בלוג

מבצע מנאלי

24 בJune 2011

תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי…….

נראה לי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בכל המעבר הזה. באמת.

על מנאלי החלטנו בערך שבועיים לפני שפג התוקף הסופי בהחלט של הויזה שלנו בנפאל. השלב הבא היה להגיש בקשה לויזה להודו. למצוא דרך זולה ונוחה יחסית להגיע לשם מפוקרה, ולבדוק את ענייני הכלב.

את כל אלה עשה צביקה. אני הייתי אי שם ברקיע השביעי, מבסוטה מהעולם ומהחיים.

ארבעה ימים לפני עזיבתנו את פוקרה צביקה הודיע לי שאני חייבת להתאפס. טוב. ידעתי שהוא צודק. אבל אז בדיוק היתה שביתה וכמובן שניצלנו אותה לרכיבת אופניים הרחק הרחק אל הנופים והנהר והסוסים הרועים בשדות האורז.

תתאפסי, רבאק.

שמונה חודשים פחות שבוע בנפאל. שבעה חודשים של שהות בפוקרה. והרבה הרבה בלאגן ודברים שצריך למיין, לזרוק, למכור, להעביר הלאה. חייבים לצמצם בכמות הציוד כדי להצליח לדחוס אותו בחזרה למזוודות. אמא’לה. מזוודות. מה, באמת עוזבים?

את הערבים האחרונים בילינו בארוחות ערב חגיגיות של פרידה. כל יום אצל חברים אחרים. את הבקרים האחרונים השתדלנו להעביר ככל הניתן עם החברים שנותרו. בכל יום עזב חבר אחר או קבוצת חברים, ובכל יום היו פרידות קשות, דמעות וכאב לב.

הצלחתי לאסוף את עצמי מעט ולמיין את כל הציוד, לעבור על כל המכתבים, הציורים, הברכות שהשאירו אחריהם חברים שעברו בפוקרה, ונחקקו לנו בלב.

תה אחרון, השכם בבוקר עם לצמי והבנות, דמעות של פרידה, והנה אנחנו בתחנת האוטובוס. קשה לי להבין איך הצלחנו לארגן בסופו של דבר את מבצע מנאלי, אבל הנה הוא התחיל.

הנסיעה באוטובוס היתה נעימה למדי. הילדים הפתיעו ביכולת שלהם לשבת בשקט, וגלי הדהימה אותי כשישבה מרותקת לנוף שחלף מולה בחלון. אחרי כמה שעות, הגענו ל’טריסולי סנטר’. התחנה הראשונה במסע.

זהו הכפר של חבר שלנו, בו החלטנו לנפוש מעט לפני שנפרדים לגמרי מנפאל. הכפר יושב ממש על גדת נהר הטריסולי, והאוהלים שלנו היו במרחק הליכה קצר מהנהר. החבר שאירח אותנו דאג להכל ומיד קפצנו לטבילה ארוכה ונעימה בנהר. העברנו יחד איתו את הלילה, הילדים ישנו איתו על החוף, מתחת לכוכבים (עד שלפנות בוקר התחיל לרדת גשם וכולם ברחו למיטות באוהלים..).

הגשם לא הפסיק גם בבוקר. ושמועות על שביתה נוספת החלו להגיע. עשינו חישוב קצר. לנהר לא נוכל להכנס היום, ואם אכן תהיה שביתה מחר- לא תהיה תחבורה ולא נוכל להגיע לקטמנדו. בהחלטה של רגע החלטנו- ממשיכים היום לקטמנדו. מהר מהר ובגשם שוטף ארזנו את הדברים, נפרדנו בלב כבד מחברנו, ורצנו לתחנת האוטובוס, מקוים שלא פיספסנו אותו.

מזל. רטובים ונוטפים ומתנשמים עלינו כולנו לאוטובוס, והשתחלנו למקומות שנותרו פנויים. ארבע שעות נסיעה והילדים היו פשוט מלאכים. הגענו לקטמנדו אחה”צ. קטמנדו המסריחה, הרועשת, המזוהמת.

