וינה באה לנו במפתיע. כמו דודה אהובה ומפנקת ממרחקים שדופקת על הדלת ללא אזהרה מוקדמת ומתנחלת לכמה ימים. תסבוכת עם הויזות להודו אילצה אותנו להגיע לעיר מרכזית באופן מיידי על מנת להסדיר את העניין. היינו עשרה ימים לפני הטיסה, לכן החלטנו להתמקם בעיר ממנה יצאה הטיסה. וכך הגענו, ברכבת לילה נעימה, אל חיקה החמים של וינה.

אם כבר אתה מטייל בתקציב מוגבל ואם כבר מתחשק לך להפתיע עיר באירופה, אז ממש לא מומלץ לעשות את זה לוינה. היא תרושש אותך. התקציב המוגבל מאוד שלנו לגמרי לא תאם את עלות המחיה בעיר המתוקה הזאת. אבל החלטנו שבוינה כדאי להתנהג כוינאי, כלומר- אם כבר יוצאת השמש, אז מנצלים כל פיסת חום ואור שהיא מוכנה לתת. או בקיצור- הלכנו על החוויה הוינאית בלי להסתכל אחורה.

וינה יודעת לעשות נעים. מדרכות רחבות שמתקשטות בבניינים ממאות קודמות, גנים שנראה כאילו הזמן עצר בהם מלכת בימים בהם היו מלך ומלכה וארמון. קו אופק מרופד בצריחים, כיפות ומגדלים בצבע הקורוזיה. כיכרות, מזרקות, מדשאות, עצי ערמונים ומנגינת אקורדיון עושים חשק לצאת בריקוד אירופאי מנומס. תושבים מקומיים בלבוש מכובד שראו בחיים יותר תיירים ממה שאני ראיתי חיילים ובכל זאת מחייכים ושמחים לעזור. אפילו נהגי המוניות מתנהגים כאילו אתה התייר הראשון שהם מסיעים היום. בתי קפה שיש על שמם עוגות, כנסיות בנויות לתלפיות בסגנונות שונים. וכמובן, גלידה, קפה, שטרודל והרבה קצפת.

בוינה אין לך ברירה אלא להפוך להיות האדם התרבותי והמשכיל שתמיד רצית להיות. נשבעת, שאפילו הילדים הפכו לעשרה ימים להיות תלמידי פנימייה אנגלית למופת. הם התרגשו מהקונצרט באולם הקונצרטים המפואר (ואפילו נהנו ממנו. אופרה. ברצינות.) ניהלו דיונים בנוגע למוזיאונים בהם הם רוצים לבקר, אכלו את הזאכר-טורט עם מזלג קטן ושאלו שאלות על מוצארט.

עניין רב משכה המטרו והמנהרות שלה. בן רגע הפכו הילדים לתושבי מערות כאילו נולדו שם. קנו כרטיסים במכונות האוטומטיות, החתימו אותם בשער, מצאו את המדרגות הנכונות, עקבו אחרי השלטים על צבעיהם השונים, פתחו לבד את דלתות הרכבת. כל שנותר לי היה פשוט ללכת בעקבותיהם ולשזוף עיני בחנויות השוקולדים שלאורך המסלול.

הגדול שיחק כדורגל עם ילדים אוסטרים ולמד את השפה תוך כדי, האמצעית והקטנה עברו השתלמות ע”י ילדים אוסטרים מומחים בהשטת סירות מפרש קטנות מעשה ידיהם. מוסיקה קלאסית התנגנה בשירותים הציבוריים. כרכרות רתומות לסוסים הותירו אחריהם ארומה של אוירה רומנטית עתיקה ואביבית. המוזיאונים הוסיפו קילוגרמים של ידע. והשטרודל הוסיף קילוגרמים של תענוג צרוף.

הפרידה היתה קשה, כמו פרידה מרומן סתוי סוער שקיצו אולי היה יכול להיות אחרת אילולא היה ידוע מראש.

