1. כיוון שסין היא קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים, חשוב מאוד לדאוג שהנחיתה תהיה קלה ורכה ככל הניתן. הדבר שהכי חשוב לדאוג לו הוא מקום לינה או מקור כלשהו אחר שיכול לתת לכם מידע ואוריינטציה רבה ככל הניתן באנגלית.

2. בסין יש רשת של אכסניות נוער מקסימות שנותנות את כל מה שטייל מערבי ממוצע צריך. יש חדרים עם טווח מחירים רחב- מהזולים ביותר (מיטות בודדות בחדרים מעורבים, שירותים ומקלחת משותפים) ועד ליקרים ואינטימיים. יש צוות צעירים סיניים שעובד בהן (רובם עובדים שם כחלק מתכנית סטודנטים) וגם צעירים מערביים, סטודנטים לסינית שמתנדבים שם כדי לשפשף את הסינית שלהם. הם עוזרים בכל דבר שצריך. הם עזרו לי לקנות סים קארד מקומי, להזמין כרטיסים לרכבות ואוטובוסים, לארגן מסיבת יומולדת לבת שלי, הם כתבו לי על פתקים משפטים בסינית לפי בקשתי, הסבירו לי איך להגיע לכל מקום שהייתי צריכה ועוד הרבה. בכל האכסניות קיים מרחב קהילתי ובו בר, מסעדה קטנה, מבחר משחקי חשיבה (הצוות תמיד שמח לשחק איתך או עם הילדים או לפחות להסביר את חוקי המשחק), חומרי יצירה, מחשבים, ספרים (באכסניה הראשונה אליה הגענו מצאתי ספר טיולים בסין בעברית) בחלקם מצאנו כדורגל שולחן, באחרים מצאנו שולחן סנוקר, או חדר טלויזיה עם מגוון סרטים עצום לבחירתנו. בתוך יומיים הצוות מכיר את הילדים בשמם.

3. בקיצור- ממליצה בחום להזמין מקומות באכסניות הנוער הפזורות ברחבי סין, הן ירפדו לכם את הטיול ובמיוחד בימים הראשונים שאחרי הנחיתה.

4. אל תגיעו לסין בלי אפליקציה של תרגום מילים ומשפטים לסינית, ועדיף אחת שגם משמיעה את המילים ועדיף אחת שלא צריכה אינטרנט.

5. בכל מקרה מומלץ לקנות סים קארד מקומי בהזדמנות הראשונה כדי שתוכלו לגלוש בנוחות דרך הטלפון.

6. וכך גם תוכלו להשתמש במפות ולנווט את עצמכם ברחובות הומים, סואנים שהשמות שלהם כתובים בסינית.

7. נהגי המוניות בסין מקפידים מאוד על מספר הנוסעים המקסימאלי למונית- ארבעה. כך שכל מי שנוסע לסין עם שלושה ילדים או יותר- יתקל בבעיה. למצוא מונית, בעיקר בערים הגדולות, בעיקר במוקדי התיירות, היא משימה לא פשוטה, ולמצוא שתיים זה בכלל סיוט. קל יותר למצוא שתי ריקשות או לנסות להתמודד עם התחבורה הציבורית.

8. אם בחרתם ללכת ברגל שימו לב שהרמזורים במעברי החציה מאוד קצרים ויש שם גם סידור עם הדו-גלגליים, אז תזהירו את הילדים.

9. בנוגע לתחבורה הציבורית: בסין יש מגוון רחב ביותר של רכבות ואוטובוסים. מרכבות ישנות, דחוקות, גדושות נוסעים עד כדי מחנק, מזיעות ולוהטות, דרך רכבות שינה נעימות יחסית ועד רכבות אקספרס שנראות כמו יצאו מסרט עתידני. כנ”ל לגבי האוטובוסים.

10. ברכבות השינה הם נוטים לנעול את תאי השירותים בבוקר הרבה זמן לפני שמגיעים ליעד. רק שתדעו.

