בלוג

שבועיים ראשונים

20 בSeptember 2010

אנחנו כבר כמעט שבועיים בתוך הטיול-בלי-זמן-מוגבל שלנו. וזו היתה תקופת הסתגלות משמעותית ומלאת חוויות.

התחלנו אותו בשעה ההזויה- שתיים בלילה. שעה שילדים בדרך כלל פוגשים רק אם חלמו חלום רע או אם הם הולכים לטוס במטוס..קצת מוזר להתלבש ולהתנהג כאילו לגמרי יום, כשחושך ושקט בחוץ והשעון מראה שתיים.

שדה התעופה קיבל אותנו במסיבת טרנס חסידית, ועשרות מאמיני-ברסלב שנוהרים את תוך ההיכל. היה מאוד שמח! ומפוצץ. פאדג’ (הכלב) התנהג למופת ונראה שהוא נרגש ומבסוט ביותר. טוב, הוא עדיין לא ידע שהוא הולך להכנס לכלוב ולבלות בחברת מזוודות במשך כמה שעות.

בגלל העומס הרב והתהליך שצריך לעבור כאשר מטיסים בעל-חיים, הגענו לדיוטי-פרי כשנותר לנו בדיוק זמן לשבת לרגע, לשתות משהו ולאכול מאפה במחיר של בית ממוצע בבאר שבע. במילא, כשנוסעים לתקופה ארוכה, לא ממש בונים על הקניות בדיוטי, כי לא רוצים לסחוב וגם אין טעם להשאיר בארץ.  אז עשינו את הדבר הכי הגיוני: קנינו מלא שוקולד.

הטיסה היתה מאוד נעימה, ונחתנו בוינה בבוקר. הכלב הגיע בשלום וכולנו נשמנו לרווחה. יצאנו משדה התעופה לכיוון העיר, תחנה ראשונה- תחנת הרכבת, להפקיד את המזוודות ב’שמירת חפצים’. קצת הסתבכנו שם, כי אף אחד בוינה לא לקח בחשבון שמישהו אי פעם יצטרך להכניס לאחד התאים כלוב-הטסה בגודל של פארק הרצליה, אבל אחרי כמה נסיונות, הצלחנו להשתחרר מהמשקל ויצאנו לכבוש את העיר. יש לנו כמה שעות בוינה, עד שרכבת הלילה לונציה תצא.

הוינאים התגלו כאנשים נעימים ומקבלי פנים ביותר, נכנסנו למסעדה לארוחת בוקר וינאית (השטרודל היה מ-ד-ה-י-ם) ואפילו הגישו לכלב מיים. לא היה קל. היינו מאוד עייפים. צעדנו לכיוון המוזיאון, בו עשינו עצירה ארוכה, כי השמש יצאה ורחבת הפסלים היתה מאוד מזמינה (ונוחה לשכיבה, נשבעת לכם, נראה לי שאפילו נרדמתי לכמה דקות, ככה, יחד עם צביקה וגלי ופאדג’). הילדים התגלשו על הפסלים, שיחקו מחבואים ותופסת והכירו חברים חדשים. מסתבר שמכל האנשים בוינה הם הצליחו לפגוש ילדים שבדיוק חזרו מהודו והאמא מיד קפצה על ההזדמנות לתת לי רשימה של מקומות מומלצים.

בעייפות הולכת וגוברת, העברנו יום נעים מאוד בוינה וסוף סוף שעת הרכבת הגיעה. נכנסנו לתא (יותר נכון, נדחקנו) ובו שש מיטות בצורת דרגשים, מדף-שולחן קטן, וסולם אחד גדול שתופס את כל המקום. אבל לנו לא היה אכפת. הצענו את המיטות, החלפנו בגדים, ושקענו לתוך שינה. הקצנו בבוקר נפעמים מהנוף המרהיב הנשקף מהחלון, נרגשים מאוד. קיבלנו ארוחת בוקר למיטה (טוב, זה היה רק בגלל שלא ממש הצלחנו לפצח את הקוד איך לארגן את הדרגשים בחזרה לישיבה)  ובלי לשים לב- הגענו לונציה.

עוד אוטובוס אחד והגענו. התמקמנו בדירה חמודה בעיירה קטנה וציורית שנקראת ‘סוטומרינה’. זו עיירת חוף שבקיץ מלאה בתיירים (תיירות פנים) אבל בספטמבר מתרוקנת כמעט לחלוטין, מה שמוריד את עלויות הלינה ומאוורר את הרחובות. גרנו שם עשרה ימים, בהם גילינו על החיים באיטליה, שמענו הרבה איטלקית (אף אחד שם לא מדבר אנגלית), קמנו מאוחר ויצאנו לטיולים באזור, בעיקר בונציה. אלה היו ימים של הרבה גילויים חדשים והסתגלות לחיים השונים כל כך מהחיים שהיו לנו עד עכשיו. רגעי התרגשות גדולה, שמחה גדולה, געגוע, קושי, בלבול. גלידה טעימה, קפה מעולה, פיצות, מיץ תפוזים סחוט, אוטובוסים, רכבות, סירות, הליכה רבה ברגל וגונדולה אחת. טבלנו במימי הים האדריאטי, חגגנו את ראש השנה, שוטטנו בסימטאות המקסימות של ונציה, השתעשענו בלונה פארק (פעמיים!), בישלנו, כיבסנו ואכלנו הרבה הרבה גלידה.

חזרה לבלוג

הללי