ד”ר סוס כתב ש’אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים’..וזה אכן נכון..אבל הדר’ לא היה ממש ספציפי לגבי איך מגיעים אל כל המקומות האלה. כשמטיילים עם ילדים בעולם, ובעצם, לא רק עם ילדים (למרות שחלק מאמצעי התחבורה שאמנה כאן שמורים לילדים בלבד :-)), חלק מההתנסויות הגדולות והמהנות הן אמצעי התחבורה.

• מטוס– טוב, נו..הילדים מאוד אוהבים מטוסים. מבחינתם זה גן שעשועים אחד גדול שתלוי באויר מה שרק הופך אותו למרגש יותר. אף פעם לא משעמם להם. או שהם עם המסך שמולם (סרטים/משחקים) או שהם אוכלים, או שהם שותים או שהם הולכים לשרותים או שהם פשוט משעשעים את הדיילים. היתה טיסה אחת שבה, למרות שטסתי איתם לבד, הצלחתי לראות שני פרקים שלמים של סדרת טלויזיה, בלי הפרעה אחת באמצע!!

    

• מכונית/מונית– האמת שמכוניות זה אמצעי שכמעט לא יוצא לנו לנסוע בו. לא מזמן, בעודי רוכבת על האופניים, חלפתי על פני דלת פתוחה של אוטו ופתאום הריח הזה של הבפנים הנקי של אוטו חדר לי לורידים…אח… בטוסקנה שכרנו אוטו אבל מעבר לכך אנחנו משתמשים במוניות רק לעתים נדירות.

• אופניים– על החוף בוייטנאם אופניים היו כלי התחבורה העיקרי שבו התניידנו. שכרנו שני זוגות. הגדול הרכיב ילדה אחת ואני הרכבתי ילדה שניה וככה הגענו לכל מקום. פרט לוייטנאם, אופניים היו בגדר הנאה ובילוי בלבד, ולא שמשו ככלי תחבורה.

    

• אופנוע/טוסטוס– אחת הדרכים המועדפות עלי..קל, זריז, מחדיר אויר חזק לתוך הריאות. שכרנו אופנוע או טוסטוס במקומות מסויימים בהודו (רישיקש, פושקר) ורכבנו ככה, חמשתנו על כלי אחד.

• רכבת/רכבת שינה/מטרו– התחלנו ברכבת שינה מוינה לונציה. היה תענוג. ישנו מעולה..המשכנו עם רכבות בתוך איטליה, וחזרנו ברכבת שינה לוינה. במטרו של וינה נתתי לילדים להתנסות בכל מה שקשור למערכת הזאת- משלב קניית הכרטיסים, התמודדות עם המפה, בחירה של נתיב, מציאת התחנה הנכונה וירידה בתחנה המתאימה. הילדים נהנו מכל רגע. רכבת שינה בהודו זה כבר סיפור אחר לגמרי. בעצם..אולי לא. אם ברכבת באיטליה שתינו אספרסו, ברכבת בהודו שתינו צ’אי. סיים סיים בט דיפרנט..

    

• אוטובוס/אוטובוס שינה/מיניואן– קשה להכליל את האוטובוסים באירופה באותה קטגוריה עם האוטובוסים של המזרח אבל בכל מקרה- אוטובוסים הם דרך נעימה להגיע ממקום למקום. אני אוהבת אותם כי הם אמצעי תחבורה מאוד ‘עממי’. פוגשים שם את התושבים של המקום, את הריח, השפה, המוזיקה. דברים קטנים שהופכים את הנסיעה לכמעט חוויה לימודית..נסענו באוטובוס ובמיניואנים באיטליה, בוינה, בנפאל, בהודו, בתאילנד, בוייטנאם..

• פילים– בתאילנד. באופן כללי אני לא מתה על רכיבה על בעלי חיים ואחרי כמה התנסויות כאלה שהשאירו לי טעם מר בפה אני חושבת שאשתדל להמנע מזה בעתיד ככל הניתן. בתאילנד דורכים לפילים על הראש כדי להצליח להתיישב בכיסא שקשור על הגב שלהם. זה גבוהההההה ואותי די הפחיד..

    

• גמלים– בפושקר שברג’אסטן, הודו. טוב, גם בארץ. אבל הנסיון בארץ כבר לימד אותי שעשרים דקות בהחלט מספיקות.

• יענים– בוייטנאם, על החוף של מואי-נה, יש חוות יענים קטנה שמציעה רכיבה קלילה על הציפור הזאת.

• ראפסודה (ראפטינג)- אחת החוויות המהנות ביותר. לרכב על הגלים של הנהר.

    

• קייקים– בפוקרה, נפאל. הילדים נהנו מהרבה שעות קייק באגם.

• מעבורת– המעבורת שמקשרת בין קוסמוי לקופנגן, תאילנד.

    

• גונדולה– בונציה. מסחטת כסף תיירותית אך מענגת.

• סירות מנוע/סירות דייג/יאכטות– בחופים של דרום תאילנד, קשה להמנע מכאלה..

• טוקטוק– לפני שהגענו לתאילנד לא הייתי בטוחה שאעיז להכנס לאחד כזה, אבל ברגע שהגענו ידעתי שחייבים להתנסות. טוקטוק היה הדרך המועדפת עלינו להגיע לכל מקום בצ’אנג-מאי ובבנגקוק. הצלחנו להכנס חמשתנו באחד.

• ריקשה/ריקשת אופניים/ריקשת אוטובוס– אין כמו ריקשה. בת התשע שלנו התאהבה בכלי הרכב המקרטע הזה והיתה נוהגת לשבת לצדו של הנהג, שיערה מתבדר ברוח ולחייה סמוקות. היא היתה מנפנפת לנהגי הריקשות כמו שצעירה אופנתית מנפנפת למוניות בניו יורק. כל כך נח לזוז ממקום למקום בהודו בזכות הריקשות הפזורות בכל מקום. וזול. ריקשת אוטובוס עלתה לנו ברישיקש 5 רופי לאדם, והבנות בכלל לא שילמו. בריקשות האלה גם חלקנו את חיינו לשבריר רגע עם הודים מקומיים. הם היו מפנים לנו מקום, נועצים בנו מבטים כמו שרק הודים יודעים, ומציעים לנו פירות ושתיה. אין כמו חוויה הריקשה. אם אתם נוסעים להודו עם ילדים אל תוותרו על החוויה הזאת.

    

• רגליים– בין ריקשה לאופנוע לאופניים, אנחנו משתדלים מדי פעם לשלב גם את הפעילות הזאת בלוח הזמנים שלנו. טרק בנפאל אי אפשר לעשות בשום דרך אחרת. (בעצם..אפשר לקחת חמור..)

• אלא אם את ילדה בת ארבע ואז את תמיד יכולה לעלות על הגב של מישהו. אם יש אמצעי תחבורה שהוא ה-מלך של כל אמצעי התחבורה באשר הם, הוא זה: אזור הגב או הכתפיים של בן אנוש כלשהו, ללא שום אפליה. היא רכבה על גבו של אביה, על גבה של אמה, על הגב של הפורטר בטרק בנפאל. על ידיהם של צעירים נפאלים/ הודיים/ איטלקיים/ ספרדים/ ישראלים/ ועוד רבים ואפילו על גבה של המדריכה העדינה שלקחה אותנו עמוק לתוך הג’ונגלים של צפון תאילנד.