11. לסינים שכן מדברים אנגלית, אפילו אלה שמדברים טוב יש נטיה להתבלבל בין מספרי ה’עשרה’ (11,12,13….) לבין עשרות עגולות (20,30,40..). כדאי תמיד לודא איתם למה בדיוק הם התכוונו. לפעמים יש הבדל משמעותי.
(כמה שעות נסיעה באוטובוס? ארבעים??? אה.. 14.)

12. גם במסעדות וגם בדוכני הרחוב הם משתמשים די הרבה באבקת טעם של מונוסודיום גלוטומט. אפשר לומר להם ‘’no msg רובם יבינו.

13. שירותים ציבוריים: חייבת לומר שבסין נתקלתי בשירותים הציבוריים המגעילים ביותר שראיתי. אבל ממש. אלה שנמצאים בדרכים, בין לבין, במרכזי עצירה ומנוחה לנוסעים באוטובוסים ארוכי טווח. אלה היו למעשה היכל צר וארוך, ובו תעלת ניקוז (ביוב) פתוחה ושני דרגשים בנויים משני צדדיה לכל אורכה, כדי להניח רגליים. הכל פתוח, בלי מחיצות אפילו. יש מקומות בהם הגועל הזה אפילו עלה כסף.

14. השמועות על זה שהסינים לא נחמדים התבררו כלא נכונות לחלוטין. הסינים שאנחנו פגשנו, ברובם המוחץ, היו פשוט מקסימים, ולעתים ממש יצאו מגדרם כדי לעזור ולתת כל מה שהם יכולים. אפילו אלה שלא דיברו מילה אחת באנגלית.

15. לסינים, כמו להודים ולעוד כמה עמים, יש תחביב גדול. הם אוהבים להצטלם עם תיירים. במיוחד עם ילדים. במיוחד כאלה שלא נראים כמוהם (=שיער מתולתל למשל). לפעמים, ובמקומות תיירותיים במיוחד, נדרשת סבלנות רבה על מנת להצטלם עם כולם. כדאי להכין מראש את הילדים.

כדי למצוא אכסניית נוער פנויה ולטעמכם אתם יכולים להתחיל עם הקישור הזה:
http://www.yhachina.com/index.php?hostID=2
או פשוט לגגל ‘אכסניית נוער’ ביעד הספציפי אליו אתם מתכננים להגיע.

סין היא יעד שהדעות עליו חלוקות. בעיקר כשחושבים על טיול לסין עם ילדים, אם תשאלו מסביב תקבלו יותר מדיעה אחת. לפני שנסעתי לשם קבלתי מבול מבלבל של מידע, שנע בין ‘אל תסעי בשום אופן’ לבין ‘אחותי היתה שם עם ארבעה ילדים ונהנתה נורא’.

סיפרו לי שאי אפשר למצוא שם לחם. סיפרו שהסינים לא יודעים מילה אחת באנגלית, ואפילו הדרך בה הם סופרים עד עשר היא שונה ממה שאנחנו מכירים. סיפרו לי שיש להם מין לחמניות ממולאות בשעועית ירוקה ומתוקה ושזה מעדן. ושהם אוכלים זנבות של חזירים. אמרו שהנופים מהממים אבל האנשים לא נחמדים. אמרו שהדרום סבבה. אמרו שהצפון סבבה. זוג אחד שפגשתי בגסטהאוס בפוקרה השאיר לי שיחון עברי-סיני ומתוך דאגה כנה המליץ לי בכלל לא לנסוע. בקיצור…

התלבטתי בין סין לבין הודו. אבל בהודו כבר הייתי (שלוש פעמים) והכרטיסים לסין היו ממש זולים והייתי חייבת לברוח מהמונסון המהביל בנפאל ובמילא התכוונתי להגיע למונגוליה וסין היא ממש בדרך…אז שאני אוותר?

לא. אז נסעתי.

