בלוג

פוסטפארטום בקטמנדו

20 בOctober 2010

הנחיתה בשדה התעופה של קטמנדו החזירה אותי לאחת הסצינות מהסרט ‘קזבלנקה’. משהו עייף, בצבעי שחור לבן, שרואים שעבר עליו משהו רציני די מזמן והוא עדיין לא התאושש ממנו.

גם אנחנו היינו פחות או יותר במצב הזה. מעבר מאירופה בטיסה לניו דלהי, שם העברנו את הלילה על הספסלים המבריקים בשדה התעופה החדש (חוויה בפני עצמה) ומשם בטיסה נוספת לקטמנדו. קבלת הפנים בשדה המאובק היתה בעיקר ארוכה. תור של עשרות אנשים התקבץ בתחנה לקבלת ויזות ולא היתה לנו ברירה אלא להצטרף אל ההמונים. העייפות הרבה, לדעתי, תרמה בעיקר לקהות חושים מסויימת שהפכה את המפגש הראשון עם העולם השלישי לקלה קצת יותר.

השוק הגיע בדרך מהשדה אל העיר. מילים לא יספיקו כדי לתאר את המראות. פחוני דיור וכלבים מוכי רעב. סוסים רזים, פרות משוטטות, חול ואבק וזוהמת ביוב בכל מקום. אנשים מנסים למכור חלקי בשר מצופה בזבובים, עזים שחוטות חסרות ראש שוכבות על פיסות בד מלוכלכות, ילדים יחפים ופרועים, פצעיהם המזוהמים זועקים עד לשמיים, צפצופי מכוניות ואופנועים בכל מקום..

בעוד הילדים צונחים לתוך שינה טרופה במיטת בית המלון, ישבתי אני, הלומת תרבות לחלוטין. שלושה חודשים תכננו להיות כאן. נפאל היתה חלום שלי מזה כמה שנים. מה בדיוק חשבתי לעצמי? איך לעזזל אני הולכת לעבור את זה???

מה שלא עברתי באף אחת מהלידות, זכיתי לעבור עכשיו. אשליה של אושר עילאי שמתנפצת לך בפנים ומשאירה אותך עם רגשות שלא חשבת שתרגישי. מזל שלפני כל לידה הכנתי את עצמי היטב למשבר, וכך הצלחתי להתמודד עם המצב באותם רגעים. קודם כל החלטתי שאני עייפה מדי כדי לתת למחשבות שלי משקל כלשהו. וגם החלטתי שאני נותנת לנפאל את הזמן להוכיח לי שהיא למרות הכל כן נהדרת. החלטתי ללכת עם סקרלט אוהרה עד הסוף ופשוט ‘לחשוב על זה מחר’.

בבוקר למחרת הדברים נראו לי כבר אחרת לגמרי. ההתמקמות באזור הטאמל תרמה מאוד להתאקלמות ונפאל פתאום נראה לי קסומה ואקזוטית. כמו רקדנית מסתורית במועדון אפלולי, שמסתירה בתוכה הרבה חוכמת חיים, כאב ואהבה. שוב חזרה אלי תשוקתי וסקרנותי לגלות, לטעום ולשמוע צלילי עולמות חדשים ונשביתי בה לחלוטין.

הסתובבנו ברחובות הטאמל ואפילו הוצאנו קצת את האף אל קטמנדו ה’אמיתית’ ואני כמו ילדה, גמעתי בעיניים נוצצות את המראות. וכמוני גם הילדים. היינו ארבעה ימים בקטמנדו העמוסה והצפופה, קנינו מלא טיקות צבעוניות ובשיא הפסטיבל ששיגע את המדינה החלטנו שהספיק לנו מרעש וחתכנו לפוקרה.

חזרה לבלוג

הללי