משפחות מטיילות

מאמר אורח: הפרספקטיבה אחרי שנה של טיול עם הילדים במזרח

20 בSeptember 2014

מאמר אורח, שכתבה אירית, שחזרה לא מזמן מטיול של שנה עם הילדים במזרח. היא כותבת על הטיול, על המשמעויות העמוקות יותר שלו, על הגילויים והלמידה. על הפחדים שלפני. וגם על החזרה לארץ.

לעיתים, כשאנחנו עם הגב לקיר עולים בראשנו רעיונות ממש מעולים, שאנחנו לא מצליחים להבין איך לא חשבנו עליהם קודם לכן. אבלרעיון מעולה יכול רק לתסכל אם הוא נשאר בגדר רעיון, ואין ספק שאחרי מימוש של אותו רעיון, משהו בחיים משתנה.  מעשה שהיה כך היה…

בדיוק כשנדמה היה שיש לי את כל הסיבות להיות מאושרת, עדיין לא הייתי.  היתה לנו דירה שהיא התגשמות החלום הבורגני באחד הישובים הנחשבים בשרון.  בן זוגי ואני עבדנו בעבודות תובעניות אך מכניסות שאפשרו לנו רמת חיים טובה, הילדים למדו בבית ספר שבחרנו, ונסענו לחו”ל מדי פעם.  כבר היו לי את כל הדברים שחשבתי שיהפכו אותי למאושרת ובכל זאת אחרי הרבה שנים של שגרת עבודה-בית-ילדים הרגשתי שאני לא ממש חיה. השחיקה בעבודה גברה, והקושי לראות את שלושת בנינו ולבלות איתםגרםלי לאכול את עצמי ברגשות אשם.  התקשיתי להשלים עם המצב, ובכל זאת הצורך להמשיך ולשלם את המשכנתא ולתחזק רמת חיים גרר אותנו שנה אחר שנה. הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי אם אני עובדת כל כך הרבה שעות, בקושי רואה את בן הזוג ובקושי מצליחה לדבר עם הילדים.  באמת שהשתדלתי להגיע בשעה סבירה ולהיות איתם, אבל אז – הסעתי לחוגים, עשיתי קניות, קצת עזרה בשיעורים, כביסות, ניקיון, הגיע ערב, ארוחה ולישון.  השיחות נסבו סביב המשימות שצריך לבצע לבית הספר, לחוג או למחויבות כזו או אחרת.  בסופי שבוע הייתי מותשת ולא יכולתי לבלות עם הילדים.  אני יודעת שזה סיפור של הרבה זוגות ומשפחות בישראל.  אני סירבתי לקבל את זה.

לפני כשנה וחצי הבנתי שאני חייבת לעשות משהו.  זה לא הרפה ממני, ועדיין התקשיתי למצוא קצה חוט.  התבשלתי עם עצמי כמה חודשים בחיפושים אחר משהו שייתן לי אוויר לנשימה, שיוציא אותי מהמעגל המתסכל בו הייתי.  קיוויתי לפסק זמן, אפילו קצר, שיאפס אותי.

כשהתפנה לנו סכום של כסף שחסכנו, ברחנו מהנתיבים הברורים מאליהם שכספים מהסוג הזה בדרך כלל הולכים אליהם.  מבחינתנו לא היתה התלבטות:  לא עניין אותנו שהספה ישנה, שהאוטו ישן ומבלה במוסכים, שאין ארונות במקלחות ושהקירות בבית כבר לא לבנים. חיפשתי דרך להשקיע רק בזמן ובחוויות שלנו. ניסיתי לחשוב איך אפשר עם הכסף שיש להתנתק לשנה מהעבודה ופשוט להיות ביחד. אז עלה לי הרעיון שאם נעבור למדינה זולה לשנה, בזמן שנשכיר את הדירה שלנו, נוכל לחיות בלי לעבוד וגם נוכל להנות ולטייל במקום שהוא גם מעניין.ברעיון המקורי שלי, היינו צריכים לחיות שנה בקטמנדו.  בגלגול המשופר שלו, לאחר חשיבה והתייעצות עם חברים, הרעיון הפך לטיול במזרח הרחוק.

כך,לאחר כארבעה חודשים, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע של תשעה חודשים.  שנינו לקחנו חופשה ללא תשלום (בן זוגי המשיך לעבוד בחצי משרה חלק מהזמן) תוךנטילת סיכון שמקומות העבודה לא ישמרו. את חפצינו ארזנוואחסנו, את הדירה השכרנו, התחסנו, הצטיידנו, עשינו סידורים בבנקים, ביטוח לאומי, מס הכנסה ויצאנו לדרך.

