בלוג

אז איך היה בלאדאק?

17 בOctober 2016

לאדאק היא לא כמו כל מקום בשבילי. טוב, האמת שלכל מקום יש את הקסם שלו. ואני פחות או יותר מאוהבת בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. אז הקסם של לאדאק בשבילי הוא העוצמה.

כשאני חושבת על לאדאק אני מרגישה אותה בבטן. חזק. כמו התרגשות כזאת ממש לפני ההמראה. יחד עם האתגר של להגיע אליה, להתאקלם לגובה (מינימום של 3500 מ’), יחד עם צלצול פעמוני התפילה המהדהד, התלבושות המסורתיות שתמיד מושכות אותי להתקרב אליהן, לחקור, לטעום.

והמדבר האימתני העצום, הנהרות השוצפים בצבעי חום-בוץ-אפור ועד כחול מפתה.

הפסגות המושלגות שרק מוכיחות לך שאפשר להגיע עוד הרבה יותר גבוה. מה נראה לך, הא? שה-3500 מ’ שלך זה משהו בכלל?

לאדאק מביאה לי את העוצמות שלה ונותנת לי השראה למתוח לעצמי את הגבול. כי העוצמה נמצאת שם. ואני הולכת לנסות להגיע אליה. הולכת לבדוק את עצמי קצת. להראות לעצמי שמה שחשבתי שהוא הגבול שלי- הוא בעצם לא ממש. 

חצינו (על אופנוע..) את הפאס הגבוה בעולם (5600מ’) ורקדנו על פסגתו. נסענו בכבישים המפותלים ההריים, בוהים בנוף עוצר נשימה. לפעמים בגשם, לפעמים פתיתי שלג ליטפו אותנו, לפעמים היה חם נורא. כמה קשתות כיבדו אותנו גם. היו אפילו נסיעות קפואות דרך קרחונים.

שתינו צ’אי בגבול פאקיסטן, צפינו ב-K2, טיפסנו למעלה ורחצנו במפלים צלולי מים. עשינו טרק בין כפרים נידחים, צעדנו על צלע הרים ומצוקים, מסלול עם הרבה עליות תלולות וירידות תלולות לא פחות, עצרנו להתרעננות במינזרים שכוחי אל הנחבאים בתוך מערות, (שם כיבדו אותנו בתה ועוגיות), שתינו מי שלגים צלולים, פשוט כי לא היה משהו אחר, אכלנו יחד עם המקומיים את הלחם הטרי, הירקות מהשדה, החמאה שהם מכינים בבית, היוגורט המיובש..וישנו איתם בבתיהם.

פגשנו הרבה אנשים מקסימים שחיים חיי פשטות ועבודה קשה. גלי לא רצתה בכלל לעזוב. למרות הלינה בבתי הבוץ, והשירותים המאולתרים והמים שזורמים בכלל רק בצד השני של הכפר. 

בעיר עצמה (LEH) פגשנו עוד אנשים, מטיילים, מכל מיני מקומות בעולם. גלי הקטנה ויותם הגדול העבירו הרבה זמן בקיר הטיפוס שיש בשכונה, יותם מצא המון שותפים לשח מט, רני חגגה כל היום עם מומו, הנערה שארחה אותנו בביתה יחד עם משפחתה. הן קראו המון ספרים (טוב, האינטרנט לא משהו), שמעו מוסיקה, הלכו לסטופה וספרו כמה מדרגות מובילות אליה (575), צילמו המון המון סנאפשוטים..

היה לנו נקע אחד חמור במפרק היד (יותם שיחק כדורסל עם המקומיים..), ושפעת אחת שכללה את כולם. 

השתתפנו במספר מופעי מוסיקה מעניינים שארגנו יוצרים ומוסיקאים ישראלים (שחברו עם המקומיים או עם תיירים אחרים), ובילינו ערבים נהדרים של שירה.

נפגשנו גם עם חברים ותיקים שהגיעו. אנה וסאבי מגרמניה (הביאו לנו מלא שוקולדים שווים!), תום מצרפת וג’וזי מלבנון. וכמובן המקומיים שזכרו אותנו משנה שעברה, להפתעתי הרבה (‘איפה הבנות שלך’ היתה השאלה הפופולארית כשעברתי בפעם הראשונה ברחוב).

ברמה האישית יצאתי ללאדאק שניה אחרי ביקור בארץ, שכלל גם ביקור ברבנות. אני גרושה רשמית (אגב, יש כאן מישהו שיכול להסביר את זה למס הכנסה??). לאדאק היתה בדיוק מה שהייתי צריכה. יצאתי החוצה, מהעיר, אל ההרים הקרובים והנחלים הקרירים. נשמתי. נתתי למים לקרר אותי, ולגברים ולטבע לפתות אותי. מה לעשות, שמש, מים קרירים וסלעים חמימים תמיד עושים לי חשק להתפשט :-). אז היתה גם הרבה outdoor passion…

את הדרך חזרה עשינו בנסיעה, חלפנו על פני ששת הפאסים המרהיבים שחוצצים בין לאדאק למנאלי וישנו על אחד מהם, בדאבה מתוקה וחמימה, תחת שלוש שמיכות עבות, בגובה 4600 מ’. 

וכרגיל, פגשנו המון המון אהבה.

אז מתחתי את הגבולות בטירוף הפעם. הלכתי עם הכל, ומה שיבוא יבוא. חודשיים וחצי בלאדאק-קאשמיר הטביעו את חותמן כמו קעקוע, שאחריו גופי, נשמתי, לבי לא יהיו אותו דבר.

haleli