אחד הדברים שחשוב ללמד את הילדים שלך הוא שבחיים צריך להיות פרגמטי. כן. צריך לפעמים לחשוב על התועלת מול העקרונות ולהחליט שהעקרונות הם באמת נורא יפים אבל..
וכל הפתיחה הרצינית הזאת היתה רק כדי שארגיש קצת פחות רע עם מה שאני הולכת לכתוב עכשיו:
הבנות הולכות לבצפר.
כן.
הנה כתבתי.
והאמת שיכולתי לכתוב הרבה סיבות ותירוצים הגיוניים לחלוטין לסיבה שבגללה החלטתי את מה שהחלטתי אבל האמת היא שפשוט החלטתי שאין לי כוח ושלא בא לי. ללמד אותן, כלומר.
וגם רציתי כמה שעות של שקט.
עכשיו, זה לא ממש בצפר, אלא מורה פרטית. וזה כדי שאוכל בכל זאת להרגיש שאני עדיין אחראית על ההשכלה שלהן ועדיין עם יד על הדופק ועוד כל מיני מילים יפות.
הן הולכות לארבע שעות ביום. מעשר בבוקר (למה חייבים משמונה?) עד שתיים. הן לומדות אנגלית, נפאלית, הינדית וחשבון. יש להן שיעורי חוץ שאני מארגנת עם כל אחד שיש לו ידע בכל תחום אפשרי. אז הן לומדות יוגה ומדיטציה ומוסיקה וריקודים כל מיני (אפריקאי, הודי וכו’), ואקרובטיקה. הן לומדות אמנות מכל מיני תחומים.
המורה הפרטית משלבת במסגרת שיעורי השפות גם ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, ספרות, הסטוריה.
הן גם משחקות. בשלוש שפות 🙂 .
ויש אפילו שעורי בית. והכתבות. ומבחנים.
ויש גם כלב.
אני משלמת למורה לפי שעה מה שמאפשר לי (ולה) חופש מוחלט- אם בא לנו לצאת לטיול של כמה ימים או אם היא צריכה יום חופש.
ואת הסילבוס של משרד החינוך הן יפגשו בגיל 17, כשייגשו לבגרויות. עד אז- שימשיכו לחשוב שללמוד זה כיף.
