהביאו לפרוץ מלחמה זו או אחרת, לבין צפיה בחתולי החצר שלנו ולמידה מתוך התבוננות על מנהגיהם ואורחות חייהם (גם שם יש מלחמות..).

אני באמת מאמינה, שברגע שמשחררים את רוח הסקרנות, ולא כובלים אותה בתבניות מוכנות מראש, היא משתוללת, מתבדרת, מתעופפת עד לשמיים ומביאה איתה הפתעות וגילויים מדהימים.

תואר באוניברסיטה

לא אכפת לי אם יהיה או לא יהיה להם תואר באוניברסיטה, לא אכפת לי אם תהיה או לא תהיה להם תעודת בגרות-כל  אלה כבר תלויים בהם וברצונותיהם. אכפת לי מאוד שיהיו שלמים עם החלטותיהם, שיהיו שמחים בחייהם ושיגשימו את חלומותיהם. אני מאמינה שהסקרנות שלהם, והדחף שלהם ללמוד כבר יובילו אותם למקום אליו הם אמורים להגיע.

מאמר רלוונטי:

the educational value of long term travel with kids

והנה דברים שאמר ביל גייטס בנושא: (מתוך כתבה באתר thematker)

“ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, סבור כי הרעיון שצעירים הולכים לאוניברסיטאות כדי לרכוש השכלה עומד לחלוף מהעולם, בתנאי, כמובן, שללומדים יש מוטיבציה פנימית. “בעוד חמש שנים תוכלו למצוא ברשת בחינם את ההרצאות הטובות בעולם”, אמר גייטס בכנס טכונומי שנערך בימים אלה בקליפורניה. “האינטרנט יהיה טוב יותר מכל אוניברסיטה בודדת”. גייטס סבור כי לא משנה מהיכן הגיע הידע, יש לקבל עליו קרדיט. בין אם מדובר בתואר של MIT או באדם שרכש את כל הידע שלו דרך האינטרנט, יש למצוא דרך להכיר בכך.

גייטס הבהיר כי אינו מתכוון לחינוך היסודי, אלא לחינוך האקדמי. החינוך האקדמי, לדברי גייטס, צריך להיות פחות “מבוסס מיקום”, טוב, אולי חוץ מהמסיבות, הוא התבדח. אחד הגורמים הבעייתיים של עולם החינוך, לדברי גייטס, הם ספרי הלימוד עבי הכרס. “הספרים הם עצומים, מפחידים”, הוא אמר. “אני מסתכל עליהם וחושב: “מה יש בהם בכלל?” לפי גייטס, ספרי הלימוד בארה”ב ארוכים פי שלושה מאלו המקובלים באסיה. אולם החינוך באסיה מוביל בהיבטים רבים. הבעיה בספרי הלימוד היא שהם נבנים על ידי ועדות, מה שגורם לכך שהספרים יהיו ארוכים מכפי הצורך.”

הללי