חזרה לבלוג

את פירנצה צריך לאכול בביסים קטנים. וכמו בכניסה לספינת הפיראטים בלונה פארק, כדאי לכתוב מעליה שלט: ‘לא לחולי לב או לנשים בהריון’. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מתחנת הרכבת המרשימה ואפופת המעשנים שלה, היה להתיישב. אחר כך חיברתי את הילדים למכשירי קשר, אחזתי בידיהם בחוזקה וזרקתי את עצמי, יחד עם עוד כמה מאות אנשים למעבר החציה. זהו מעבר חציה ידוע ומוכר בעיר, שכן הוא מתהדר ברמזור ירוק קצר במיוחד, ותיירים שיגיעו אליו מוכנים יעמדו בעמדת זינוק בתחילת המסלול על מנת להספיק להגיע לצד השני כשהרמזור עדיין ירוק. וזוהי טבילת האש שמזמנת פירנצה לתייר הממוצע. לא תספיק להגיע, גם אם ממש תשתדל, בעיקר כי יחד איתך מתמודדים על הירוק הזה עוד כמה מאות תיירים בדיוק כמוך. או בקיצור: בפירנצה אתה אף פעם לא לבד.

אתה מרים עיניים למעלה. מעלייך מתנוסס קו אופק של צריחים מעוטרים וכיפות ענק זהובות ותכולות ואתה מקבל ט’רילר לעיר מרהיבה שלרוב עושה את זה בווליום חזק יותר מהנסבל. אבל כמו בכל ט’רילר טוב, אתה צריך להכנס פנימה כדי להבין את זה בעצמך.

אני לא הולכת לכתוב עליה כלום, נראה לי שכתבו עליה מספיק. די היה לי לראות את כל אחי התיירים דבוקים לספר הטיולים, וקוראים בו כאילו הוא עצמו נכח באירועים עליהם מספרים הפסלים בכיכר סינוריה. מעבירים את מבטם מהספר, לכיכר, ומהכיכר לספר.

אני רק רוצה לכתוב מנקודת המבט האישית שלי, וכרגע היא הנקודה של אמא לילדים. פירנצה עמוסה מדי. דוחקת רגליים מדי. רועשת ושוצפת. המדרכות צרות מלהכיל. הכיכרות, המבנים, הפסלים, הגשר- כולם מאוד מעניינים ומרשימים. אבל קשה להתעמק בהם, קשה ליהנות כשאי אפשר ולגמרי אסור להסיר את העיניים אפילו לרגע אחד מהילדים. מוזיאונים, לפחות במערך השיקולים שלי, לא מתאימים לגילאי הילדים שלי בינתיים וכמה שאולי הייתי רוצה (וכמהה מאוד!) לבקר בכמה מהם, זה לא הזמן.

את פירנצה שאפנו במנות קטנות, קצת בכל פעם. לקחנו את הזמן, ליטפנו בתים מהמאה ה-14, צעדנו על הגשר הריק המשקיף על הגשר העמוס בתיירים, צפינו במופעי רחוב, נכנסנו לבתי מלאכה מעניינים המתחבאים ברחובות הקטנים והצלחנו להינות. היא ריתקה את הבן הגדול בפסלים

ובמבנים העתיקים שלה. הפסלים החיים היוו אטרקציה לקטנות, והגלידה, כרגיל, היתה מעולה 🙂 .

חזרה לבלוג

המעבר מונציה לפירנצה לא היה קל. סחבנו יותר מדי מזוודות, שהיו יותר מדי כבדות, לאורך דרך שהיו בה יותר מדי מדרכות ומדרגות. ובעיקר, לוח זמנים צפוף שהגביל אותנו למרוץ מזוודות כמעט בלתי אפשרי בין אוטובוס לרכבת לעוד רכבת ועוד אוטובוס..

לוליטה בעלת הבית פגשה אותנו בתחנת הרכבת. חשבתי לעצמי שזה דוקא טוב שהיא פוגשת אותנו במצב הכי מרוט ומצ’וקמק, כי מכאן אפשר רק להשתפר. בסבלנות רבה היא חיכתה שצביקה יהנדס את כל הכבודה שלנו אל תוך תא המטען שלה, ומשם הפלגנו איתה למונצומנו (monsumano), עיירה קטנה ונעימה הנמצאת ממזרח לפירנצה, בערך 40 דקות ממנה.

