לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

חזרה לבלוג

חולמים לצאת עם המשפחה למסע של פעם בחיים? להוציא את היתדות, לקפל את האוהל ולעוף אל עולם שלם של חוויות, של מראות מרהיבים, של חופש ושל מפגשים יוצאי דופן?

אני מכירה את ההרגשה. את התשוקה הזאת שמתפתלת לה בבטן. שמציפה בהתרגשות, לעתים מעלה דמעות, לעתים מפחידה נורא.

ואחרי שלוש וחצי שנים של מסעות רבי עוצמה, אני יכולה לומר לכם שאין דבר נפלא מזה.

אין.

לא תמיד פשוט. ולא תמיד כמו שדמיינתם. אבל תמיד מצדיק את ההחלטה.

כתבו אלי ונבדוק ביחד את הדרך הנכונה והפשוטה ביותר עבורכם כדי להגיע לאן שאתם חולמים.

אעזור לכם בבנית מסלול המתאים לתקציב שלכם ולרצונות שלכם.
אייעץ בכל הקשור להתארגנות לקראת מהלך שכזה- ילדים, חינוך, בריאות, ציוד…
נברר אילו הכנסות יכולות ללוות אתכם לאורך כל הדרך.
אילו נכסים כבר יש לכם (גם כאלה שאתם אפילו לא מעלים על דעתכם כרגע).
ומה אפשרויות ההכנסה המתאימות לכם ביותר, כאלה שיניבו לכם הכי הרבה בהכי פחות השקעה. הדרכים הן רבות ומגוונות ואנחנו נתמקד בדרך המתאימה ביותר ליכולות, לידע ולצרכים שלכם.

אוכל לתרום לכם הן מנסיוני והן מהכלים ומאנשי המקצוע איתם אני עובדת. זה יחסוך לכם המון אנרגיה והמון זמן.

נבדוק גם כמה זמן יידרש כדי להגיע ליעדים הכלכליים הרצויים. ותתפלאו, אבל מסעות בעולם עולים הרבה פחות מחיי שגרה בארץ. ממש הרבה פחות. אם יודעים איך להתנהל ולהתארגן. ובשביל זה יהיה לכם אותי :-).
מי יודע, אולי יש לכם את זה כבר ביד ואתם בכלל לא יודעים?

תכתבו אלי:
Haleli.sa@gmail.com

העלות לייעוץ ובירור יסודי היא 350 ש”ח. בסופו נגיע למסקנות והמלצות ברורות וממוקדות. במידה ותרצו להמשיך איתי לליווי ארוך טווח, הסכום יתקזז מעלותו הכללית של הליווי

הכל מתחיל בתחביב החדש שהילדים רכשו לעצמם. רכיבה על אופניים. אם בארץ היינו צריכים להתחנן בפניהם שיקחו את האופניים לסיבוב, אחרי הכל, האופניים זקוקים לקצת תשומת לב, לקצת אויר נקי בין גלגליהם, אזי כאן הרכיבה הפכה להיות פסגת שאיפותיהם.

למען הגילוי הנאות יש לציין שקצת קשה לשכוח כאן מאופניים, כיון שבכל צעד שני שמבצעים על מדרכות ה’לייק סייד’ יש חנות להשכרת אופניים ועל הכביש מרצדים להם הדו גלגלים כמו מנורות חג המולד.

וכך הגענו למצב שבו מהרגע שעפעפי מגלים שהם ערים ועד הרגע שבו אני נשברת סופית (בדרך כלל אחרי ארוחת הבוקר) הילדים מתרגלים עקביות ובפיהם רק שאלה אחת: ‘אפשר לרכב על אופניים?’

בהתחלה לבי עלץ בתוכי. סוף סוף הם גילו את הנאת הרכיבה, אבל אחרי שלושה ימים של טחינת מוח שלא היתה מביישת אף חוקר מנוסה, שכח הלב את עליצותו ותחת זאת התחיל למרוט את שערותיו.

