אתר סרטוני וידאו בנושאים לימודיים שונים, מתאים גם לילדים קטנים (יש גם בעברית):
אתר הכולל סרטוני וידאו בנושאים לימודיים ובכלל בהמון נושאים מעניינים וכולל גם תרגול ושאלות שמבוססות על הסרטונים (חלק מהסרטונים יש גם בעברית):
ואתר המרכז הרבה קורסים מהאוניברסטאות הנחשבות בעולם. לימודי און ליין לכל דבר, שבסופם ניתן לקבל אפילו תואר:
ואתר בונוס מקסים עם שעשועי חשבון אבל חכמים, מאתגרים ומחוץ לקופסא (באנגלית):
טוב, קודם כל קוראים לי יותם ואני הבן של הללי מנהלת האתר. אחד מהדברים שהכי עזרו לנו בטיול שלנו היו הטיפים של מטיילים אחרים, אז אני רוצה לתת כמה משלי (אמא שלי אולי כבר כתבה כמה מהם)
1) לשאול טיילים אחרים וחברים מקומיים שלכם בקשר למסעדות, בתי מלון, טרקים, חופים וכל דבר אחר זה הרבה יותר יעיל וקל מלבדוק באינטרנט או בספר טיולים
2) תביאו מצלמה טובה ותמכרו תמונות. אולי יהיה קצת יקר אבל ההשקעה משתלמת
3) בכל עיר יש 3 איזורים: היקר, ההיפי ההיפי הזול והאזור הזה באמצע שהוא לא היפי ולא יקר
4) קחו חבילת קלפים לכל מקום. הרבה פעמים במסעדות, תחנות למינהן ו רכבות מאד משעמם ותמיד אפשר למצוא שותפים למשחק (אותו דבר עם שח-מט אם אתם משחקים)
5) איך לגרש סוחרים ברחוב: יש כמה דרכים, להגיד להם שכבר יש לך, להגיד: לא! תתחפף! (!no! Bug off)או פשוט להיכנס לחנות כלשהי
6) תמיד יותר זול לקנות מים בארגזים ובבקבוקים של 20 ליטר מאשר לקנות כל בקבוק בניפרד
7) כמה דברים שתמיד צריך בכיס: כרטיס ביקור (יופי של סימניה), כמה מטבעות ושטרות קטנים לתת לקבצנים, קלפים אם משעמם.
8) איך להיתמקח: דבר ראשון, לפני שמתחילים בכלל להיסתכל בחנות מחליפים כמה מילים עם המוכר (מה שלומך?, איך הולך היום שלך?, איך העסקים?) ורק אז תתחילו לדבר על מה לקנות ובכמה. אחר כך תדגישו את זה שאתם הולכים לבדוק עוד חנויות ומה המחיר הכי טוב שהוא יכול לתת לכם, ואם זה עדיין יקר מידי תבקשו את מחיר המקסימום שלכם (רוב המוכרים יתנו הנחה של עד ל35% אבל לא יותר)
*גילוי נאות: הפוסט הזה נחת אצלי במייל ביום שבת אחד, כשנפשנו על החוף בוייטנאם. לא ביקשתי ממנו לכתוב אותו הוא פשוט חשב שיש לו מה לתת לקוראים של האתר. פרסמתי את הפוסט כפי שהוא, בלי לגעת. הללי.
“אמא, אינני רוצה”, אמרה הביצה, “תני לי להתגלגל בעולם”, “אולי בפעם אחרת”, אמרה הדוגרת, “ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם”. (הביצה שהתחפשה, דן פגיס).
המחשבות הראשונות על טיול ארוך עלו אצלי בתקופה מאוד קשה בחיי. אבי היה אז חולה מאוד, בתי היתה תינוקת קטנה. המגע היומיומי שלי עם שני קצוות החיים הללו הביא אותי להרהורים עמוקים על החיים. החיים בכלל והחיים שלי בפרט ואיך הייתי רוצה שהם יראו. לא בעוד ארבעים שנה ולא לשבוע-שבועיים בכל פעם, אלא היום, עכשיו, כל יום.
ההבנות הזדחלו להן לאט. אבי נפטר, בתי גדלה. היומיום שלי הלך והתאזן לפי אותן תובנות. עברנו דירה למקום יפהפה עם חברה נעימה ומזמינה, הילדים הלכו למסגרות שאיתן הייתי שלמה יותר. תינוקת נוספת נכנסה לחיינו. עברנו את מלחמת לבנון (עם נציג בתוך לבנון), דבר שחידד קצת יותר את הרצון שלנו באבא נוכח ומעורב- אז הוא הפסיק עם נסיעות העבודה לחו”ל, התפטר ובילה איתנו שנה בבית.
