בלוג

ילדים מוזנחים

14 בDecember 2013

לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

 

חזרה לבלוג

 

haleli