בדירה החמודה חיכתה לנו קבלת פנים חמה במיוחד. סלסלה גדושה בירקות ופירות מהגינה, ארונות מלאי כל טוב, פסטה, רוטב טרי מעשה ידה של לוליטה, טלויזיה..

לוליטה ומשפחתה התגלו כמארחים נפלאים ותוך מספר ימים התיידדנו מאוד. לאורך כל תקופת שהותנו הם פינקו אותנו ביין טוב, ירקות ופירות טריים מהגינה, רטבים לפסטה תוצרת בית. הם לקחו אותנו לטיול באזור (שהסתיים בחנות הקפה הטובה באזור), הסבירו לילדים איך מפצחים ערמונים שנשרו מהעץ, הזמינו אותנו לארוחת ערב, עזרו לנו בנסיעות והציעו את ביתם, גינתם וידידותם בשפע. רני ואני קיבלנו שיעור פרטי באיטלקית, יותם ניהל שיחות מעמיקות עם רוי על כדורגל והבנות נרתמו תמיד לעזור ללוליטה בגינת הירק.

את פירנצה לקח לנו זמן לעכל. היא היתה מהממת מדי בהתחלה, אבל ביקרנו בה די הרבה ולאט לאט התאהבנו בה. פגשנו את פסל דוד (העתק שלו) ממש מקרוב, ופסלים נוספים המתארים אירועים מהמיתולוגיה- יותם נהנה לנחש מאיזה סיפור הפסלים לקוחים. פסלים שהתעוררו לחיים ליטפו את ראשנו, מוזיאון הארכיאולוגיה השאיר אותנו המומים מהממצאים שהוצגו בו, גני בובולי ומוזיאון פיטי וכמובן- הרבה גלידה טעימה מאוד.

ברכב שכור טיילנו בהרים בסביבה, עוברים על פני כפרים קטנים וציוריים, מתפתלים בכבישים צרים, משני עברנו עצים ירוקים וגבוהים או תהום או נחל או מבנים עתיקים. לעתים עצרנו, וצעדנו קצת בשבילי היער. פגשנו ערמונים, פטריות וקוצים של דרבן. עלינו עד למעלה, לישוב הגבוה ביותר בטוסקנה- אבטונה. פעם אחת הלכנו לאיבוד בתוך כביש קצת קטן וצר מדי. פנינו לאדם שצעד לפנינו בבקשה להנחיות. הוא מיד הזמין אותנו לביתו, קרא לבתו שדיברה קצת אנגלית, היא הראתה לנו את הדרך הנכונה על המפה ומפה לשם כבר נפרדנו כמכרים ותיקים..

בימים אחרים נסענו לבקר בערים שונות. העיר העתיקה של לוקה ריתקה אותנו והיתה חוויה נעימה ביותר. טיפסנו על מגדל גבוה גבוה, שבראשו צומחים עצים! על החומות שלה יש פארק מקסים ואחת החוויות היא לצעוד על החומות או לרכב על אופניים. ביקרנו בפיזה וראינו את המגדל המוזר והיפה ואת כל הבניינים היפים שלידו. בסיינה התאהבנו קשות. יש בה קסם מיוחד והיא אינה דומה לערים אחרות בטוסקנה. היו בה רחובות תלולים שכולם בצבעי חום-אדום חמים, ספריה מיוחדת שהציגה ספרים וכתבי יד מקוריים מהמאות ה-14 וה-15 וכיכר נחמדה. בדרך אליה עברנו בעיר מימי הביניים, הסתובבנו בה ודמיינו איך גרו שם אנשים לפני מאות שנים. ניתן היה לראות שם את חליפות האבירים, הסדנאות הקטנות, הכנסיה.