החלום על נסיעה, על חופש, על חוויות מעולמות אחרים הושתק לזמן מה. הקמתי עסק מצליח, האיש חזר למעגל העבודה. הילדים הלכו וגדלו בשגרה חמימה.
את הצורך של שנינו לטייל מילאנו בטיולים בארץ. בהתחלה קצרים ומהוססים, אחר כך ארוכים ומאתגרים. הילדים נהנו מאוד, ואנחנו ניצלנו כל רגע פנוי לעלות על הג’יפ אל הלא נודע. הכל הלך והתגבש, החלום שהושתק התחיל לזעוק בתוכי. אני רוצה לנסוע. אני רוצה את בן הזוג שלי איתי, שותף מלא בחוויות היומיום. אני רוצה להיות עם הילדים ולגלות איתם עולמות. אני רוצה לשמוע שפות אחרות, לטעום אוכל אחר, להתרגש מליון, לפגוש אנשים ושפות וריחות אחרים. אני רוצה לחיות את חיי במלואם, עם כל מה שהם יכולים להציע לי וזאת דרכי לעשות זאת.
אז נסענו לתאילנד לשלושה שבועות. הוצאנו הרבה כסף (כרטיסי טיסה לחמישה אנשים עולים בערך . כמו כל הטיול) וחזרנו מלאי חוויות. ובמשך תקופה מסויימת חשבתי שזה אכן איזון טוב- קצת חיי שיגרה, ומדי פעם טיול בחו”ל. אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה- כנראה שיש בזה משהו..:-)
לאט לאט התחלתי להבין שא-זה לא כלכלי בעליל, ב-זה לא ממש לפגוש את החו”ל האמיתי, כי תמיד רוצים להספיק כמה שיותר במעט מאוד זמן, לכן הכל חייב להיות מתוכנן מראש, מוזמן מראש, מתוקתק. חסרה הספונטניות, חסרה השלווה, חסר המפגש האמיתי עם התרבות החדשה. וג- הקושי שבחזרה לשגרה פשוט הורס את כל הנסיעה..
אז עשיתי קצת ‘גוגל’. מהר מאוד הבנתי שבעברית לא יצא שום דבר ועברתי לאנגלית. פתאום נפתח לפני עולם שלם (תרתי משמע 🙂 ). מאות משפחות מכל הסוגים ומכל המקומות מטיילות בעולם בכל דרך אפשרית. חד הוריות עם ילדיהן, סבים עם נכדיהם, משפחות מארה”ב מאירופה, מאסיה מאוסטרליה. מטיילות דרך האויר ודרך היבשה. במטוסים, יאכטות, רכבות. בקראוון, באוהלים, ב’משפחות מארחות’. משפחות חוצות יבשות על אופניים, מתנדבות בחוות באירופה, מטפסות בנפאל. חורשות את הודו לאורכה ולרוחבה. טועמות, פוגשות, ובעיקר- שיא הפנטזיה- מבלות בחופים הכי מדהימים בעולם. מתנדנדות בערסל ושותות שייק אננס. יאמי.
או.קי. אז יש אנשים שיש להם את הכסף לזה. איזה כיף להם. הלואי עלי. לעזוב הכל ולחיות כמוהם את החיים הטובים……. האמת שחשבתי את זה, אבל זה חלף מהר מאוד. כי אני כזאת שלא מתייאשת עד שבאמת ניסיתי הכל. החלטתי להעמיק את הבדיקה. איך, לעזאזל הם מצליחים לעשות את זה???
ובכן, הם פשוט יודעים דברים שאני עדיין לא ידעתי. הם ידעו איך להרוויח כסף תוך כדי הטיול, כסף שיספיק להם לצרכיהם הפשוטים ויאפשר להם סגנון חיים שכזה. ככל שהעמקתי גיליתי שהאפשרויות בתחום הזה הן פשוט כמעט בלתי נגמרות. הם גם ידעו שלחיות את החיים בטיולים בעולם עולה הרבה פחות מלחיות את החיים במקום אחד. הם יודעים איך להמשיך ולדאוג לחינוך ולהשכלה של הילדים והכל תוך כדי שחיה בבריכה של המלון. הם יודעים איך לשמור על קשר עם כל החברים והם יודעים איך לקנות כרטיסי טיסה זולים ואת כל הסודות של חיסכון כסף במהלך נסיעה. הם יודעים עוד הרבה דברים.
חלק מאותן משפחות מחזיק בלוג מפורט שמתעדכן כל הזמן. רובן כל כך ידידותיות שהן מזמינות אליהן למייל כל מי שמעוניין לשאול שאלות ולהתייעץ. לכל משפחה יש את הסגנון שלה, את דרכה הייחודית לטייל, את המקומות המועדפים עליה והשיטות שלה לשרוד טיול שנמשך ונמשך.