ופחדתי נורא. לבד עם שלושה ילדים בארץ שלא מדברים בה מילה אחת באנגלית. שאוכלים שם זנבות של חזיר. אמאל’ה.

נחתנו בצ’נגדו (Chengdu). שם העברנו שבועיים כולל ביקור במרכז גידול דובי פנדה וטיול של חמישה ימים לעמק ג’יוזהאי (Jiuzhai valley) וביקור בשתי שמורות הטבע: Jiuzhaigou ו- Huanglong. טיול שהיה מרהיב ביופיו ואפשר גם מפגש עם אוכלוסיה טיבטית מרתקת ואחרת לגמרי מכל מה שפגשנו בסין. מצ’נגדו המשכנו במסע של כמה ימים עד לבייג’ינג. מסע שכלל אוטובוסים ורכבות מסוגים שונים.

התחלנו את המסע בשיאן (x’ian), עיר שפסגת התיירות שלה היא אוסף פסלי חיילי הטראקוטה המדהים.

משם המשכנו לפינג יאו (ping yao) עיירה עתיקה שהשתמרה באופן נדיר. בילינו שם כמה ימים מהלכים בין הסמטאות העתיקות, ישנים בגסטהאוס שפעם פעם היה בית סיני מסורתי, עם חצר פנימית קסומה ופיתוחי עץ מרהיבים שכיסו את כל המעטה החיצוני של המבנה.
העיירה מוקפת בחומה וטומנת בחובה הרבה מבנים מעניינים בעלי ערך היסטורי ותרבותי רב. היה מעניין מאוד לטייל ברחובות ולהכנס למקדשים עתיקים, בתי תה, ארמונות. חצרות בסגנון סיני, דלתות עץ כבדות וגבוהות.
האוכל היה שונה מסגנון האוכל שפגשנו עד כה. ועדיין חריף באותה מידה.
התאהבנו בעיירה הקטנה והציורית הזאת והחלטנו להשאר בה יותר משתכננו, ולוותר על תחנות אחרות בדרך לבייג’ינג.

וכך מצאנו את עצמנו יום שמשי אחד, מתנתקים מהתחושה של לפני מליון שנה ונזרקים הישר אל שנות האלפיים בנסיעה ברכבת אקספרס מדליקה שהגיעה תוך שעות ספורות אל בייג’ינג.
הרגיש כמעט כמו טיסה.

בבייג’ינג היו לנו שלושה ימים. טיפסנו על החומה, כמובן. הטיפוס היה בתחושות מעורבות. כיוון שסיפור החומה הוא לא סיפור קל. הרבה אנשים מתו בתוך כדי הבניה שלה, ונקברו בין אבניה. ומזג האויר היה לח וחם. וכמובן אלפי התיירים שבאו יחד איתנו לטפס לא ממש הוסיפו לחוויה.

הלכנו לבקר בעיר האסורה אבל אחרי שלוש שעות בתור, בחום ובשמש החלטנו לוותר ולהסתפק במבט מבחוץ.
השתתפנו בטקס תה מסורתי, מה שהיה מאוד נעים ומלמד (וגם טעים).
הצטלמנו עם ‘הקן’.

האוכל המקומי בבייג’ינג היה טעים יותר מכל מקום אחר שביקרנו בו בסין. בצ’נגדו למשל כמעט נמנענו מאוכל מקומי והסתפקנו באלטרנטיבות מערביות יותר- בהתחלה סטארבאקס ופיצה האט ואחר כך גילינו דוכן סושי קטן, זול ומעולה ואכלנו שם כמעט כל הזמן (וצחקנו על זה שבסין אנחנו אוכלים סושי :-)). למעשה רק בבייג’ינג הצלחנו למצוא מטעמים שהם גם סיניים וגם טעימים מאוד.

אחרי שלושה ימים לקחנו אוטובוס שינה, 17 שעות עד לעיירת הגבול ארנהוט. כולם אומרים שהיא חסרת חן ומשעממת אבל אני דווקא אהבתי אותה.