בימים בהם לא נסענו, יצאנו לטייל ולטפס על ההר שליד הבית. הנוף היה מדהים והצמחים מאוד דומים לצמחים שגדלים אצלנו בבית, בהרי יהודה. עצי זית רבים, גפנים, תאנים, אלון ואלה. פגשנו גם מרווה ומנטה ועצי ערמונים. אחרי טיפוס וירידה ארוכה מההר, התענגנו על קפוצ’ינו אצל מלך הקפוצ’ינו האזורי..

הימים שבהם לא יצאנו כלל מהבית (גשם, עייפות) הוקדשו ללימודים, כביסה, בישול, סידור, אינטרנט.

הילדים מתבגרים מהר אל תוך הסיטואציה ה’מסעית’. גלגלי השיניים מתחילים פחות לחרוק ולהתגלגל בקלות יותר. הם משתפים פעולה גם בניהם וגם איתנו יחד ומדהים לראות אותם במקרים כאלה. אני מוצאת את עצמי מתרגשת לעתים קרובות מדברים שקורים לילדים, קשרים שהם קושרים ללא שפה, גילויי החיבה בניהם, העזרה שהם מושיטים גם לנו וגם אחד לשני, ההקשבה, ההבנה והתמיכה. בתוך חודש הם למדו שאין ברירה והם צריכים לעזור במשק הבית. הם עושים זאת בשמחה וללא כל טרוניה (הם מצאו שיטה- הם שרים תוך כדי, ממציאים שירים משותפים) והופכים שותפים מלאים לתחזוקת השגרה. זה, כמובן, לא אומר שאין ריבים וחיכוכים ושהכל דבש, אבל גם אלה הם חלק מהחוויה הכללית ואנחנו משתדלים ללמוד מהם.

בשבילי המסע הזה עד כה היה מעבר חד ומבורך, מעיסוק כמעט מוחלט בהשרדות היומיומית, בלו”ז צפוף של שגרה, לשגרה אחרת. בלי שעון, במינימום עבודות בית, אני פנויה, בעיקר נפשית, לעסוק בדברים בהם לא הייתי מסוגלת לעסוק עד כה, וכמהתי והתגעגעתי אליהם מאוד. אני מקריאה לילדים סיפורים ארוכים ארוכים, משחקת איתם בלי להיות לחוצה ש’יש כביסה/כלים/טלפונים/וכו’, אנחנו משוחחים הרבה, משתוללים, שרים, מבלים עם פאדג’, פוגשים אנשים. אני מרגישה את האהבה שבי מקיפה אותי לאורך רוב שעות היום. בקיצור- המסע הביא איתו לראש סדר העדיפויות את צרכי הנפש והרגש, צרכים שהושתקו כליל ע”י השגרה השוחקת והדאגה הבלתי פוסקת לכלכלת הבית בארץ. ועל כך אני אסירת תודה.

טוסקנה פינקה אותנו ועשינו בה כיף חיים. התכוונו להמשיך לטייל באיטליה עוד כשבוע, אבל ענייני ויזה מאלצים אותנו לעשות שינוי מהיר ובלתי צפוי ולעלות כבר מחר לוינה. לאור נסיון המעבר הקודם עשינו קיצוצים בציוד וקנינו מזוודות קטנות יותר. נכון לעכשיו אפילו מקום לינה לא מצאנו, אבל אני מאמינה שהדברים יסתדרו.

חזרה לבלוג

השבוע חגגנו את הריב הראשון. ריב קלאסי, בלי נספחים מיוחדים. לקח כמה שעות ונרגענו, ניהלנו את השיחה שאחרי, הבנו אחד השני טוב יותר וצעדנו עוד צעד בדרך לתקשורת זוגית אידאלית. הריב והסולחה שבאה אחריו, כמו דברים רבים נוספים, התרחשו בתוך המרחב המשותף לנו ולילדים. תוך כדי הריב, ובעיקר תוך כדי השיחה הנעימה שאחריו, חשבתי לעצמי שהמעורבות של הילדים היא דוקא סוג של יתרון.