או אז החלטתי לגייס את המילה ‘השכלה’ לטובתי ובתירוץ שהם במילא לא הולכים לבית הספר, הודעתי שמעכשיו בכל יום יש מטלה ‘חינוכית’ ורק אם הם צולחים אותה אסכים להתייחס למילה ‘אופניים’ כפי שמבקשים במילון ולא כפי שהתפרשה במוחי לאחרונה, הווה אומר, ‘מטחנת מוח’.

וכך יצא שהמטלה היומית סבה סביב ההגדרה של ‘השכלה גלובלית’, ותוך ניצול המקום האסטרטגי בו בחרנו להשתכן בחודשים אלו (=תיירים מכל העולם), בכל יום הם נשלחו לבדוק איך אומרים ‘אני יכול לרכב על אופניים?’ בשפה אחרת. אחרי התנגדות עדינה הם הבינו שאין מה לעשות, הם יאלצו ללמוד קצת, כמו שאמא קוראת לזה.

מאז השתנו חיי. לא עוד טחינה בלתי פוסקת מהבוקר השכם ועד בכלל. הקץ לנדנוד. או, לפחות, הקץ לנדנוד בעברית…מאותו יום בו הכרזתי ‘השכלה’, וחשבתי שהנה שמתי סוף למריטת השערות של לבי אני שומעת את אותה שאלה אבל בשכלול קטן אחד. היא מופיעה בהתחלה בעברית. אחר כך בצרפתית. אחר כך ברוסית. ובקוריאנית. ובסינית. וביפנית. ובספרדית. ובערבית. וב…

חזרה לבלוג

“איך היה היום בבית הספר חמודה?” שואלת אמא של אוליביה כמו תמיד.

“כיף”, עונה אוליביה.

“אז מה עשיתם היום?” שואלת אמא שלה,

“כלום”. (אוליביה מצילה את הקרקס/איאן פלקונר)

“השכל הוא לא כלי שצריך למלא, אלא להבה שצריך להדליק” (פלוטארכוס)

יכולת הלמידה האנושית היא מדהימה. הבנתי את מלא משמעותה כאשר צפיתי בילדי במהלך גדילתם. ראיתי איך הם לומדים להתהפך, לבכות, להביע את רצונותיהם ללא מילים. ראיתי איך הם חקרו את המרחב שלהם, למדו לזחול, לשבת, לאכול. צעדיהם הראשונים הם ללא ספק אחת מפסגות הלמידה המרהיבות ביותר. איך, מעצמם, הם מפצחים את הקוד התנועתי המורכב. מילים ראשונות, משפטים, משחקי דמיון.

כל אלה ועוד רבים, נראה שרוב ההורים מקבלים כמובן מאליו שהילדים ילמדו מעצמם. אך כשזה מגיע  לתחומים אחרים  נדמה שרבים מאתנו מאבדים את האמונה ביכולת הלמידה המופלאה של ילדינו.

ידע, בעיני, הוא דבר נרכש. כל אחד יכול לרכוש ידע, כמה שירצה, ובכל תחום שירצה. כאשר הנפש חפצה, המוח נכון ופתוח והסקרנות מחפשת תשובות, הכל אפשרי.

היכולת ללמוד

היכולת ללמוד, גם היא קיימת, טבועה בנו מלידה. אם פעם, הדרך ללמוד היתה מוגבלת למוסדות חינוך אשר רק בהם ניתן היה למצוא את התשובות לכל השאלות שלנו, היום המצב אינו כך. היום ניתן באלפי דרכים למצוא מענה לכל השאלות. אם פעם, הדרך היחידה לרכוש השכלה ומקצוע היתה במוסדות מסויימים בלבד, אשר ניקזו אליהם את אנשי המקצוע הטובים ביותר, היום המצב אינו כך. אם פעם, הדרך לתעודת הבגרות (וממנה אל האוניברסיטה) היתה רצופת 12 שנים של מעשים טובים, היום הדרך קצרה ופתוחה הרבה יותר.