ובתום חודש שלם של סין, חצינו את הגבול למונגוליה, לחוויה, שכלל לא ידענו אז, אבל תהיה אחת מהמדהימות של חיינו.

מה היה כיף:
-הסינים הפתיעו לטובה ולמעשה רוב המקומיים שפגשנו היו נחמדים בצורה יוצאת דופן. אפילו אם הם לא הבינו מילה ממה שאמרנו.
-הביקור בשמורות הטבע היה גולת הכותרת. מדובר ביצירת אמנות שכולה מעשה ידי הטבע. מדהים ומרהיב כמו שרק הטבע יודע לעשות.
-מרכז הפנדות בצ’נגדו היה נחמד, ולראות את הפנדות מנהלות את חייהן, ואת הגורים משחקים ומשתוללים היה חוויה מרגשת.
-הרכבת המהירה היתה חוויה כיפית.
-העיירה הקטנה פינג יאו היתה ממתק נעים ושלו.

מה היה פחות כיף:
-האוכל. ללא ספק לא הסתדרנו איתו כמעט בכלל.
-בעיות התקשורת גורמות לכל דבר להרגיש קשה וכבד..אפילו בבתי המלון בבייג’ינג, מקום בו היית מצפה לקצת אנגלית- לא יכלו לעזור לי כשביקשתי הסבר איך להגיע ל’חומה הגדולה’.
-וכך גם כל ההזמנות של הכרטיסים לתחבורה הציבורית. אילולא התחברנו עם תושבים מקומיים וחביבים לא היינו מצליחים אפילו לקנות כרטיסי רכבת או אוטובוס או בכלל להבין לאן הם נוסעים ואיפה הם עוצרים ומתי צריך להחליף ומתי צריך לרדת..
-בערים הגדולות יש מודרניזציה גדולה. זה נחמד- יש בסין הכל, הכל ענק, הכל מרהיב. אבל כדי למצוא פינות קצת יותר ‘סיניות’ צריך להתאמץ.
-בכל זאת, בצ’נגדו, למשל, יש כמה גנים נחמדים שכיף להתהלך בהם, לשבת בבתי התה ולצפות בתושבים המקומיים משחקים במשחקים הסיניים שכולם מורידים עכשיו לטלפונים..

מקורות ששווה לבדוק:
שמורת הטבע שהיא אתר מורשת עולמית של אונסקו וגם שייכת לתכנית הביוספירה:

http://www.jiuzhai.com/language/english/index.html

אין מה לעשות, כשיוצאים לטיול עם ילדים בכל מקום בעולם אי אפשר להמנע ממקומות בהם אתה כהורה מרגיש שהיכולות שלך לשמור על בטחונם או אפילו לשמור על קשר עין עם הילדים עומדות למבחן.
יש מקומות בהם אפילו מעבר חציה יכול להיראות להורה הממוצע כמו אתגר כמעט בלתי אפשרי.
יורודיסני עם ילדים, דיסנילנד, שדות תעופה, רחובות מסויימים בניו יורק, שלא לדבר על ערי בלאגן כמו דלהי, בומבי, סייגון, בנגקוק, קטמנדו ועוד ועוד..אין מנוס.
בגדול, ואם אתם שואלים אותי, על מנת להמנע לגמרי מהסיכוי שתאבדו ילד או שמשהו יערער את בטחון הילדים שלכם, הדרך הפשוטה והקלה (והיחידה) היא פשוט לא לצאת מהבית. לעולם.
במקרה שהחלטתם לצאת, והאחריות מוטלת כמובן על כתפיכם בלבד, אפשר לנקוט בכמה אמצעי זהירות.

1. נתחיל עם הקטנים. ילדים עד גיל 3 ואפילו יותר מזה תמיד שמים במנשא ! לא בעגלה, גם אם היא עם חגורות בטיחות. לא ברגל. לא על הידיים. תמיד תמיד תמיד במנשא. קשורים אליכם ומוגנים לחלוטין.

