לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

חזרה לבלוג

רכבות ואוטובוסים הן שתי הדרכים העיקריות בהן מתניידים טיילים בהודו. כמובן שאפשר לקצר עניינים עם טיסות (לא תמיד) או לשכור רכב פרטי אבל אם אתם מתכננים טיול עם ילדים בהודו קחו בחשבון שמהחוויה הזאת לא יהיה קל להשתמט.

מדובר בתורה שלמה. סוגי האוטובוסים כמו גם סוגי הרכבות הם רבים ומשתנים ממדינה למדינה, ממחוז למחוז, מחברה אחת לשניה.

אוטובוס שינה בהודו עם ילדים

• ההודים יקראו לאוטובוסים בכל מיני שמות. למשל- ‘וולבו’ או ‘טוריסט’. אל תתייחסו לכינויים. תשאלו את כל השאלות הרלוונטיות ולא משנה איך הם קוראים לאוטובוס.

• שני סוגי האוטובוס העיקריים שבהם ניתן לישון הם אוטובוס עם כיסא שהמשענת שלו נפתחת כמעט למצב שינה ואוטובוס ‘סליפר’, בו יש תאי שינה מסודרים.

• האוטובוס עם המשענת שנפתחת נראה כמו אוטבוס רגיל. הכל אותו דבר. קחו שמיכות כי המזגן לפעמים חזק מדי. לפעמים יש טלויזיה וזה נותן תחושה של כמעט טיסה J.

• ב’סליפרים’ תאי השינה מוצבים כעין גלריה מעל למושבי האוטובוס הרגילים, הם נסגרים לרוב בדלת זכוכית כהה ומגובים בוילון לאינטימיות מירבית. המזרנים רכים ובעלי כיסוי בד.

• בצד אחד של האוטובוס יש תאי שינה ליחיד ומהעבר השני של המעבר יש תאי שינה זוגיים.

• תאי השינה הזוגיים יכולים להספיק בהחלט לשני מבוגרים וילד או שניים.

• קחו איתכם סדינים/שקי שינה לכיסוי המזרנים. הם לא כל כך נקיים..(אבל גם לא מטונפים).

• החיסרון היחיד של אוטובוס בהשוואה לרכבת הוא שאין בו שרותים. בכל נסיעותינו הנהגים היו נחמדים מאוד ותמיד עצרו כשביקשתי. אבל שמעתי על מקרים בהם היו נהגים שלא התחשבו בבקשות.

• סוכני הנסיעות יגידו לכם שהזמן שלוקח לאוטובוס להגיע ליעד והזמן שלוקח לרכבת להגיע לאותו יעד הם זהים. לרוב זה לא נכון. אבל כשישנים בנוחות באוטובוס- תוספת של שעה שעתיים לנסיעה לא משנה כל כך.

• האוטובוס עושה עצירות קבועות לארוחות ולשתיה.

רכבת שינה בהודו עם ילדים

• רכבות שינה הן תענוג מסוג אחר. כדי לא להתבלבל יותר מדי אני הייתי ממליצה באופן גורף להזמין תמיד את המחלקות עם מיזוג אויר (ac2  או ac3). גם אם אתם חושבים שמזג האויר לא מצריך מיזוג.

• מחלקות אחרות הן מלוכלכות יותר (לפעמים ממש מטונפות), צפופות, דחוקות וגדושות. הדרגשים מכוסים בסקאי והם חשופים לחלוטין. במחלקות עם מיזוג האויר לפחות יש וילון שחוצץ בינך לבין שאר העולם.

• והשירותים נראים אחרת לגמרי.

• אם אתם חושבים שזה לא יפריע לכם או שלילה אחד לא יהיה נורא- לכו על החוויה. אני עשיתי אותה פעם אחת ואמנם זו היתה אחת הנסיעות הכי גרועות שעברתי בחיים אבל בדיעבד- הכל חוויות ואני שמחה שעברנו אותה לפחות פעם אחת.

• אמנם מחלקים אוכל אבל אל תבנו עליו. לרוב הוא יהיה חריף מאוד. קחו אתכם צידה לדרך. לפעמים יש חלוקה סדירה של צ’אי וקפה אבל לפעמים לא.

• בניגוד להמלצות הרווחות, אני כן הייתי ממליצה שתקחו לפחות מושב אחד תחתון. אם לא יהיה לכם מושב תחתון לא תהיה לכם גישה נוחה לרצפה, לשולחן או לחלון ותהיו תלויים באותו אחד שכן הזמין אותו..(ההודים מודעים לזה ולכן תמיד תמצאו משפחות במושבים התחתונים. סמכו עליהם. הם יודעים בדיוק איזה מושב הכי כדאי לקחת).

