“אז ויתרת על אהבה לנצח?”

אני עומדת מולו, בג’ינס וטישירט. הוא יושב על ספסל ברחבת המנזר שאליו הצטרף עוד כשהיה ילד. הוא לבוש בגלימה האדומה האופיינית, פניו נעימים ומקבלים. הוא צעיר ממני. ואם יש שאלה אחת שאני פשוט לא מצליחה להבין זו שאלת האהבה. איך בנאדם יכול לגזור על עצמו צום שכזה? לכל חייו?

אנחנו בטאבו. כפר קטן ומתוק בפאקינג שום מקום. הנזיר מצביע על ההר שמולנו. הר אדירים, אופייני לאזור. שמה למעלה, במרכז בערך, הוא מכוון את העיניים שלי למקבץ מערות. אלו מערות המדיטציה בהן הנזרים שוהים כמה חודשים בשנה. הוא אומר שכשהמדיטציה טובה, יכולים לעבור שלושה ימים בלי שהוא ירגיש בכלל.

    

מדיטציה. מערות. תה טיבטי מלוח ושוקק חמאה. את זה אני מבינה. אבל חיים שלמים בלי לאהוב אישה? אחת? משהו? קצת???

בעלי אומר לי בעברית לעזוב את הבחור לנפשו. לא מנומס לשאול נזיר על אהבה (מה גם שחמותי עומדת לצדי כך שמשמר הנימוס נמצא בכוננות גבוהה). אבל אני אחת ששואלת ועובדה שגם בעלי ואפילו חמותי מספיק סקרנים כדי להשאר לשמוע את התשובה..

כבר כמה ימים שאנחנו מטיילים באזור קינור-ספיטי, צפון הודו. האמת היא שאם הייתי יודעת, אפילו קצת, במה כרוך טיול באזור הזה, סביר להניח שלא הייתי יוצאת. אבל עכשיו אני תקועה, במקום מופלא ויפהפה בלי אפשרות להתחרט. אז אולי יש דברים שעדיף לא לדעת מראש.

    

כולם דיברו על הפאס, שהוא מאוד מפחיד, לכן אותו שמרנו לסוף. התחלנו את הדרך בפארוואטי ולאט לאט התקדמנו דרך קינור לכיוון ספיטי. הנוף משתנה בהדרגה, אבל שומר על עקביות בנושא אחד לאורך כל הדרך- הוא מדהים. מ-ד-ה-י-ם.

ארבע חמש שעות נסיעה ביום, לפעמים יותר. הכל תלוי במצב הדרך. אם ירדו גשמים והיו מפולות סלעים צריך לחכות שיפנו אותם וזה יכול לקחת זמן. אם הגענו למקום שבו עובדים על הרחבת הכביש (כל הזמן עובדים שם על הכביש) צריך לחכות שיפנו את הסלעים שפוצצו לפני כמה דקות. גם זה יכול לקחת שעה או יותר.

אני מחוברת לאי-פוד, שמתפקד בתור החבר הכי טוב שלי לשמונת ימי הטיול. ככה אוכל לספר לכולם שהילדים היו פשוט מלאכים בנסיעה. מה אני יודעת, לא שמעתי כלום. אני שמה לב שהם מדברים עם סבתא ומדי פעם שומעת צרחה מהכיוון שלהם אבל זה רק מסמן לי להגביר את ‘זה הזמן שלך’ של היהודים ולהתרכז חזק חזק בנוף שנשקף מהחלון. איזה כיף שסבתא באה לבקר.

נהר הסולטג’ מלווה אותנו לאורך כל הדרך. מספרים עליו שהוא נהר של כסף. שצבע מימיו משתנה בהתאם לזוית שבה פוגע בהם אור השמש. לפעמים כחול, לפעמים אדום, לפעמים צהוב. אני ראיתי רק אפור. האמת..המים שלו נראו כמו נהר של מלט. אבל זה לא הפריע לי בכלל. הוא שבה את לבי למן המבט הראשון ורוב הזמן הייתי פשוט מרותקת למים הזורמים בעוצמה בערוץ שמתחתי.

פעם אחת ביקשתי מהנהג שיעצור בנקודה שבה ניתן לרדת ולגעת בנהר. שני הגדולים הצטרפו אלי. סבתא טובה לא הבינה בכלל למה צריך לגעת במים. אבל אני, יש לי אוסף. אני אוספת מים זורמים. וכל מים יפים שאני רואה אני פשוט חייבת לגעת בהם. התקרבתי למי האפור האלה, מצאתי נקודה שבה אפשר לרכון ולהכניס את היד ולהרגיש את הזרימה ישר בתוך הגוף שלי. קפואים. חזקים. טהורים. נושאים בתוכם גרגרי חול דק בצבעים שונים, שכנראה כולם ביחד הם אלה שנותנים את הצבע האפור הזה למים.

    

כל עוד הנסיעה היא בגובה הנהר- הכל בסדר. אבל את רוב הדרך אנחנו עושים כאשר הנהר נמצא רחוק רחוק מתחתינו. הכביש צר ורעוע, מתפתל בין ההרים ונושק למצוק. לא לבעלי לב חלש. ממש לא. ‘תדמייני מגרש חניה..תדמייני את הכביש במושב..’ אני מנסה להתמודד עם החרדה האיומה שתוקפת אותי כשאני מביטה מבעד לחלון ורואה את התהום ממש מתחת לגלגלים. איך אנשים הגיעו לכאן בכלל? איך הם טיפסו כל כך גבוה והחליטו להקים את ביתם דוקא במיקום הזה? איך הם נשאו על גבם את כל מה שצריך כדי לבנות בית ולחיות כאן?