2. סבבה. ככה הצלחנו לנטרל את הדאגה לפחות לילד אחד.

3. את שאר הילדים תפזרו שווה בשווה בין המבוגרים האחראים. נגיד אם יש שני הורים ושלושה ילדים (חוץ מהילד שמנוטרל במנשא), אז ילד אחד + ילד במנשא צמוד להורה אחד, ועוד שניים צמודים להורה השני. הילדים כמובן צריכים להיות מעודכנים בעניין ולקבל מראש את כל ההוראות.

4. כדאי שהחלוקה תהיה קבועה, כך בכל מקום ותוך זמן מועט הילדים וגם אתם תתרגלו לפיזור האחריות וזה יהפוך למצב טבעי וברור יותר.

5. בכל מקום כזה בחרו נקודה בולטת אותה ניתן לראות למרחוק והראו אותה לילדים. אמרו להם שבמקרה שהם לא מוצאים אתכם- שיגשו לנקודה הזאת.

6. הראו להם גם את האנשים במדים או את האנשים שהכי כדאי לסמוך עליהם במקום בו אתם מתמזגים עם תנועה המונית.

7. שימו להם בכיס/בתיק/בתוך הנעל את מספר הטלפון שלכם.

8. מכשירי ווקי-טוקי. אני מסתובבת עם ארבעה מכשירים.

9. משרוקיות. כן, פשוטות ובעלות צליל חזק.

10. לחוששים במיוחד- יש גם כל מיני מכשירי היי טק של ג’י פי אס וצפצפנים למניהם. ההחלטה האם להעזר בהם צריכה להיות בעיקר על בסיס ההיכרות שלכם עם כל אחד מהילדים שלכם. אם יש ילד שיש לו נטיה חזקה יותר ללכת לאיבוד. בקצור- הפעילו שיקול דעת בהתאם לכל ילד. וכמובן ניתן לצייד את אותו ילד ספציפי במכשיר טלפון באותם רגעים של מצב-המונים.

11. הסבירו והדגישו בפני הילדים שבכל מקרה אתם תמיד תחפשו אותם, שיחכו לכם גם אם נראה להם שעבר הרבה זמן. שאתם תמיד תעשו הכל, שלא תתייאשו אף פעם ולא משנה כמה זמן זה יקח ושיהיו בטוחים שמישהו דואג להם תמיד.

12. אם אתם חוששים להבהיל את הילדים יתר על המידה, פשוט ספרו להם את הסיפור של נמו.

לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

חזרה לבלוג

חולמים לצאת עם המשפחה למסע של פעם בחיים? להוציא את היתדות, לקפל את האוהל ולעוף אל עולם שלם של חוויות, של מראות מרהיבים, של חופש ושל מפגשים יוצאי דופן?

אני מכירה את ההרגשה. את התשוקה הזאת שמתפתלת לה בבטן. שמציפה בהתרגשות, לעתים מעלה דמעות, לעתים מפחידה נורא.

ואחרי שלוש וחצי שנים של מסעות רבי עוצמה, אני יכולה לומר לכם שאין דבר נפלא מזה.

אין.

לא תמיד פשוט. ולא תמיד כמו שדמיינתם. אבל תמיד מצדיק את ההחלטה.

כתבו אלי ונבדוק ביחד את הדרך הנכונה והפשוטה ביותר עבורכם כדי להגיע לאן שאתם חולמים.