למעשה עוד בטרם יציאתנו למסע הזה, החלטתי שאני פותחת את עצמי לילדים הכי פתוח שאפשר. שקופה כמו בגד של ליידי גא-גא. הם היו מעורבים בתכנון, בתקציב (כולל איך להשיג את כל הכסף, כולל סכומים מדוייקים, כולל טעויות וסיבוכים ומכשולים שהיו בדרך), בשיקולי אריזה וציוד. לכל אורך הדרך דיברתי באופן חופשי על הרגשות שלי, גם כאשר היה לי קשה. דיברנו על הכל- על הציפיה, על קושי הפרידה, על הפחדים, החרטות, ההיסוסים. כשהדמעות הגיעו, מיד אחרי ההמראה, היה זה בני הבכור שישב לצידי, בעודי מתפרקת לרגע, בקוקטייל של אושר ועצב.

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני בסיס פתוח. גם במידע מעשי- מחירי הלינה, התחבורה, האוכל. התהליך של הפיכתנו ל’עצמאים דיגיטאליים’ וגם בעניינים של הלב- הרגשות, המבוכות. וכן, גם הריבים נכנסים לשם. איכשהו אני מרגישה שזה הדבר הכי נכון לי ולילדי. אני מרגישה שכשהם פוגשים אותי אנושית וטבעית, זה מאפשר להם להבין שבני אדם הם רבי פנים ורבי חסרונות וחולשות, ובמיוחד מאפשר להם לקבל את העובדה שזה בסדר. שאפשר להיות אהוב ונחשק, מצליח ובטוח בעצמך, יחד עם כמה שריטות קטנות שמלוות אותך. שאף אחד לא מושלם, למרות שזה הרבה פעמים נדמה כך כשאתה מסתכל על אנשים אחרים או במיוחד, מבעד למרקע הטלויזיה.

כמו לביאה שלוקחת איתה את גוריה לציד, כמו נקבת כלב הים שדוחפת את גוריה למים ושוחה לצידם, אני עושה להם ‘חשיפה לחיים’. שיפגשו אותם כבר עכשיו. בעצם, שיפגשו אותם דוקא עכשיו, כשיש להם גב ותמיכה. כשיש מי ששומר ומחבק. שיצברו ניסיון על הגב שלי. הטעויות הרבות שעשיתי לאורך חיי ישתלמו לי עשרות מונים אם אוכל למנוע אותן מילדי. אז אני פשוט לוקחת אותם איתי.

שישאלו את פקידת הבנק שאלות. שישמעו את השיחה שלי עם ‘שירות לקוחות מולטי טסקינג פליז הולד’. שיבחרו מוצר דרך האינטרנט ורק אחרי שלושה שבועות יראו איך הוא נראה באמת. שיקשיבו לרואה החשבון עם כל המילים המוזרות שלו (ויגלו שגם הוא חובב הארי פוטר ויבזבזו את כל זמן הפגישה בדיונים סוערים בנושא 🙂 ). שיראו אותי מתרגזת על ביטוח לאומי ומשלמת על זה מחיר כבד. שיפגשו אותי גם ביום שבו אני מבואסת מזה שאני שמנה. שיראו מקרוב איך (לא) מוכרים אוטו. ושוב. ושוב. ושוב. שישבו איתנו על המפות, שיכוונו אותנו במנהרות המטרו, שיבקשו חשבון בגרמנית, באיטלקית ובתנועות ידיים. שיכנסו לסופר בלי להבין מילה ממה שכתוב על א-ף מוצר שם. ויקנו בו אוכל ב-80 יורו. אחד הדברים שהייתי רוצה שילדי יאמרו, כשיתבגרו, הוא: “ראיתי איך אמא שלי עשתה את זה, ועכשיו אני יודע בדיוק מה לא צריך לעשות”.

חזרה לבלוג

ונציה מלאה בפיתויים. והם לוטשים עיניים וקורצים כמו גברים במועדון ריקודים. שיט  תעלות רומנטי מתחת לגשרים בני חמש מאות שנה. חנויות של בונבוניירות מדיפות ניחוח שוקולד וסוכר. ארומת הקפה והיין המשכרת, פיצות ופסטות ופירות ים טריים, דוכנים עמוסי פירות שמעולם לא טעמתי, חנויות בעלי מלאכה ואמנים, תכשיטים, מוצרי נייר בעבודת יד. והכל נגיש ומזמין ומושך..

