חצי שנה בהודו..

הנחיתה במנאלי היתה ללא ספק החלטה טובה. אזור מנאלי הוא יפהפה, עם מזג אויר נוח מאוד אפילו בעונת המונסון, ועם כל הפינוקים שרק צריך.

    

מעבר לזה אולד מנאלי היתה רועשת והומה בטיילים ישראלים ברובם שריח הצ’ילום דבק בשערם ובכל דבר שרק היה שם. לכן החלטנו לעלות קצת למעלה לכפר ואשישט. שם התמקמנו ובסופו של דבר העברנו בו שלושה חודשים.

הנה משהו שכתבתי על ואשישט

ואשישט על ילדים

רני וחברות רוקדות בחתונה בואשישט:

בואשישט פגשנו אמא ובת, קולומביאניות שגרות בספרד. רני ומאחיקה התחברו מיד, למרות שאף אחת מהן לא דיברה בשפת השניה. ואני ופונקי הפכנו לחברות טובות. הן התכוונו להשאר שם יומיים ובסוף נשארו חודש בגללנו :-). הנה מה שכתבתי על הקשר שנרקם בין רני ומאחיקה

    

לקראת סוף השהות שם סבתא טובה באה לבקר אותנו ויחד יצאנו לטיול באזור ספיטי-קינור. היה מדהים. הנה מה שכתבתי על זה

אחרי ואשישט ירדנו לכיוון דלהי ושם נפרדנו מאבא צביקה שחזר לארץ. אני נשארתי עוד כמה ימים בדלהי ונפגשתי שוב עם פונקי ובתה, ויחד המשכנו בטיול לרישיקש. את רישיקש לא אהבנו בהתחלה. היה בה חחחחחחחםםם וללללחחחחחח והאוכל היה חריף ויקר והמלונות היו מלוכלכים ואסור היה להתרחץ בגנגה..אבל לאט לאט התרגלנו אליה ולאט לאט מזג האויר השתפר ומצאנו מקומות זולים וטעימים לאכול בהם ושכרנו טוסטוס שהקל על ההתניידות ומצאנו חדר נקי ונעים..

    

אז חרשנו את רישיקש ואת לקשמן ג’ולה וראם ג’ולה על הטוסטוס ובילינו עם חבר שלנו רון ועם החברות הקולומביאניות שלנו ועם אמא ובת שגרו שם מברית המועצות וגם עם משפחה שהכרנו בפוקרה ופתאום מצאנו אותם שם. והכרנו עוד כל מיני חברים חדשים. וכל יום התרחצנו במימי הגנגה המטהרים והיה לנו מאוד נעים ועמוס בחוויות ואנשים :-).

    

עשינו קצת יוגה וליטפנו הרבה פרות חמודות וגם צילמו אותנו לטלויזיה לכתבה על משפחות שמטיילות בעולם. פגשנו הרבה באבות וסאדו, אכלנו סמוסק עם תפוחים וקינמון (וגם עם בננה ושוקולד) טיילנו בעמקים ובהרים שבסביבה וטבלנו בנהרות מקסימים.

הפרידה מרישיקש אחרי חודשיים היתה קשה משחשבתי אבל משם לקחנו רכבת לילה לפושקר שברג’סטאן. בפושקר התאהבתי כמעט מיד. היא נתנתה תחושה של מעין גן עדן קטן. עם אגם מתוק ובתים יפהפיים מקושטים ומסעדות נחמדות וחנויות שכל אישה רק חולמת עליהן (או בפירוט: תיקים, נעליים, בגדים, תכשיטים ובשמים) והכל זול והרבה יותר נקי ממקומות אחרים.

הלילות הראשונים היו קצת קשים כי נחתנו שם בדיוק בחג שנקרא דיוואלי שבו אחד התענוגות של המקומיים הוא לפוצץ פצצות ונפצים ברחוב וזיקוקים שונים בשמיים. היה מפחיד ומשגע כאחד.

אחרי שבוע שחלף ביעף לקחנו אוטובוס לילה לאודאיפור. זוהי עיר יוצאת דופן ומדהימה ביופיה. בעלת אופי מאוד תיירותי ולכן החלטנו להפוך ל’תיירים לרגע’ ופשוט הלכנו למוקדי התיירות שסובבים אותה ואפילו לקחנו מדריך. זה היה שינוי מרענן ומאוד מלמד- בעזרת המדריך שהסביר לנו על הארמון שבעיר למדנו המון על התרבות והחיים ברג’אסטן והיה מאוד מאוד מעניין.

    

מאודאיפור לקחנו שוב אוטובוס לילה לדלהי לשבועיים אחרונים בהודו. דלהי היא נסיכה הודית יפהפיה ועייפה. היא מלוכלכת והומה וקשה לעיכול מכל הבחינות. אני ניצלתי את השהות בה בעיקר כדי להחליט לאן אני ממשיכה מהודו, כדי לעשות בדיקות וטיפולי שיניים לכולנו, לתקן את המחשב לעשות קצת קניות נחוצות ולנוח. הלכנו לסרט בוליבוד 3D בקולנוע מפואר ובילינו בשדרת החנויות היוקרתית. אכלנו קצת ג’אנק פוד מערבי ומשובח וקנינו הרבה הרבה טיקות לפני שאנחנו עוזבים את הודו..

חתמנו חצי שנה בהודו כשרני מדברת הינדית שוטפת וכל פיל עם מראה אנושי מזכיר לגלי את גאנש :-).

ב-22 בנובמבר, מוקדם מאוד בבוקר, אמרנו שלום להודו מלאת התשוקה, ההומה, האינטנסיבית, הצבעונית. ארץ החופש האולטימטיבית. ארץ של יופי ושמחה. ארץ שבה הכל קצת ‘יותר מדי’..