הרבה שאלות עולות לי בטיול הזה. אבל על אחת אני יכולה לענות בעצמי. על ה’למה’. ברור לי לגמרי למה הם בחרו לחיות כאן. המקום כל כך מדהים ביופיו, כל כך אמיתי ועוצמתי, הטבע מדבר כאן כל כך חזק, שאני שומעת את שירתו מהדהדת מכל כיוון והיא חודרת עד עמקי נשמתי.

מקדשים בודהיסטים פזורים בכל מקום. הבנות ואני מבלות הרבה מזמננו בסיבוב גלגלי תפילה בכל גודל, צבע, מבנה אפשרי ובהנאה גדולה. כתובות בסנסקריט מקשטות את אבני הדרך ו’אום מאני פאדמה אום’ נכתב באותיות ענק המתנוססות מעל הרי עוצמה ולא ברור בכלל איך מישהו הצליח להגיע לשם ולכתוב את זה. דגלי תפילה מתנפנפים וצובעים את הנוף בכחול, לבן, אדום, ירוק, צהוב.

    

נזירים קשישים מקבלים את פנינו ומארחים אותנו במקדשיהם הצנועים, בני מאות ואלפי שנים. אני קצת מתעייפת מלחלוץ ולנעול את הנעליים בכל פעם מחדש. ואולי זה מהגובה. אנחנו מטפסים לכפר בגובה 4000 מ’ וכשאני הולכת ונושאת את בתי על הגב היא מרגישה לי הרבה יותר כבדה מבדרך כלל. על הילדים הגובה לא משפיע כלל. אנחנו ישנים בגובה 3700 מ’, בכפר יפהפה וקסום שנקרא נאקו, ובימים מטפסים עד לגובה 4200 מ’. הפסגות לא נגמרות אף פעם. ככל שאנחנו עולים כך אנחנו מגלים עוד פסגה נסתרת ועוד אחת. אנחנו מתקרבים לנקודת השלג וצופים בשקיעות מרהיבות הצובעות את הפסגות בצבעי כתום וורוד.

    

זוהי עונת האפונה ואנחנו מנשנשים אותה הישר מהשדה. מתוקה ועסיסית. בכל כיוון יש שדה אפונה או חקלאים הנושאים על גביהם שקי ענק גדושים באפונה. הם שולחים משאיות לדלהי, ונהג שיגיע לשם אחרי יותר מ-12 שעות לא יקבל כסף.

מטעי תפוחים ושזיפים מתפרשים בעדינות בשולי הכפרים ועל הגגות מתייבשים להם בשמש החמה גלעיני מישמיש מהם יוצרים שמן.

ככל שמתקדמים מקינור לכיוון ספיטי משתנה מראה ההרים מירוק ופורה לצבעי מדבר חרבים. ההרים בספיטי נראים כמו סלעי ענק, מסורטטים וצבועים בצבעים מרהיבים שנראים לי כמו ציור. אנחנו משתעשעים ומדמיינים כל מיני דברים בדמות ההר- מפלצות, נחשים, והרים של גלידה. מים פורצים לעתים קרובות מתוך ההר ואנחנו חוצים נהרות בדרך הצרה והמפותלת והגבוהה להפחיד.

את הפאס אנחנו עוברים ביום האחרון. למעשה, מדובר בשני מעברי הרים. אחד בגובה 4500 מ’ והשני בגובה 4000 מ’. אני מכניסה את הילדים למשטר שתיה קפדני אבל אחרי שבעה ימים בגובה, אני כבר כמעט לא שמה לב לכך שאנחנו עולים. מנסה להפרד כמו שצריך מהנהר, מהילדים המנפנפים לנו לשלום בכל מקום, מהעוצמה של ההרים האלה.

    

הדרך ביום האחרון מפנקת אותנו במתנות כל הזמן. יאקים. משטחי פרחים ורודים וסגולים וצהובים. עדר סוסים לוגמים מים. מפלי מים צונחים בעוז לרגלינו. קרחונים מטפטפים לנו על הראש. וקצה קצהו של שלג.

להגיע לפאס זה ממש כמו שזה נשמע. תחושה של להיות על פסגת העולם. אנחנו מקיפים את המקדש כמה פעמים בטרם נרד מהרכב. הנוף עוצר נשימה. השמים כחולים. אנחנו יכולים לראות את השלג הנמס בהרים ומתחיל בשצף את דרכו למטה.

    

הפאס השני, אמנם נמוך יותר ופחות מרשים, אך הדרך אליו ובמיוחד הירידה ממנו מפחידה ביותר. הטיילים הצעירים שסיפרו לי על הדרך הזהירו אותי מפני הפאס הזה ואני לא ממש יודעת למה לצפות. אבל עכשיו אני מבינה למה הם התכוונו. השביל בוצי ומחליק וכל הזמן מקנן החשש שנשקע בתוך הבוץ. העננים יוצרים ערפילי קבע וקשה לראות משהו מעבר למטרים ספורים קדימה. לפעמים אפילו זה לא. כך שהתהום מצדו האחד של השביל מאיימת בטשטושה. מן הצד השני שלטים מזהירים מפני מפולות סלעים והכל ביחד נעטף בחבילת קפיצות בלתי פוסקות של הג’יפ.

“אחרי שנים של עבודה פנימית עמוקה, אנחנו מגיעים לחוויה של אהבה שאינה קשורה לדמות גשמית”, דבריו של הנזיר מהדהדים לי בראש ולא מרפים.

אנחנו מגיעים לעת ערב בחזרה למנאלי ואני מרגישה כאילו חזרנו הביתה אחרי תקופה ארוכה. הג’ינס תלוי עלי כמו שרק ג’ינס שגמע מרחקים יכול להיות תלוי. מחר כביסה.