• אם אתם ארבעה אנשים או יותר כדאי לכם לשקול לקנות את כל ששת הכרטיסים שסוגרים תא. כך תהיה לכם את הפרטיות המירבית.

• מצד שני הרכבת היא הזדמנות מצויינת לפגוש ולהכיר אנשים.

• נקטו משנה זהירות- אין דלתות בחיבורים בין הקרונות.

• את כל האינפורמציה וכן הזמנות ישירות ניתן לקבל ולעשות בנוחות יחסית בתחנות הרכבת או בתחנות האוטובוס. לא תמיד חייבים סוכן בשביל זה. הם מיד רואים שאתם תיירים (ולכן מסיקים שאתם לא מבינים כלום) וישמחו לעזור לכם ולענות לכם על כל השאלות

רני וחברות רוקדות בחתונה בושישט

חזרה לבלוג

תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי…….

נראה לי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בכל המעבר הזה. באמת.

על מנאלי החלטנו בערך שבועיים לפני שפג התוקף הסופי בהחלט של הויזה שלנו בנפאל. השלב הבא היה להגיש בקשה לויזה להודו. למצוא דרך זולה ונוחה יחסית להגיע לשם מפוקרה, ולבדוק את ענייני הכלב.

את כל אלה עשה צביקה. אני הייתי אי שם ברקיע השביעי, מבסוטה מהעולם ומהחיים.

ארבעה ימים לפני עזיבתנו את פוקרה צביקה הודיע לי שאני חייבת להתאפס. טוב. ידעתי שהוא צודק. אבל אז בדיוק היתה שביתה וכמובן שניצלנו אותה לרכיבת אופניים הרחק הרחק אל הנופים והנהר והסוסים הרועים בשדות האורז.

תתאפסי, רבאק.

שמונה חודשים פחות שבוע בנפאל. שבעה חודשים של שהות בפוקרה. והרבה הרבה בלאגן ודברים שצריך למיין, לזרוק, למכור, להעביר הלאה. חייבים לצמצם בכמות הציוד כדי להצליח לדחוס אותו בחזרה למזוודות. אמא’לה. מזוודות. מה, באמת עוזבים?

את הערבים האחרונים בילינו בארוחות ערב חגיגיות של פרידה. כל יום אצל חברים אחרים. את הבקרים האחרונים השתדלנו להעביר ככל הניתן עם החברים שנותרו. בכל יום עזב חבר אחר או קבוצת חברים, ובכל יום היו פרידות קשות, דמעות וכאב לב.

הצלחתי לאסוף את עצמי מעט ולמיין את כל הציוד, לעבור על כל המכתבים, הציורים, הברכות שהשאירו אחריהם חברים שעברו בפוקרה, ונחקקו לנו בלב.

תה אחרון, השכם בבוקר עם לצמי והבנות, דמעות של פרידה, והנה אנחנו בתחנת האוטובוס. קשה לי להבין איך הצלחנו לארגן בסופו של דבר את מבצע מנאלי, אבל הנה הוא התחיל.

הנסיעה באוטובוס היתה נעימה למדי. הילדים הפתיעו ביכולת שלהם לשבת בשקט, וגלי הדהימה אותי כשישבה מרותקת לנוף שחלף מולה בחלון. אחרי כמה שעות, הגענו ל’טריסולי סנטר’. התחנה הראשונה במסע.

זהו הכפר של חבר שלנו, בו החלטנו לנפוש מעט לפני שנפרדים לגמרי מנפאל. הכפר יושב ממש על גדת נהר הטריסולי, והאוהלים שלנו היו במרחק הליכה קצר מהנהר. החבר שאירח אותנו דאג להכל ומיד קפצנו לטבילה ארוכה ונעימה בנהר. העברנו יחד איתו את הלילה, הילדים ישנו איתו על החוף, מתחת לכוכבים (עד שלפנות בוקר התחיל לרדת גשם וכולם ברחו למיטות באוהלים..).

הגשם לא הפסיק גם בבוקר. ושמועות על שביתה נוספת החלו להגיע. עשינו חישוב קצר. לנהר לא נוכל להכנס היום, ואם אכן תהיה שביתה מחר- לא תהיה תחבורה ולא נוכל להגיע לקטמנדו. בהחלטה של רגע החלטנו- ממשיכים היום לקטמנדו. מהר מהר ובגשם שוטף ארזנו את הדברים, נפרדנו בלב כבד מחברנו, ורצנו לתחנת האוטובוס, מקוים שלא פיספסנו אותו.

