“בכל פעם שתמצא את עצמך בצד של הרוב, סימן שהגיע זמנך לעצור ולחשוב” מארק טווין.
אנחנו נמצאים בערך חודש לפני הנסיעה. כרגע עסוקים בלעזוב את הבית, למכור במחירי רצפה את כל רכושנו, להפרד מהאזור שאהבנו לגור בו, מהאנשים, מהחברים של הילדים.
שיחת טלפון אחת הבוקר לקחה אותי הכי נמוך שאפשר. עוד כסף שאני חייבת. עוד אחד שחושב שהנסיעה הזאת היא מטורפת, לא קשורה למציאות, חסרת כל הגיון. עוד אחד שלא מאמין בנו.
הרשימה הזאת הולכת ומתארכת. מכל פינה ומכל צד אני חוטפת לאחרונה את המנה הזאת. חוסר אמון, חוסר תמיכה, זלזול. אילו הייתי קצת יותר חסונה רגשית כרגע, בודאי הייתי מבטלת את זה ולא נותנת לזה להטביע אותי. אבל העומס הרגשי גדול מדי ולכן כל מילה חודרת.
“מי שלא עושה טעויות, לא עובד על בעיות מספיק קשות. וזו טעות גדולה” פרנק וילצ’ק, חתן פרס נובל לפיזיקה, 2004
ואולי בגלל שעמוק בפנים אני מבינה אותם. לא ממש הוכחתי את עצמי בשנים האחרונות. למעשה, כבר זמן רב שאני לא עומדת בציפיות. לכן הרי מתבקש יחס מזלזל וחסר אמון. אפילו אמא שלי לא מאמינה בי יותר.
ואני חושבת, אם כל אלה אומרים דברים דומים, אולי באמת אני עושה טעות? אולי כל ההחלטה הזאת היא שגויה, ואני הולכת לשלם מחיר כבד מאוד? אולי הם צודקים?
הבעיה היא שאף אחד מהם לא באמת מקשיב. האמת, רובם אפילו לא שואלים. וכשהם כן שואלים (ממה תתפרנסו? מה יהיה עם הילדים?) אני חשה שהם לא ממש מקשיבים, אלא יותר שומעים את מה שהם רוצים לשמוע, ולא באמת מנסים לחשוב שאולי אפשר גם אחרת, שאולי באמת בדקנו את העניין הזה במשך תקופה ארוכה ולכן ייתכן, שביב קטן של סיכוי, שגם הבחירה שעשינו יכולה להיות אפשרות.
“רוצים לדעת מהי הנוסחה להצלחה? למעשה מדובר בנוסחה די פשוטה. הכפילו את שעור הכישלונות שלכם”. תומס ג’ ווטסון, מייסד IBM
אני חוזרת אל כל המשפחות שכן עשו את זה. ואחר כך חוזרת שוב למעגל חוסר האמון הקטן שנבנה סביבי, וככה, כמו פינג פונג המחשבות שלי קופצות מצד לצד. אולי גם אני צריכה להפסיק להאמין בעצמי. להתייאש. להחליט שאם עד עכשיו לא הצלחתי בגדול בשום דבר שעשיתי בחיים שלי, אז כנראה שגם לא אצליח. שאם עד עכשיו כל ההחלטות שעשיתי היו שגויות, אז גם זאת תהיה כזאת.
להתכרבל בפינה הכשלונית שלי ולוותר על החלום. לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שאני גוזרת על ילדי חיים אנאלפביתיים נטולי חברים, נטולי בסיס, נטולי שגרה, נטולי בטחון. לפני שאני זורקת את שאריות הכסף שנותר לי, היישר לפח. לפני שאני מוחקת את כל מה שהשגתי עד כה בחיים לטובת כישלון חרוץ שידפוק את הילדים לנצח וישלח אותם הישר אל ספת הפסיכיאטר.
רשימת חסרי האמון המתארכת מנסה להציג בפני מליון סיבות ל’למה לא’. הם חושבים שלא חשבתי על כל ה’למה לאים’ שלהם כבר מזמן. הם בטוחים שהם מחדשים לי בנימוקיהם ההגיוניים, בעוד שעל הככככל כבר חשבתי בעצמי. לקחתי את הככככל בחשבון. ובכל זאת החלטתי מה שהחלטתי. יש להם איזה תחושה שההחלטה שהתקבלה היתה על רקע אי שפיות זמנית. אולי החלטה פזיזה, סוג של עיוורון לוגי, איזה משובת נעורים של בת 35, או אולי אני על סמים או משהו. בטח לא חשבתי על הסיבה ההגיונית שהמעשה הזה הוא פשוט מטורף.
אתמול התכתבתי הלוך וחזור עם אישה, כיום בת 24, שמגיל 10 מטיילת עם המשפחה. היא מברכת על ההחלטה של הוריה, היא חוותה חוויות מדהימות ושמחה על החיים המרתקים שקיבלה. הדבר שהיא מתחרטת עליו הוא שהם לא יצאו לטיול מוקדם יותר. אז למי להקשיב???
“מומחה הוא מי שעשה כל טעות אפשרית בתחום צר במיוחד” (נילס בוהר פיזיקאי דני, זוכה פרס נובל)
לא יודעת. בהחלט ייתכן שחסרי האמונה צודקים. מצד שני, אם הם כבר יודעים שאכשל, אז הכשלון יהפוך להיות יותר נוח..ואם הצלחתי לטעות כל כך הרבה בחיים שלי, אז עוד טעות אחת כבר לא תמוטט אותי. אני מוכנה לשלם בטעות נוספת, רק בשביל הזכות לתת לעצמי סיכוי לחיים עליהם תמיד חלמתי.
החלום הזה הוא שלי. לא שלהם. לכן להם קל כל כך לוותר עליו. שיוותרו. אני עדיין לא מוכנה לוותר.