כשמסתכלים על ההתקדמות שעשינו בעשרים השנים האחרונות, וכשמנסים לראות את העתיד, בהקשר נקודתי של עתידם של ילדינו, עולות שאלות רבות. איך שאני רואה את זה, המסגרת החינוכית השמרנית העכשווית, אינה מספקת את הכלים המתאימים לאלו שינהלו חיים עצמאיים בעוד עשר-15 שנה. אנחנו צועדים אל עבר גלובליזציה מוחלטת, אל עבר טכנולוגיה מרקיעת שחקים, אל עבר  אפשרויות שאינני בכלל מצליחה להעלות על דעתי. ורובן ככולן יהיו מעל גבי צגים, ויתקיימו ברחבי העולם כולו, ללא קשר למיקום הספציפי של האדם שמאחורי הצג.

אנשי המחר

אנשי המחר ידרשו ליכולות טכנולוגיות מרשימות, אך בד בבד הם יצטרכו לשמר את יכולות הלמידה הטבעיות שלהם באופן מקסימאלי, שכן השינוי יהיה בקצב מהיר מאוד. הם יצטרכו להאמין בעצמם ולהאמין ביכולתם ללמוד, להקשיב, ליצור. מתכונת שבה הלמידה היחידה נעשית בצורה פרונטלית, למידה פאסיבית המושתתת על ציונים ותחרות. כזאת המתמקדת במענה לשאלות במקום בשאילת השאלות, לא תביא את הילדים למיומנויות המספיקות לדעתי. זאת מסגרת שנותנת מענה מצוין להורים, כיוון שהיא משקיטה את המצפון, וכיוון שהורגלנו לחשוב במונחים של ‘מה יהיה באוניברסיטה’. אבל אדם שלם, בטוח, יצירתי, סקרן, לא תמיד צריך את האוניברסיטה כדי להצליח או, יותר מכך- כדי להיות מאושר.

ההבנה העמוקה, הכרת העצמי, הכרת הגבולות האישיים שלי, תבונה רגשית, חברתית, יכולת התמצאות בסיסית במרחב חדש, יכולת קבלת החלטות, יכולת בחירה אמיתית, קבלת האחר ללא שיפוט או ביקורת, התייחסות אל אדם ללא השוואה בלתי פוסקת אל בני אדם אחרים ויכולות נוספות הן משמעותיות בעיני לפחות כמו תואר שני באוניברסיטה.

בחירה ויכולת

הידע, בעיני הוא עניין שולי. התחושה הבסיסית של מסוגלות, של יכולת, היא משמעותית הרבה יותר. אני לא זוכרת אף מבחן שעשיתי בבית הספר. אבל זוכרת כמה קונצרטים מופלאים שניגנתי בהם. לא זוכרת אף ציון שקיבלתי בבית הספר, אבל זוכרת את הראיון הסופי בבחינות הקבלה ל’במחנה’. למה? כי אני בחרתי בהם, כי הבאתי לשם את כל כולי, את עצמי, לא כי הייתי צריכה, אלא כי רציתי. לא זוכרת כלום מהבגרות בלשון, אבל זוכרת איך עושים פליק-פלאק. כי, למרות שביליתי שעות רבות בלמידה לשניהם, את האחד שנאתי ללמוד ואת השני למדתי בתשוקה.

אני מאמינה שככל שנשמור על יכולות הלמידה הטבעיות שלנו, כך נוכל ללמוד כל העולה על רוחנו. ככל שנרגיש בעלי יכולת, כך נגשים את שאיפותינו. לכן, אינני רואה הבדל בין שינון מילים באנגלית, לבין למידה עצמית של בעיטת כדור מסובב. בין קריאה בספר על התהליכים שהביאו לפרוץ מלחמה זו או אחרת, לבין צפיה בחתולי החצר שלנו ולמידה מתוך התבוננות על מנהגיהם ואורחות חייהם (גם שם יש מלחמות..).

אני באמת מאמינה, שברגע שמשחררים את רוח הסקרנות, ולא כובלים אותה בתבניות מוכנות מראש, היא משתוללת, מתבדרת, מתעופפת עד לשמיים ומביאה איתה הפתעות וגילויים מדהימים.

תואר באוניברסיטה

לא אכפת לי אם יהיה או לא יהיה להם תואר באוניברסיטה, לא אכפת לי אם תהיה או לא תהיה להם תעודת בגרות-כל  אלה כבר תלויים בהם וברצונותיהם. אכפת לי מאוד שיהיו שלמים עם החלטותיהם, שיהיו שמחים בחייהם ושיגשימו את חלומותיהם. אני מאמינה שהסקרנות שלהם, והדחף שלהם ללמוד כבר יובילו אותם למקום אליו הם אמורים להגיע.

