בלוג

ימי שישי בנפאל.

10/11/2018

או: איך זה מרגיש ללכת נגד הזרם.

בכל שנה אנחנו מעבירים מספר חודשים בנפאל. יש קצת שגרה, יש הרבה חברים, הרפתקאות, הימלאיה. ויש גם בית ספר.

כן. הבנות הולכות בכל יום למורה הפרטית שלהן, שמלווה אותן כבר שש שנים. הן אוהבות אותה, מתקבלות בחיבוק, בכיבוד, ובהרבה צחוק. מתחילות בעשר (אני אוהבת לתת לבנות שלי לישון כמו שצריך, ולהתעורר בשקט, בשלווה. בלי לחץ) וחוזרות בשתיים. או בשלוש. או בחמש. פשוט כי כיף שם.

השבוע מתחיל ביום ראשון. ונגמר ביום שישי, אבל יום שישי הוא אחר.

יום שישי נקרא “Fun Friday”. זה מונח שהן המציאו בבית הספר. וכך, בימי שישי הן באות לבית ספר אבל לא לומדות. הן עושות פעילויות כיפיות עם המורה שלהן ולפעמים עם חברים ואורחים נוספים. הולכות לראות סרט, מכינות כדורי שוקולד, עושות ניסויים מדעיים מגניבים, הולכות לבריכה. כל שישי משהו אחר.

בשאר ימי השבוע הן לומדות לפי תכנית הלימודים האירופאית, באנגלית (יש להם תכנית מצויינת שפועלת כולה גם במתכונת אינטרנטית נוחה ונגישה). בתוספת של תכנית שבע השאלות שלי (תיכף אספר עליה). אבל חוץ מהתכנית, יש גם שיחות ספונטניות על התבגרות, על נשיות, על מחזור, שדיים, גברים. הן מדברות על פחדים, על דברים מצחיקים, על דברים עצובים.

כן, יש להן אותי ואנחנו מדברות הרבה. אבל יש להן גם את המורה שלהן. ואת אמא שלה. ואחותה. וחבר שלה (כן כן). יש מעגל שלם של אהבה והקשבה, יומיומית.

לפני כמה שנים התראיינתי ל’הארץ’. איילת שני, שעקבה אחרי הרבה זמן, והכירה את הסיפור שלי ואת העמדות שלי, יצרה כתבה מעמיקה ומכבדת.

אני לא קוראת בדרך כלל את התגובות, כי זה לא בריא 😊. אבל במקרה יצא לי לראות כמה. רובן היו מאוד מפרגנות. אבל אחת מהן טענה שאני מגדלת ילדים בורים.

אז הבנות שלי מדברות ארבע שפות, את כולן הן למדו סתם ככה, מהחיים. ואני כמעט בטוחה שבכולן (לא בדקתי, האמת) הן יודעות להגיד “פאק יו”, אבל הן לא יגידו את זה לאותה אחת שכתבה את זה, פשוט כי הן ילדות מחונכות שלא מדברות ככה. וגם כי בטח ממש לא אכפת להן.

אבל אני. ובכן. אני כן אגיד. אני לא מגיעה לקרסוליים של הבנות שלי.

ללכת נגד הזרם. להתמודד עם תגובות וביקורת ושיפוטיות.

ובכל זאת להמשיך. יחד עם הפקפוק הבלתי פוסק.

האם אני עושה נכון?

לא יודעת. אין לי מושג.

האם כל שאר ההורים בטוחים בדרכם? האם הם יודעים בודאות שהם עושים נכון?

אני הולכת עם הבטן, עם הלב, עם האמונה, עם ההגיון שלי. אני הולכת בדרך היחידה שמרגישה לי נכון. אני הולכת בדרך הזאת כי מבחינתי, אין דרך אחרת.

הבנות שלי מתות על ימי שישי בנפאל. ומחכות להם. אבל הן אוהבות גם כל יום אחר. הן לומדות (לא תמיד אבל רוב הזמן) מתוך רצון ועניין, בכיף ובשמחה. הן לא לומדות כדי לעבור מבחן. הן לומדות כדי לדעת. דברים בסיסיים עליהם מבוסס העולם שלנו, ועוד כל מיני דברים אחרים גם.