שהינו בקטמנדו יום נוסף, שדוקא עבר בנעימים, במפגשים ספונטניים ומרגשים עם חברים, ובקניות מלבבות.

הטיפול בכלב בשדה התעופה היה מפתיע במקצועיותו וברגישות שהצוות הפגין כלפיו ובעיקר כלפי. לא קל לי לטוס עם הכלב, אני חוששת לו מאוד וקשה לי לעזוב אותו סגור בתוך כלוב, מופקר בידיהם של אנשי צוות שרגילים להעיף מזוודות לתוך תא מטען.

הצוות היה כל כך רגיש שהם נתנו לי לראות אותו ליד המטוס ממש לפני שהכניסו אותו לתא המיוחד של בעלי החיים בבטן המטוס. עבורי זה היה כל מה שהייתי צריכה. הדאגה לכלב הדחיקה גם את הפרידה מנפאל, מה שמאוד הקל עלי..

הטיסה עצמה היתה הטיסה הכי יפה שהייתי בה. אין מילים לתאר את החוויה של טיסה בגובה פסגות השלג, ותצפית עליהן מקרוב-קרוב. איך שהן פורצות את העננים ומפלחות את השמיים. פשוט לא להאמין.

והנה אנחנו בדלהי. שדה תעופה חדש ויפהפה, נוטף אירופה, חוץ מפקידי ההגירה שהם, מה לעשות, הודים. ולוקח להם ה-מ-ו-ן  זמן לעשות כל דבר. למזלי, צוות המטוס איפשר לי לראות את הכלב עוד לפני שעזבנו את המטוס ולכן הייתי רגועה שהוא הגיע בשלום ושהכל בסדר איתו. אחרת….

הנהג היה אמור לחכות לנו ביציאה משדה התעופה עם שלט גדול שכתוב עליו ‘גלי’. אבל לא היה שם אף אחד. ואין לנו טלפון להתקשר אליו. וחם כל כך. ואנחנו רעבים. פעמיים ביקשנו טובה ממישהו שייתן לנו להשתמש בטלפון שלו כדי ליצור קשר עם הנהג והיו רגעים שהיינו בטוחים שלא נמצא אותו לעולם. אבל הנה הוא הגיע, יחד עם השלט. ואנחנו נשמנו לרווחה. התחנה הבאה: מנאלי, ישיר. בלי שעה מיותרת בדלהי.

17 שעות באוטו. עשינו עצירת אוכל אחת בדאבה לתפארת, ואני מאוד התרגשתי מהמעמד. שנים חלמתי לאכול ככה, באותנטי, בדאבה הודית אמיתית. לשתות צ’אי הודי אמיתי. לנגב צ’פאטי במשהו חריף חריף שאין לי מושג איך מבטאים את השם שלו..

כמובן שאחרי הצ’אי הראשון לא ניתן היה להפסיק אותי ולכן עשינו בערך מליון עצירות בכל דאבה אפשרית (יש לציין שמדובר היה בנסיעת לילה, ככה שהשעות היו הזויות לחלוטין) כדי לשתות עוד צ’אי ועוד אחד ועוד אחד…. לא לצחוק עלי אבל מבחינתי הצ’אי הזה היה הגשמת חלום..

לילדים לא היה קל. קשה לישון באוטו לילה שלם. גם עבורנו הנסיעה היתה החלק הקשה ביותר במסע. גם הנוף, לפחות עד הבוקר, לא היה מרשים במיוחד. השעות הראשונות שלנו בהודו נראו כמו איזור התעשיה של לוד.

בבוקר התחלנו לעלות ולטפס והנוף התחלף למשהו רך, ירוק, צלול. הרים ומפלים ונהרות. כביש מתפתל ועולה ועולה, קופים מקפצים, בתי כפר. יותר מרגיע.

זהו. חמישה ימי מסע עברו והנה הגענו למנאלי. ועכשיו מה?

 

חזרה לבלוג

הללי