בלוג

אני נוסעת עם מה שיש לי

23 בAugust 2010

אני נוסעת עם מה שיש לי. ורק איתו.

וזה לא קל, כי מה שיש לי זה ממש ממש מעט. אבל זה הכי טוב שיש.

אני נוסעת עם מה שיש לי. ולא עם מה שהייתי רוצה שיהיה לי. ולא עם מה שהיה יכול להיות לי אילו..ולא עם מה שחשבתי שיהיה לי אבל..

אני אורזת את המעט שהוא כל עולמי, ויוצאת לדרך.

משאירה מאחור את מה שאין לי פשוט כי אין טעם לקחת אותו. משקלו יהיה כבד מדי על כתפי.

נשמע פשוט, אבל קשה. לא ברגע ניתן להתנתק, להכניס לניוטרל את ה’אין’ הזה. לא קל לוותר עליו, למרות שכשחושבים על זה בצורה כזאת, זה נשמע הכי הגיוני בעולם.

בכל פעם שקרתה איזו תקלה, משהו השתבש, לא יצא בדיוק כמו שקיוויתי, והיו הרבה מקרים כאלה במהלך החודשים האחרונים, אמרתי לעצמי: ‘אני נוסעת רק עם מה שיש לי’. לא הצלחנו למכור את כל מה שקיווינו, המנוע של האוטו מת חודשיים לפני שהתכוונו למכור אותו, חברים נעלמו מהשטח ברגע האחרון..ועוד הרבה דברים. במקום לתת לכל דבר כזה לשבור אותי, להכנס ללחץ, להעלות ספקות בלבי האם נצליח לצאת לדרך, הרגעתי את עצמי ולחשתי: ‘אני נוסעת עם מה שיש לי, לא עם מה שאין לי’.

אחרי כל השיבושים בדרך לא נותר הרבה.

וכך יצא שאני משאירה מאחור את כל הדברים שהייתי רוצה שיהיו לי, אבל אין לי. כסף. אומץ. נסיון. תמיכה. משאירה מאחור את כל מה שהיה לי וויתרתי עליו. בית. רכוש. חרדות, חששות. דאגות. משאירה מאחור את כל המזלזלים, צרי העין, המבקרים, השופטים, הכועסים והשונאים. את כל החברים שבחרו להפסיק להשקיע כי אני נוסעת. את כל האי הבנות והסכסוכים המשפחתיים.

אני נוסעת רק עם מה שיש לי.

מה שנשאר הוא הדברים הכי יקרים, הכי חשובים, הכי שלי. ואותם אני מניחה באהבה על כתפי. אורזת לתוך תיק אחד חדש ועוד שני תיקים ישנים…

את העולם שלי- שלושת ילדי ובעלי. את הידע שרכשתי בשנתיים האחרונות. את התקווה. את הרצון. את האמונה בחיים. את החתירה תמיד לפתרון הטוב ביותר. את התמיכה המועטה שאני מקבלת. את אמא שלי, למרות שהיא נשארת בארץ. את רסיסי החברים שנותרו לי. את הכשלונות והנפילות והכאבים, כי דוקא הם אלה שנותנים לי הכי הרבה כוח. את כל האנשים שמעולם לא פגשתי אבל העניקו לי מחוכמתם ומתעוזתם. את האהבה הגדולה שיש בי- לאוהבי, לבעלי חיים, לטבע, לעולם, לכולם. לוקחת גם קצת דאגות וחששות, כי ממש קשה לי לוותר עליהן J.

לא שוקל הרבה.

חזרה לבלוג

הללי