אני יכולה רק לנסות להסביר במילים את החוויה המשפחתית שעברנו, ונראה לי עדיין שזה ימעיט בערכה.  למדנו להכיר ביחד תרבויות שונות: אנשים, שפות, אוכל, תחבורה.  הגענו למקומות מהמדהימים שיש בתאילנד, ויאטנם, קמבודיה, ניו זילנד ויפן.  לנו בכל מיני צורות – דירות, מלונות, בית משפחה ויאטנמית, קרוואן, אוטובוס לילה, רכבת לילה ובאנייה בהאלונג ביי החלומי. הפלגנו במשך שבוע ביאכטה בין איי תאילנד, עבדנו בחווה אקולוגית בזמן שהילדים למדו בבית ספר בינלאומי קטן באותו מתחם. הכרנו תיירים ממקומות אחרים בעולם ובילינו איתם. הילדים היו שותפים מלאים לחוויה (כשיצאנו הם היו בגילאים – 13,11,8), הרגשתי שאנחנו מטיילים בקבוצה – הם לקחו חלק פעיל בהחלטות, בסחיבות ובכל מה שנדרש כדי להתנהל בטיול. הם למדו מספרים שהבאנו מהארץ (רק חשבון, אנגלית, עברית), אבל את השיעורים החשובים באמת הם למדו ממה שזימן לנו הטיול – כספים ועלויות, מנהגים, דתות, היסטוריה וגיאוגרפיה של המקומות אליהם הגענו.  אבל הדבר הכי משמעותי היה הזמן ביחד.  פתאום יש אינסוף זמן ביחד – אפשר לענות על כל השאלות לפרטי פרטים, בסבלנות אין קץ.  שקענו לשיחות מעמיקות ומעניינות, למדתי עליהם ומהם יותר מכל דבר אחר.  צחקנו, פחדנו, היה לנו חם, היה לנו קר, טעמנו, עשינו, ראינו, צילמנו, קפצנו, התאכזבנו.  הכל עשינו ביחד.

בטיול כל כך ארוך חייבים להיות מתוכננים כלכלית ופרקטית לגבי הציוד שסוחבים.  מצד אחד לא תכננו “להתכלב” ומצד שני היה לנו תקציב שהיינו צריכים לעמוד בו.  זה אומר, שלא פעם ויתרנו על אטרקציה כי היתה יקרה מדי, או שאכלנו בשוק ולא במסעדות בשבוע מסויים כדי לחסוך. זו התנהלות שונה מאוד מזו שאנחנו רגילים אליה בארץ אבל זה לימד אותי כמה שפע (מיותר) יש לנו, ואיך בויתורים קטנים והתנהלות יותר מחושבת ניתן לאכול מצוין ולטייל הרבה. גם עם החפצים שגררנו איתנוהיינו מחושבים.  אחרי חודשיים מתחילת הטיול גילינו שחלק מהדברים שהבאנו מיותרים ושלחנו אותם ארצה. החפץ הנרכש ביותר בכל התקופה היה ספרים. ביקרנו בחנויות יד שנייה במרבית המקומות שהגענו אליהם וזו חוויה בפני עצמה, בילוי של ממש. במקביל, דאגנו לשלוח הביתה את אלו שקראנו.  על מזכרות ויתרנו כמעט עד סוף הטיול, ולכל אורכו הצלחנו לשמור על מאזן של חמש מזוודות בגדלים שונים (שתיים מהן לא שרדו ובסוף הטיול נאלצנו לזרוק אותן).  התפעלתי כל פעם מחדש כשראיתי שאנחנו מסתדרים עם כל כך מעט דברים – מרבית מתפוסת המזוודות היו ספרי לימוד וקריאה, תרופות ונעליים (סנדלים ונעלי הליכה איכותיות לכל אחד מאיתנו).  היכולת לכבס בגדיםביטלה את הצורך לשאת יותר מדי סטים להחלפה.  לא חסר לנו דברובדיעבד, יכולנו להצטמצם יותר.

ההחלטה על היציאה לטיול הביאה איתה הרבה פחדים – שלא תהיה לנו עבודה כשנחזור, שנחלה במחלה אקזוטית, שתקרה לנו תאונה, שלא נהנה אחד מהשני ונרצה לחזור הביתה, שלא נסתדר עם הכסף, איך יראו החיים אחרי ועוד ועוד. בכל זאת הלכתי עד הסוף עם מה שחשבתי שיעשה לנו טוב.  לא תכננו הכל מראש ועם הפחדים התמודדנו אחד אחד, לא הדחקנו אותם – היינו מודעים לסביבה ופעלנו לפי הערכת מצב שעשינו כל פעם מחדש.  כשיצאנו מהארץ ידענו איפה נהיה בחודש הראשון בלבד. את השאר חקרנו והחלטנו תוך כדי תנועה. רצינו את החופש להחליט על פי איך שנרגיש בזמן אמת.הרבה אנשים נפעמו מהאומץ שלנו ואני חשבתי לעצמי שלא ממש נותרה לי ברירה– להישאר במציאות כפי שהיתה היה מפחיד יותר.

ככל שהטיול התקדם הבנתי שאת האושר שלי מצאתי, והוא לא נמצא בדירה ובחפצים שממלאים אותה.  גם לא הנאות ופינוקים יקרים. האושר נמצא בזמן היקר עם המשפחה ובחופש.  לא בחופשה שעשינו, אלא בחופש התנועה – ביכולת לקום ולזוז ממקום למקום ברגע שרוצים.  אז גם התחוור לי שאני לא יכולה להמשיך לעשות מה שאני רוצה כי צריך לטפל בדירה ובחפצים שהשארנו וכבר לא ממש היו חשובים לי.  מבחינתי יכולתי לוותר עליהם. הבנתי שהנכסים היחידים שאני רוצה שיהיו לי הם זיכרונות טובים מחוויות וזמן עם המשפחה, כאלו הטיול סיפק לנו בכמויות.

עם חזרתנו ארצה, פרקנו את כל החפצים שארזנו והתאכזבנו להיזכר בכמות החפצים המיותרים שיש לנו (גם זה אחרי שדיללנו לפני הנסיעה).  מחלקם נפטרנו ומחלקם עדיין לא. משהו השתנה בפרספקטיבה, היום השאיפה היא להימנע מצבירת נכסים ולבנות את היכולת לממש את חלום החופש לתקופה בלתי מוגבלת בעתיד.

 

 

 

haleli