שיטת שבע השאלות: בכל יום אני שולחת להן מקבץ שאלות רנדומאלי לחלוטין. העקרון הוא שלא משנה כמה זמן לוקח להן לענות עליהן, ולא משנה באיזה מקור מידע הן משתמשות. שיתקשרו לאח שלהן אם הן חושבות שהוא יוכל לעזור. שיצפו בסרטון ביוטיוב. שיפתחו גוגל. או שיצאו החוצה לבדוק. אני משתדלת לגוון עם השאלות וגם לקשור אותן יחד עם תחומי העניין של הבנות. חלק מהשאלות נוגעות להן עצמן (כמו למשל: מה הצבע האהוב עליך בימים אלה? למה היית מתחפשת היום? וכו’). חלק מהשאלות נוגעות לסביבה ולחברה (מה דעתך על הפלות? מה את חושבת על כפיה דתית? כמה נשים נמצאות בתפקידי מפתח בפוליטיקה ולמה לדעתך זה ככה? וכו’). וחלק פשוט נועד להרחבת הידע והסקרנות שלהן (מי הפילוסוף שאת הכי מתחברת אליו? מי היתה קוקו שאנל? מהי שיטת הבחירות לנשיאות בארה”ב?).


השבוע למשל גלי למדה על פיתגורס, על ג’יין גודול, על דייויד אטנבורו, על אלרגיה ומה קורה לנו בדיוק בגוף, איך השפיע המלח על מהלך ההסטוריה, איך מודדים ראיה וגם על ‘מכשפות הלילה’ המדהימות ממלחמת העולם הראשונה.

רני עבדה על ביולוגיה והסטוריה, ובגיל 16 היא תיכף גומרת את תכנית הלימודים התיכונית. וזה לא הגיע ממני, האמת. זו היתה בכלל בחירה שלה. אני פשוט זרמתי.

האם אני עושה נכון?

לא יודעת. האם יהיה להן תואר כלשהו? האם הן בכלל ירצו ללכת לאוניברסיטה?

לא יודעת.

ולא אכפת לי. אני מכוונת לבנות עצמאיות, בטוחות בעצמן, חזקות. שינהלו את חייהן לגמרי בעצמן. בלי בוסים ובלי ללכת למשרד כל יום. בלי מישהו שיחליט בשבילן מתי הן יכולות ללכת הביתה ומתי מותר להן לקחת חופש כי הילד שלהן חולה. שלעולם לא יהיו נתונות לחסדיו של בן זוג או בעל עסק. לשם אני מכוונת. ואם הן חושבות שזה יצריך מהן תואר- אז שיעשו תואר. ואם הן ימציאו את עצמן לגמרי מאפס- שילכו על זה.

זה קשה לי נורא לפעמים. חסרה לי התמיכה. חסר לי מישהו שיגיד ‘את עושה נכון’. זה מרגיש כמו ללכת בתוך מערה בחושך מוחלט, מתוך אמונה שאת הולכת בדרך הנכונה ובסוף תגיעי ליציאה.

האם העובדה שכולם הולכים באותה דרך מוכיחה בהכרח שזו הדרך הנכונה לכולם? או שזו הדרך היחידה? ומה זה אומר אם אני הולכת בדרך אחרת לגמרי? האם אני בהכרח דופקת לילדים שלי את העתיד?

לא יודעת.

בטוח יש דברים שילדים אחרים בגילן יודעים והן לא. אבל יש גם המון המון דברים שהן יודעות ואחרים בגילן לא. ובעיני זה דווקא יתרון.

רק אתמול רני ישבה והסבירה לי ולעוד כמה מבוגרים ממנה בהרבה על הפסטיבל שאנחנו חוגגים היום, ועל הכללים שלו, מתי אוכלים מה, מי יכול לקבל טיקה ומי לא, וכמה כסף נהוג לתת (אף סכום שנגמר באפס), וגם למה.

אז כן יש דבר אחד שאני יודעת. שבכל מקום אליו היא תגיע, היא תסתדר. היא תלמד. היא תדע את כל מה שצריך לדעת כדי להשתלב. ולבלוט. ולהוביל. ואין בעולם אף אחד שלא ירצה לעבוד איתה.

כי הוא מונעת ע”י סקרנות ואהבת אדם.

ואני. מאז אותו ראיון הציעו לי ראיונות בהרבה מקומות. אבל אני, נכון לעכשיו, לא מתראיינת יותר. ואם מישהו רוצה לדעת קצת יותר על החיים שלי, אז שישאר בסביבה 😊. כל האחרים שיקפצו.

בפרק הבא: כל מה שרציתם לדעת על חיי החברה שלנו. אז חכו עם השאלות..

haleli