בלוג

למה?

21 בNovember 2014

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

אני אחרת לגמרי.

האש שבנשמתי בוערת ונוצצת בתוכי כמו השמיים זרועי הכוכבים בערבות השקטות של מונגוליה.

העיניים שלי לחות ושמחות לכל עבר.

ואני כמו נערה צעירה ספוגת אהבה ותשוקה אחרי לילה נועז.

כל גופי כאילו דולק. מוכן לנסות כל תחושה, כל מגע, אפילו ליטופה התועה והעדין של הרוח שיוצאת לעברי מצדו השני של האגם.

אני עירנית ומלאת אנרגיה. עד הלילה שבו אני צונחת, שלוה ורגועה חסרת מחשבות מאושרת.

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

והילדים מקבלים את אמא שלהם מאוהבת בעולם, בחיים, בהם. הם מקבלים את אמא שלהם צוחקת, אמיצה, חזקה, עם מבט של לביאה בעיניים.

כי לפני כן הייתי….אחרת. הייתי כמו עץ בחורף. עדיין חי, עדיין נועץ שורשים. עדיין ניזון מהאדמה ומהמים. אבל חסר חיים. מחכה לאביב.

ערומה, קפואה, מותשת. נותנת לגשם להטיח עצמו על גופי, לרוח לשבור את ענפי. מקבלת בהכנעה. כך הייתי.

נפשי סגורה, יבשה, סדוקה. גופי פועל על טייס אוטומטי. מבשל רוחץ מכבס מחבק.

עייפה כל הזמן. וחולה.

רטובה וקרה כך שאף אש לא יכולה היתה להדלק.

והילדים קיבלו אותי אחרת. ואני ראיתי את עצמי אחרת.

אחרת לגמרי.

כלל לא מודעת לאישה האחרת שבי. בטוחה שכך אני וזהו.

וכמו שיש גברים שמוציאים ממך את המיץ. ויש גברים שמוציאים ממך את השלהבת. וכמו שהחורף ממית והאביב מחיה. וכמו שיש מנגינות שעושות לך לברוח ויש כאלה שמעלות אותך לרקוד על השולחן בשמלה מופשלת ובעיני חתולה מיוחמת.

כך בדיוק.

כי כשאני בחיי האלה אני פתוחה, מלאה, עסיסית. כמו אננס מתוק אני. ובא לי (כן, גם את זה. מלא. וגם) לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ. בא לי לטבול ולשחות ולצלול. בא לי להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות ממני. לא בא לי לברוח. אבל בא לי לעוף.

ואני מזמינה ומתחברת ועושה יותר חברים ואהבה ממה שעשיתי בכל שנותי כשהייתי אחרת. אנשים מרתקים מעניינים עמוקים מצחיקים. מכל העולם. אנשים שהם פנויים ופתוחים כמוני. שאין להם לאן לרוץ או רשימה שצריכה להתמלא באיקסים עד הערב.

כי כשאני מטיילת אני אחרת. הלב שלי יוצא החוצה, הנפש שלי פורחת במלא תפארתה ואינני זקוקה לדבר. יש לי הכל.

למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות. למרות שמי הפשוט, נטול התארים (שרק לאחרונה נעקר ממנו שם משפחה אחד). למרות ואולי בגלל המחיר המקומי באוטובוס המקומי הדחוק העמוס המקרטע המתנדנד על צלעו של הר, עטוף כולו בהיפ הופ הודי עדכני ורועש.

אחרת לגמרי. אישה אחרת. אמא אחרת. חברה אחרת. מאהבת אחרת.

ואוהבת את עצמי.

כך. ולא. בשום פנים ואופן לא אחרת.

חזרה לבלוג

haleli