צללתי אל ונציה בלי הכנה מוקדמת. לא קראתי עליה, לא ביקשתי מידע מאף אחד שהיה שם. רציתי לפגוש אותה בעצמי ובדרך שלי, בלי שיגלו לי. וונציה ריתקה אותי, ושאבה אותי אליה ולא רציתי שהיא תיגמר. ממש כמו בתוך משחק של ‘חפש את המטמון’ צעדנו ברחובות הקטנים, עקבנו אחרי השלטים המכוונים לסאן מרקו ובכל פניה ובכל סמטה גילינו משהו חדש. פרחים צבעוניים תלויים להם מתחת לתריסים עגלגלים. בתים עתיקים בצבעי הלבה. מסכות מסתוריות, שירים באיטלקית, פסלי אדם וחיות ניצבים על גגות מבנים רבי עוצמה. סודות מתוקים שמתחבאים מעברו השני של הגשר הקטן.. סימטאות מסתוריות שלא נגמרות. עוד סמטה ועוד אחת ועוד אחת. והסקרנות היא שמובילה להמשיך הלאה והלאה. לעבור את הגשר ואחריו סמטה ואחריה עוד גשר. קפה ועוד קפה ועוד קפה.. טיול בלי התחלה ובלי סוף, והנה רחבה גדולה וריח הגבינה המותכת מחבק אותי מכל עבר. אפילו הגלויות בדוכן המזכרות נראו לי פתאום שוות את המחיר.

ניגודים של עיר תיירות המנסה לשדר רומנטיות יוקרתית אבל לא מצליחה להסתיר את החיים האמיתיים שמתחוללים בתוכה. קצת נאיבי מצדה, ומקסים בעיני. יש לי סימפטיה לנאיביות. הצבעים, הריח המשכר והאמנות הייחודית מתערבבים עם ליכלוך המים בתעלות והגרפיטי על הקירות המתפוררים. חנויות יוקרה נוצצות לצד רוכלי רחוב מרופטים, סאן מרקו על אלפי תייריו לעומת הסמטאות הקטנות והשקטות, הריקות מאדם. זוגות מאוהבים מכל הסוגים והמינים והשפות. שחפים. יונים. דגים. ריח של מים מלוחים ואצות. שלטי פרסומת ענקיים עם תצלומי דוגמנים חצי ערומים מתנוססים לצד כנסיות עצומות ומטילות אימה. ברזיות של מים זורמים ללא הפסק ניצבות ברחובות. ו-1.5 יורו דמי כניסה לשרותים.

חזרה לבלוג

אנחנו כבר כמעט שבועיים בתוך הטיול-בלי-זמן-מוגבל שלנו. וזו היתה תקופת הסתגלות משמעותית ומלאת חוויות.

התחלנו אותו בשעה ההזויה- שתיים בלילה. שעה שילדים בדרך כלל פוגשים רק אם חלמו חלום רע או אם הם הולכים לטוס במטוס..קצת מוזר להתלבש ולהתנהג כאילו לגמרי יום, כשחושך ושקט בחוץ והשעון מראה שתיים.

שדה התעופה קיבל אותנו במסיבת טרנס חסידית, ועשרות מאמיני-ברסלב שנוהרים את תוך ההיכל. היה מאוד שמח! ומפוצץ. פאדג’ (הכלב) התנהג למופת ונראה שהוא נרגש ומבסוט ביותר. טוב, הוא עדיין לא ידע שהוא הולך להכנס לכלוב ולבלות בחברת מזוודות במשך כמה שעות.

בגלל העומס הרב והתהליך שצריך לעבור כאשר מטיסים בעל-חיים, הגענו לדיוטי-פרי כשנותר לנו בדיוק זמן לשבת לרגע, לשתות משהו ולאכול מאפה במחיר של בית ממוצע בבאר שבע. במילא, כשנוסעים לתקופה ארוכה, לא ממש בונים על הקניות בדיוטי, כי לא רוצים לסחוב וגם אין טעם להשאיר בארץ.  אז עשינו את הדבר הכי הגיוני: קנינו מלא שוקולד.