אעזור לכם בבנית מסלול המתאים לתקציב שלכם ולרצונות שלכם.
אייעץ בכל הקשור להתארגנות לקראת מהלך שכזה- ילדים, חינוך, בריאות, ציוד…
נברר אילו הכנסות יכולות ללוות אתכם לאורך כל הדרך.
אילו נכסים כבר יש לכם (גם כאלה שאתם אפילו לא מעלים על דעתכם כרגע).
ומה אפשרויות ההכנסה המתאימות לכם ביותר, כאלה שיניבו לכם הכי הרבה בהכי פחות השקעה. הדרכים הן רבות ומגוונות ואנחנו נתמקד בדרך המתאימה ביותר ליכולות, לידע ולצרכים שלכם.

אוכל לתרום לכם הן מנסיוני והן מהכלים ומאנשי המקצוע איתם אני עובדת. זה יחסוך לכם המון אנרגיה והמון זמן.

נבדוק גם כמה זמן יידרש כדי להגיע ליעדים הכלכליים הרצויים. ותתפלאו, אבל מסעות בעולם עולים הרבה פחות מחיי שגרה בארץ. ממש הרבה פחות. אם יודעים איך להתנהל ולהתארגן. ובשביל זה יהיה לכם אותי :-).
מי יודע, אולי יש לכם את זה כבר ביד ואתם בכלל לא יודעים?

תכתבו אלי:
Haleli.sa@gmail.com

העלות לייעוץ ובירור יסודי היא 350 ש”ח. בסופו נגיע למסקנות והמלצות ברורות וממוקדות. במידה ותרצו להמשיך איתי לליווי ארוך טווח, הסכום יתקזז מעלותו הכללית של הליווי

“האדם הסביר, מתאים את עצמו לעולם. האדם הבלתי סביר , מתעקש לנסות להתאים את העולם אליו. מכאן שכל התקדמות תלויה באדם הבלתי סביר” ג’ורג’ ברנארד שואו, עקרונות למהפכנים.

אנשים רבים חולמים לעזוב את שגרת ה-9 עד -5 שלהם, לשים תיק על הגב ולצאת לטייל בעולם. להשאיר את החשבונות, את השעון המעורר, את שביזות יום א’ מאחור ולפרוש לחיי הנאה, הרפתקאות ומסעות.

רוב האנשים מאמינים שאינם יכולים לעשות את זה. כל אחד והסיבות שלו. הם מחכים לרגע הנכון, או לגיל הנכון, או לכסף הנכון. הם באמת חושבים שחיים כאלה הם מנת חלקם של העשירים/ הרווקים/ הפנסיונרים בלבד.

גם אני חשבתי כך, עד שהחלטתי להעמיק קצת יותר בנושא. מזה כשנתיים שאני קוראת, בודקת ויוצרת קשר עם משפחות מכל העולם (ולמעשה גם עם זוגות או בודדים, כל עוד הם מעניינים מספיק ויכולים לתרום לי מהידע שלהם) שהחליטו שהחיים קצרים וכיום הם מנהלים סגנון חיים מדהים המשלב פרנסה וטיולים בעולם.

לסגנון חיים כזה יש מספר כינויים באנגלית, למשל- digital nomad או location independent. כמות המידע הקיימת באנגלית היא עצומה. מאות בלוגים ועשרות אתרי מידע השמחים לעזור לכל אלה החולמים לעשות את הצעד. בעברית, כך נראה, הנושא כמעט אינו קיים, ולא ניתן למצוא מידע רלוונטי המותאם לסגנון חיים זה. זאת, למרות שקיימות כמה משפחות ישראליות שאימצו את דרך החיים הזאת, אך הן אינן מנהלות אתר אינפורמטיבי כלשהו.