מאמר רלוונטי:

the educational value of long term travel with kids

והנה דברים שאמר ביל גייטס בנושא: (מתוך כתבה באתר thematker)

“ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, סבור כי הרעיון שצעירים הולכים לאוניברסיטאות כדי לרכוש השכלה עומד לחלוף מהעולם, בתנאי, כמובן, שללומדים יש מוטיבציה פנימית. “בעוד חמש שנים תוכלו למצוא ברשת בחינם את ההרצאות הטובות בעולם”, אמר גייטס בכנס טכונומי שנערך בימים אלה בקליפורניה. “האינטרנט יהיה טוב יותר מכל אוניברסיטה בודדת”. גייטס סבור כי לא משנה מהיכן הגיע הידע, יש לקבל עליו קרדיט. בין אם מדובר בתואר של MIT או באדם שרכש את כל הידע שלו דרך האינטרנט, יש למצוא דרך להכיר בכך.

גייטס הבהיר כי אינו מתכוון לחינוך היסודי, אלא לחינוך האקדמי. החינוך האקדמי, לדברי גייטס, צריך להיות פחות “מבוסס מיקום”, טוב, אולי חוץ מהמסיבות, הוא התבדח. אחד הגורמים הבעייתיים של עולם החינוך, לדברי גייטס, הם ספרי הלימוד עבי הכרס. “הספרים הם עצומים, מפחידים”, הוא אמר. “אני מסתכל עליהם וחושב: “מה יש בהם בכלל?” לפי גייטס, ספרי הלימוד בארה”ב ארוכים פי שלושה מאלו המקובלים באסיה. אולם החינוך באסיה מוביל בהיבטים רבים. הבעיה בספרי הלימוד היא שהם נבנים על ידי ועדות, מה שגורם לכך שהספרים יהיו ארוכים מכפי הצורך.”

“Don’t let school be a reason that stops you from long term travel. On the contrary, let your children’s education be the reasons why you need to go on that journey. Give them a real understanding of the world which I am sorry to say they won’t find in text books in a class room”.

(מנגוס, Extended World Travel)

“לפני שהתפתחה התיירות, נתפס הטיול כסוג של מסע לימודי. פיתוח החשיבה ועיצוב כושר השיפוט נחשבו לפירותיו”. פאול פאסל, מחבר הספר ‘חוץ לארץ’.

בעיני, הלימודים של הילדים הם לא סיבה מספיק טובה כדי לדחות את הטיול עליו חולמים. להיפך, זאת סיבה טובה לקחת את האחריות לידיים, במקום לסמוך על מישהו אחר שיעשה את העבודה.

משפחות רבות מנהלות חיי שגרה תוך כדי טיול ארוך ומשמעותי. אין זה אומר שחינוך הילדים או לימודים עיוניים נשארים מאחור.

האפשרויות, גם כאן, כמו בכל תחום אחר, הן רבות מגוונות וכל משפחה מוצאת את הדרך המתאימה לה ביותר.

יש משפחות שחורפות במקום אחד ושולחות את הילדים לבית הספר האזורי במקום בו הן נמצאות-

long-term-family-travel-homeschool-roadschool-world-school

יש משפחות שמלמדות תוך כדי תנועה, נעזרות אחת בשניה כמו גם בתוכנות ואתרי אינטרנט-

Homeschooling on the Road

יש משפחות שנותנות לדרך, לחוויות להכתיב את תכנית הלימודים, ומסתפקות בכך שהילדים לומדים ונחשפים להמון דברים חדשים במהלך הטיול-

Homeschooling Your Children on the Road

משפחות אחרות, מנהלות קשר הדוק עם משרד החינוך, מתעדכנות בתכנית הלימודים השנתית, רוכשות את חוברות העבודה והספרים המתאימים והילדים יכולים להמשיך לטייל בלי להפסיד חומר לימודי.

האתר של משרד החינוך

האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים

משרד החינוך ב- gov.il