לפני כמה חודשים יצאה חברת תעופה אמריקאית בסרטון (לכבוד ה-1 באפריל) שמציע שירות חדש המושיב את הילדים בבטן המטוס כך שההורים לא יצטרכו להתמודד איתם במהלך הטיסה.
צחקנו מלא.
כי אין מה לעשות. על מנת להעביר את הילדים מהארץ ליעד החופשה המחכה לכם, אם זה בפאריז, ביוון או בקאריביים חייבים להיעזר במטוס. ונגיד שאנחנו מאוד מתרגשים מהאירוע וישבנו לילות שלמים על המסלול ועל בתי המלון, אבל אם יש משהו שפשוט אין לנו שום שליטה עליו הוא הטיסה.
לכן אספתי לכם כמה נקודות למחשבה, מנסיוני הפרטי (והעשיר), שנרכש בהרבה דם יזע ואלכוהול:
*הטקסט נכתב בלשון נקבה אך הוא פונה לכל המינים והסוגים והזהויות באשר הן.
בשדה התעופה:
ברגע שאת נכנסת דרך דלתות שדה התעופה, את הופכת להיות מאוד לא פופולארית. כמו הרובוטריקים שבהתחלה נראים כמו מכונית תמימה למדי ותוך רגע הופכים למכונת מלחמה משפריצת זיקוקים- אז כזה. כי בכל הקשור לתעופה- אף אחד לא אוהב משפחות. בעיקר לא מי שעומד בתור מאחורייך. את תסתכלי עליו ותראי מבט מיוסר בעיניים שסופר כמה מזוודות בדיוק יש לך ומכפיל בכמות הילדים והתוצאה היא שהוא הולך לחכות המון זמן עד שכל העדר הזה יגמור שם בדלפק. והוא רואה איך הקפה בסטארבאקס הולך ונגוז לו מול העיניים וזה שבר גדול. לכן היי לפחות אמפאטית ותחזירי לו מבט של ‘כן, אני יודעת..’.
♦ השתדלי לשמור על הילדים פחות או יותר בסביבתך אבל לא יותר מדי צמודים אחד לשני כי אז הם יתחילו לריב על מי דוחף עכשיו את העגלה עם המזוודות בתור וכולם יסתכלו על הילדים הדפוקים שלך שלא מפסיקים לריב, גם בשלוש לפנות בוקר. ואחרי שהם יסתכלו עליהם הם יסיטו את מבטם אליך. ושם הוא ישאר. ויצקצק לך בעיניים בטון ביקורתי ושיפוטי ומקטין ולמה את לא משתיקה אותם כבר, ומה זה ההתנהגות הזאת ומי חינך אותם, ראבאק.
♦ מצד שני, עלייך לתפקד למראית עיין כאילו הכל בשליטה ולכן כשהקטן ממטיר עלייך שאלות במהלך כל הזמן של התור לדלפקים (והתור להגירה והתור לבטחון) הכי טוב זה לתת תשובות מאוד אינטיליגנטיות וסבלניות (זה קצת מאזן את המבטים הביקורתיים) ולחכות בשקט לוויסקי שמגישים על הטיסה.
אצלנו גם יש קטע שהקטנה נעמדת על הדרגש הקטן שניצב ממש מתחת לדלפק הצ’ק אין, כדי שהיא תוכל לראות את הדיילת ואז אני לא מצליחה ממש להשתלב שם והאחים שלה מתחילים לצעוק עליה שאמא צריכה להראות את הדרכונים ושתרד והיא צועקת עליהם בחזרה ש”בא לי לראות גם” וכבר אז אני יודעת שכל מי שעומד מאחורינו בתור מתפלל בליבו שלא יושיבו אותו לידנו.
נקודת הבטחון- כל מדינה והעקרונות הבטחוניים שלה, היינו במדינות שבהן הפרידו בין התור של הנשים לתור של הגברים, מדינות שבהן התעקשו לבדוק את הבנות שלי מאחורי וילון סגור בלי לאפשר לי להיות איתן ומקומות בהן אפילו לא היינו צריכים להוציא דברים מהכיסים. שני עקרונות תמיד מנחים אותי ברגעים האלה: 1. תיק אחד בלבד מחזיק את כל המכשירים האלקטרוניים (וגם כך הההליך של ההוצאה ואחר כך ההכנסה המחודשת לתיק הוא אחד מהרגעים המייסרים ביותר ביקום), 2. אני תמיד נבדקת אחרונה. אחרי שוידאתי שכל הילדים עברו בשלום. מקסימום יעכבו אותי ואז אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהילדים בנתיים יחסלו בשקט וביסודיות את הדוגמיות של השוקולדים בכל החנויות הרלוונטיות, אחת אחת.
טיסות עם קונקשיין: אם יש לכם הרבה זמן להעביר בין טיסה לטיסה ואתם רוצים לנוח מצאו פינה שיש בה גם ספסלים/כסאות מרופדים וגם שירותים קרובים. אל תתפשרו בשום אופן.