מזל. רטובים ונוטפים ומתנשמים עלינו כולנו לאוטובוס, והשתחלנו למקומות שנותרו פנויים. ארבע שעות נסיעה והילדים היו פשוט מלאכים. הגענו לקטמנדו אחה”צ. קטמנדו המסריחה, הרועשת, המזוהמת.

שהינו בקטמנדו יום נוסף, שדוקא עבר בנעימים, במפגשים ספונטניים ומרגשים עם חברים, ובקניות מלבבות.

הטיפול בכלב בשדה התעופה היה מפתיע במקצועיותו וברגישות שהצוות הפגין כלפיו ובעיקר כלפי. לא קל לי לטוס עם הכלב, אני חוששת לו מאוד וקשה לי לעזוב אותו סגור בתוך כלוב, מופקר בידיהם של אנשי צוות שרגילים להעיף מזוודות לתוך תא מטען.

הצוות היה כל כך רגיש שהם נתנו לי לראות אותו ליד המטוס ממש לפני שהכניסו אותו לתא המיוחד של בעלי החיים בבטן המטוס. עבורי זה היה כל מה שהייתי צריכה. הדאגה לכלב הדחיקה גם את הפרידה מנפאל, מה שמאוד הקל עלי..

הטיסה עצמה היתה הטיסה הכי יפה שהייתי בה. אין מילים לתאר את החוויה של טיסה בגובה פסגות השלג, ותצפית עליהן מקרוב-קרוב. איך שהן פורצות את העננים ומפלחות את השמיים. פשוט לא להאמין.

והנה אנחנו בדלהי. שדה תעופה חדש ויפהפה, נוטף אירופה, חוץ מפקידי ההגירה שהם, מה לעשות, הודים. ולוקח להם ה-מ-ו-ן  זמן לעשות כל דבר. למזלי, צוות המטוס איפשר לי לראות את הכלב עוד לפני שעזבנו את המטוס ולכן הייתי רגועה שהוא הגיע בשלום ושהכל בסדר איתו. אחרת….

הנהג היה אמור לחכות לנו ביציאה משדה התעופה עם שלט גדול שכתוב עליו ‘גלי’. אבל לא היה שם אף אחד. ואין לנו טלפון להתקשר אליו. וחם כל כך. ואנחנו רעבים. פעמיים ביקשנו טובה ממישהו שייתן לנו להשתמש בטלפון שלו כדי ליצור קשר עם הנהג והיו רגעים שהיינו בטוחים שלא נמצא אותו לעולם. אבל הנה הוא הגיע, יחד עם השלט. ואנחנו נשמנו לרווחה. התחנה הבאה: מנאלי, ישיר. בלי שעה מיותרת בדלהי.

17 שעות באוטו. עשינו עצירת אוכל אחת בדאבה לתפארת, ואני מאוד התרגשתי מהמעמד. שנים חלמתי לאכול ככה, באותנטי, בדאבה הודית אמיתית. לשתות צ’אי הודי אמיתי. לנגב צ’פאטי במשהו חריף חריף שאין לי מושג איך מבטאים את השם שלו..

כמובן שאחרי הצ’אי הראשון לא ניתן היה להפסיק אותי ולכן עשינו בערך מליון עצירות בכל דאבה אפשרית (יש לציין שמדובר היה בנסיעת לילה, ככה שהשעות היו הזויות לחלוטין) כדי לשתות עוד צ’אי ועוד אחד ועוד אחד…. לא לצחוק עלי אבל מבחינתי הצ’אי הזה היה הגשמת חלום..

לילדים לא היה קל. קשה לישון באוטו לילה שלם. גם עבורנו הנסיעה היתה החלק הקשה ביותר במסע. גם הנוף, לפחות עד הבוקר, לא היה מרשים במיוחד. השעות הראשונות שלנו בהודו נראו כמו איזור התעשיה של לוד.

בבוקר התחלנו לעלות ולטפס והנוף התחלף למשהו רך, ירוק, צלול. הרים ומפלים ונהרות. כביש מתפתל ועולה ועולה, קופים מקפצים, בתי כפר. יותר מרגיע.

זהו. חמישה ימי מסע עברו והנה הגענו למנאלי. ועכשיו מה?

חזרה לבלוג