הטיסה היתה מאוד נעימה, ונחתנו בוינה בבוקר. הכלב הגיע בשלום וכולנו נשמנו לרווחה. יצאנו משדה התעופה לכיוון העיר, תחנה ראשונה- תחנת הרכבת, להפקיד את המזוודות ב’שמירת חפצים’. קצת הסתבכנו שם, כי אף אחד בוינה לא לקח בחשבון שמישהו אי פעם יצטרך להכניס לאחד התאים כלוב-הטסה בגודל של פארק הרצליה, אבל אחרי כמה נסיונות, הצלחנו להשתחרר מהמשקל ויצאנו לכבוש את העיר. יש לנו כמה שעות בוינה, עד שרכבת הלילה לונציה תצא.

הוינאים התגלו כאנשים נעימים ומקבלי פנים ביותר, נכנסנו למסעדה לארוחת בוקר וינאית (השטרודל היה מ-ד-ה-י-ם) ואפילו הגישו לכלב מיים. לא היה קל. היינו מאוד עייפים. צעדנו לכיוון המוזיאון, בו עשינו עצירה ארוכה, כי השמש יצאה ורחבת הפסלים היתה מאוד מזמינה (ונוחה לשכיבה, נשבעת לכם, נראה לי שאפילו נרדמתי לכמה דקות, ככה, יחד עם צביקה וגלי ופאדג’). הילדים התגלשו על הפסלים, שיחקו מחבואים ותופסת והכירו חברים חדשים. מסתבר שמכל האנשים בוינה הם הצליחו לפגוש ילדים שבדיוק חזרו מהודו והאמא מיד קפצה על ההזדמנות לתת לי רשימה של מקומות מומלצים.

בעייפות הולכת וגוברת, העברנו יום נעים מאוד בוינה וסוף סוף שעת הרכבת הגיעה. נכנסנו לתא (יותר נכון, נדחקנו) ובו שש מיטות בצורת דרגשים, מדף-שולחן קטן, וסולם אחד גדול שתופס את כל המקום. אבל לנו לא היה אכפת. הצענו את המיטות, החלפנו בגדים, ושקענו לתוך שינה. הקצנו בבוקר נפעמים מהנוף המרהיב הנשקף מהחלון, נרגשים מאוד. קיבלנו ארוחת בוקר למיטה (טוב, זה היה רק בגלל שלא ממש הצלחנו לפצח את הקוד איך לארגן את הדרגשים בחזרה לישיבה)  ובלי לשים לב- הגענו לונציה.

עוד אוטובוס אחד והגענו. התמקמנו בדירה חמודה בעיירה קטנה וציורית שנקראת ‘סוטומרינה’. זו עיירת חוף שבקיץ מלאה בתיירים (תיירות פנים) אבל בספטמבר מתרוקנת כמעט לחלוטין, מה שמוריד את עלויות הלינה ומאוורר את הרחובות. גרנו שם עשרה ימים, בהם גילינו על החיים באיטליה, שמענו הרבה איטלקית (אף אחד שם לא מדבר אנגלית), קמנו מאוחר ויצאנו לטיולים באזור, בעיקר בונציה. אלה היו ימים של הרבה גילויים חדשים והסתגלות לחיים השונים כל כך מהחיים שהיו לנו עד עכשיו. רגעי התרגשות גדולה, שמחה גדולה, געגוע, קושי, בלבול. גלידה טעימה, קפה מעולה, פיצות, מיץ תפוזים סחוט, אוטובוסים, רכבות, סירות, הליכה רבה ברגל וגונדולה אחת. טבלנו במימי הים האדריאטי, חגגנו את ראש השנה, שוטטנו בסימטאות המקסימות של ונציה, השתעשענו בלונה פארק (פעמיים!), בישלנו, כיבסנו ואכלנו הרבה הרבה גלידה.

חזרה לבלוג