רגע לפני העליה למטוס:
ודאו היטב שאתם באמת יודעים באיזה שעה ובאיזה שער עולים למטוס. וגם כמה זמן לוקח להגיע אליו. פשוט לרוץ לבד זה לא כזה בעיה. אבל עם שלושה ילדים ומליון תיקים קטנים והשקית של השוקולדים מהדיוטיפרי שלא נכנסה לשום תיק והמעיל של הקטנה והבקבוקון מים (ב-10$) שהם פשוט היו חייבים לקנות שאת בסופו של דבר מוצאת את עצמך מחזיקה ביד וכל זה כשאת צריכה פיפי כי לא הספקת לעשות..לא מומלץ. ואני אומרת את זה מנסיון. רב. מאוד. של הרבה ריצות מטורפות ברחבי שדות תעופה מהמפורסמים בעולם.
ובמיוחד- אל תתפתו לאף דוכן גלידה. גם אם זה האגן דאז. וגם אם לא ראיתם גלידה טובה כבר חודשים רבים כי טיילתם בפאקינג הודו ושם אין. פשוט אין גלידה נורמאלית. #ככהפיספסנוטיסהפעם #נשבעת
במטוס:
זוכרים שאתם נורא לא פופולאריים בשדה התעופה? ובכן. על המטוס משפחות, ובמיוחד אלה המעזים לקחת איתם ילדים קטנים, הן האוכלוסיה הכי פחות רצויה שאפשר לדמיין. אין לי ספק שיש אנשים שברגע שהם מבינים שאנחנו יושבים ממש לידם, שוקלים פשוט לרדת מהטיסה ולוותר על כל העניין.
לכן, להלן כמה עקרונות מנחים:
הקפידי בכל לשון של הקפדה שהילדים לא: יסגרו ויפתחו את המגשים מליון פעם. ישחקו עם המסך מגע כאילו הם לא ראו מסך-מגע-שלא-ממש-עובד מעולם (“אבל אמא זה לא עובד. את רואה? אני לוחצת ולוחצת ולוחצת..”). יכניסו את כפות הרגליים הקטנות שלהם בין המושב והמשענת של האומלל שיושב לפניהם. ינסו לדבר כשהם עם האוזניות בפול ווליום על בוב ספוג. ילחצו על הכפתור שמצויר עליו בן אדם. ושניה אחרי שהדיילת מגיעה לשאול אם צריך משהו (ואת תתנצלי שהם לחצו על זה בטעות), ילחצו עליו שוב. ושוב. ושוב…
אני פשוט ישבתי לא פעם ולא פעמיים כשמאחורי ילד מעצבן שההורים שלו, ככל הנראה, לא שיננו את החוקים הנ”ל. הילדים שלי, לעומת זאת הם מלאכים טהורים (וגם אני מחברת אותם עם אזיקונים לידיות של הכיסא ורואה “משפחה מודרנית” ברצף כל הטיסה).
♦ סידורי הישיבה חייבים להיות מחושבים היטב מראש. המטרה: כמה שפחות חיכוכים. ולכן שימי לב מי יושב ליד מי, כך שמקדם החיכוכים יהיה הנמוך ביותר האפשרי. אצלנו למשל, שתי הבנות לא יושבות ביחד אף פעם (“אבל אמא, עשינו תכנית לשחק ביחד כל הטיסה”.. זיבי וזיבוש. אין מצב. לא נופלת שם). אחת לידי אחת ליד האח הגדול שלה. את הריבים נשמור לנהג המונית בר המזל שיקח אותנו משדה התעופה.
♦ ילדים ישנים לא מעירים. גם לא כשמגיע אוכל.
♦ שימי לב שהילדים לא מורידים נעליים. אלא רק אם יש להם נעליים שלא מצריכות חמש דקות של נעילה מחודשת. כי בדיוק כשאת מוצאת את חלון ההזדמנויות הזעיר, שבו גם אין תור גדול לשירותים וגם אין עגלה של דיילים שחוסמת את המעבר לשעתיים, ואת מחליטה לעשות צעד אחראי ולקחת אותם לשירותים, אז הם צריכים לנעול נעליים עכשיו עשר דקות. ואת רואה איך החלון הולך ונסגר לך מול העיניים.
♦ שתי וויסקי. או וודקה. או יין. זה בחינם. ומותר לך. את בנאדם מבוגר.
∼ יש לי עוד הרבה (אולי נפגש פעם, נשב על החוף בפיליפינים, נדבר על חוויות מהטיסות ונצחק מלא?). אבל בעיקר, והכי חשוב- אל תתייחסי לזה. אל תדפקי חשבון. כוסאמק צריכה להיות מילת המנטרה שלך מהרגע שאת נכנסת בדלתות האלה המנחשות אותך מעצמן. שיקפצו כולם. את יוצאת לחופש עם הילדים והולך להיות כיף נורא. אז צחקי, חייכי, ♥ תאהבי אותם, תתרגשי ורק זכרי מדי פעם לשלוח לכל אלה שמסביבך את המבט האמפאטי הזה של ‘כן, אני יודעת..’.
למאמר מקיף ועתיר מידע עם טיפים רבים לטיסה נעימה עם ילדים הקליקו כאן.
אולי גם יעניין אתכם לקרא איך לחפש ולמצוא טיסות זולות באינטרנט.
והמאמר הבא בתור: קניתי כרטיסי טיסה, עכשיו מה?