לפני מספר חודשים יצאנו בעלי, אני ושלושת ילדינו- בני 4,8,11 (והכלב) למסע של גילוי, חוויות ולמידה בעולם. עזבנו הכל, מכרנו את רכושנו, הקפאנו את העסק המשפחתי, התפטרנו מהעבודה ויצאנו לבדוק האם הדבר באמת אפשרי. נצא אל העולם, נפגוש משפחות נוספות, נלמד מהן ונתעד את הכל. אנחנו נפתח בתהליך של הפיכת מקור הפרנסה שלנו לבלתי תלוי במקום או בזמן, דבר שיאפשר לנו בסופו של דבר להמשיך לטייל כל עוד נחפוץ בכך. אנחנו נבדוק איך ניתן להמשיך בחינוך ולימוד הילדים למרות שזה יהיה מתוך בריכה על החוף בתאילנד. נבדוק איך הילדים יכולים להתמודד עם חברויות ומפגשים עם אנשים מגילאים שונים, מתרבויות שונות, שמדברים בשפות שהם לא מכירים. אנחנו נבדוק וננסה לעומק את כל הדרכים עליהן קראנו לחיסכון בהוצאות הטיול וגם נשתף את הקוראים בכך.

הנושא הזה כולל בתוכו מגוון רחב של תחומים: כלכלה, צרכנות, תיירות, חינוך, משפחה והורות, בריאות, סגנון חיים, נשים, אינטרנט, ועוד.

באתר שלנו ננסה לתת את המידע הדרוש לאימוץ סגנון חיים כזה ובעיקר ננסה להציע את האפשרות שזה מציאותי. הוא כולל מאמרים אינפורמטיביים, מאמרים אישיים, מאמרים מקצועיים וכן ראיונות עם אנשי מקצוע.

יחד עם זאת, ודוקא בשל התחומים הרבים המרכיבים מהלך שכזה, האתר נותן מענה גם לאנשים שאינם מעוניינים לבצע שינוי, אבל מחפשים מידע בנוגע לפרנסה בשלט-רחוק, או טיול משפחתי באזור מסויים, או הכנה לטיול במדינות עולם שלישי, או דרכים זולות ומעניינות לטייל בחינם בעולם..

כל אחד מכם מוזמן להצטרף אלינו, לקרא, להגיב ולתרום מחכמתו.

לבלוג

“Don’t let school be a reason that stops you from long term travel. On the contrary, let your children’s education be the reasons why you need to go on that journey. Give them a real understanding of the world which I am sorry to say they won’t find in text books in a class room”.

(מנגוס, Extended World Travel)

“לפני שהתפתחה התיירות, נתפס הטיול כסוג של מסע לימודי. פיתוח החשיבה ועיצוב כושר השיפוט נחשבו לפירותיו”. פאול פאסל, מחבר הספר ‘חוץ לארץ’.

בעיני, הלימודים של הילדים הם לא סיבה מספיק טובה כדי לדחות את הטיול עליו חולמים. להיפך, זאת סיבה טובה לקחת את האחריות לידיים, במקום לסמוך על מישהו אחר שיעשה את העבודה.

משפחות רבות מנהלות חיי שגרה תוך כדי טיול ארוך ומשמעותי. אין זה אומר שחינוך הילדים או לימודים עיוניים נשארים מאחור.

האפשרויות, גם כאן, כמו בכל תחום אחר, הן רבות מגוונות וכל משפחה מוצאת את הדרך המתאימה לה ביותר.

יש משפחות שחורפות במקום אחד ושולחות את הילדים לבית הספר האזורי במקום בו הן נמצאות-

long-term-family-travel-homeschool-roadschool-world-school

יש משפחות שמלמדות תוך כדי תנועה, נעזרות אחת בשניה כמו גם בתוכנות ואתרי אינטרנט-

Homeschooling on the Road

יש משפחות שנותנות לדרך, לחוויות להכתיב את תכנית הלימודים, ומסתפקות בכך שהילדים לומדים ונחשפים להמון דברים חדשים במהלך הטיול-

Homeschooling Your Children on the Road

משפחות אחרות, מנהלות קשר הדוק עם משרד החינוך, מתעדכנות בתכנית הלימודים השנתית, רוכשות את חוברות העבודה והספרים המתאימים והילדים יכולים להמשיך לטייל בלי להפסיד חומר לימודי.

האתר של משרד החינוך

האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים

משרד החינוך ב- gov.il