יש הלוקחות רק שנה של הפסקה לצורך טיול. יש המתפנות רק לכמה חודשים, ויש המטיילות כמה שנים. חלק מהמשפחות התחילו כזוג ולאט לאט נוספו גם הילדים. הרבה מאוד מהמשפחות חיו חיים רגילים לחלוטין, עם קריירות ובית ורהיטים עד שהן החליטו שהחיים הם הרבה יותר מזה.
פתאום הבנתי שזה לא בשמיים. שזה אפשרי. ושיש ממי ללמוד. מאז אני לומדת..
שמי הללי סמדר אברמוביץ’. אני כותבת בנושא מסעות משפחתיים בעולם. כרגע נמצאת בטיול בעולם יחד עם בעלי, שלושת ילדי והכלב.
להמשך הסיפור- עדכון 2014 שלוש וחצי שנים שאנחנו מטיילים
אין מה לעשות, כשיוצאים לטיול עם ילדים בכל מקום בעולם אי אפשר להמנע ממקומות בהם אתה כהורה מרגיש שהיכולות שלך לשמור על בטחונם או אפילו לשמור על קשר עין עם הילדים עומדות למבחן.
יש מקומות בהם אפילו מעבר חציה יכול להיראות להורה הממוצע כמו אתגר כמעט בלתי אפשרי.
יורודיסני עם ילדים, דיסנילנד, שדות תעופה, רחובות מסויימים בניו יורק, שלא לדבר על ערי בלאגן כמו דלהי, בומבי, סייגון, בנגקוק, קטמנדו ועוד ועוד..אין מנוס.
בגדול, ואם אתם שואלים אותי, על מנת להמנע לגמרי מהסיכוי שתאבדו ילד או שמשהו יערער את בטחון הילדים שלכם, הדרך הפשוטה והקלה (והיחידה) היא פשוט לא לצאת מהבית. לעולם.
במקרה שהחלטתם לצאת, והאחריות מוטלת כמובן על כתפיכם בלבד, אפשר לנקוט בכמה אמצעי זהירות.
1. נתחיל עם הקטנים. ילדים עד גיל 3 ואפילו יותר מזה תמיד שמים במנשא ! לא בעגלה, גם אם היא עם חגורות בטיחות. לא ברגל. לא על הידיים. תמיד תמיד תמיד במנשא. קשורים אליכם ומוגנים לחלוטין.
2. סבבה. ככה הצלחנו לנטרל את הדאגה לפחות לילד אחד.
3. את שאר הילדים תפזרו שווה בשווה בין המבוגרים האחראים. נגיד אם יש שני הורים ושלושה ילדים (חוץ מהילד שמנוטרל במנשא), אז ילד אחד + ילד במנשא צמוד להורה אחד, ועוד שניים צמודים להורה השני. הילדים כמובן צריכים להיות מעודכנים בעניין ולקבל מראש את כל ההוראות.
4. כדאי שהחלוקה תהיה קבועה, כך בכל מקום ותוך זמן מועט הילדים וגם אתם תתרגלו לפיזור האחריות וזה יהפוך למצב טבעי וברור יותר.
5. בכל מקום כזה בחרו נקודה בולטת אותה ניתן לראות למרחוק והראו אותה לילדים. אמרו להם שבמקרה שהם לא מוצאים אתכם- שיגשו לנקודה הזאת.
6. הראו להם גם את האנשים במדים או את האנשים שהכי כדאי לסמוך עליהם במקום בו אתם מתמזגים עם תנועה המונית.
7. שימו להם בכיס/בתיק/בתוך הנעל את מספר הטלפון שלכם.
8. מכשירי ווקי-טוקי. אני מסתובבת עם ארבעה מכשירים.
9. משרוקיות. כן, פשוטות ובעלות צליל חזק.
10. לחוששים במיוחד- יש גם כל מיני מכשירי היי טק של ג’י פי אס וצפצפנים למניהם. ההחלטה האם להעזר בהם צריכה להיות בעיקר על בסיס ההיכרות שלכם עם כל אחד מהילדים שלכם. אם יש ילד שיש לו נטיה חזקה יותר ללכת לאיבוד. בקצור- הפעילו שיקול דעת בהתאם לכל ילד. וכמובן ניתן לצייד את אותו ילד ספציפי במכשיר טלפון באותם רגעים של מצב-המונים.
11. הסבירו והדגישו בפני הילדים שבכל מקרה אתם תמיד תחפשו אותם, שיחכו לכם גם אם נראה להם שעבר הרבה זמן. שאתם תמיד תעשו הכל, שלא תתייאשו אף פעם ולא משנה כמה זמן זה יקח ושיהיו בטוחים שמישהו דואג להם תמיד.
12. אם אתם חוששים להבהיל את הילדים יתר על המידה, פשוט ספרו להם את הסיפור של נמו.
לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.
שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.
בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..
הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.
כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.
וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).
ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.
בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.
וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.
ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?
ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.
אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.
קבלת הפנים של הטייל הממוצע הנוחת לו בדלהי, מוכן וערוך נפשית לקבל את הודו הישר לפרצוף עשויה להפתיע. השירותים בשדה התעופה מבריקים, המראות מצוחצחות, הסבון בשפע והמנקה המופקדת על האזור מסבירת פנים ואפילו ריחנית.
המלצה חמה- גשו לשירותים בשדה התעופה, התענגו על הרגע כי זו תהיה הפעם האחרונה בה תפגשו שרותים במצב כזה בכל זמן שהותכם בהודו.
אם יש משהו שאני לא חושבת שאי פעם אצליח להתרגל אליו זה הנושא הזה. והדרך שלי להתמודדות עם תחום המקלחות והשרותים, במיוחד כשמטיילים עם ילדים במזרח היא אחת: שגר ושכח. אני נכנסת, יוצאת, ומוחקת מהזכרון. זהו. עבר. נשכח. נעלם. עד הפעם הבאה.
כמה פרטים כלליים:
– צריך לעשות הפרדה בין שירותים שתפגשו בדרכים לבין השירותים שתפגשו בגסטהאוסים ובמקומות לינה. אני אתייחס בעיקר לסוג הראשון שהזכרתי. אלה שתמצאו כשתהיו בדרך לאנשהו או בטרק.
– במזרח אפשר למצוא את כל סוגי השרותים שקיימים. משרותים מערביים מצוחצחים (לפעמים אפילו יספרו לכם על זה בשלט מחוץ למקום בו הם קיימים) דרך שירותי בול פגיעה ועד…אתם באמת לא רוצים לדעת.
– מצד שני גם בארץ השירותים הציבוריים לא תמיד מצטיינים בנקיון..
– ודוקא שרותי בול פגיעה לרוב יהיו נוחים יותר והגייניים יותר עבור ילדים.
– בשרותים במזרח אין נייר טואלט. אף פעם.
– ולא הייתי סומכת על זה שיהיה סבון. או ברז לשטוף ידיים.
– והדלת לא תמיד נסגרת כמו שצריך.
– וחדרי השירותים לעתים קרובות הם קטנים ונמוכים יותר משאר החדרים. לפעמים צריך ממש להתכופף כדי להכנס אליהם.
– לעתים קרובות לא קיימת הפרדה בין גברים לנשים
כמה טיפים:
– הכי חשוב: שמרו על גמישות. אם חייבים ללכת לשרותים פשוט הולכים. לא משנה מה התנאים לא משנה איפה לא משנה כלום. החוויה עשויה להיות לא נעימה אבל היא עוברת תוך דקות.
– תמיד תמיד תמיד תחזיקו בכיס נייר טואלט או טישו. שימו גם אצל הילדים בכיס.
– תמיד תחזיקו ג’ל לחיטוי ידיים וסבון נסיעות קטן
– באופן כללי עדיף לטייל עם נעליים בלי שרוכים. כפכפים, סנדלים, מגפיים. הכל הולך. שרוכים- כדאי להמנע. אם בכל זאת החלטתם על שרוכים- הקפידו שהם לא יגעו ברצפה בכל זמן שהותכם בחדרי השרותים. במיוחד עם הילדים.
– כנ”ל לגבי מכנסיים. מכנסי עלי-באבא (מכנסי הרמון), מכנסי דייגים, חצאיות וכו’ לא הולכים טוב עם שרותים. כשאני בדרכים אני מקפידה שהבנות ילכו רק עם מכנסיים שאין סיכוי שיגעו ברצפה בשום שלב. טייטס זה פתרון טוב.
– נשמע פנאטי, אני יודעת. אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם עם ילדה ששרוך אחד מהמכנסיים שלה רטוב לגמרי אחרי שהיא יוצאת מהשרותים.
– באופן אישי אני תמיד הולכת עם הילדים, לוודא שהכל בסדר ושהדלת נסגרת כמו שצריך.
– תמיד תעדיפו לעשות בטבע על פני לעשות בשרותים.
ו- כשאני אומרת ‘טבע’ אני מתכוונת לכל מקום שהוא לא שרותים.
– אם השהות בשרותים עשויה להיות ארוכה מהרגיל (והמבין יבין) מומלץ למרוח את האזורים החשופים בחומר דוחה יתושים.
– וכשמגיעים למקום הלינה כדאי לרחוץ רגליים דבר ראשון.
מקלחות במזרח
גם כאן, מגוון המקלחות הנמצא במזרח הוא רחב ביותר. הכל תלוי בתנאי הלינה שתבחרו ובמחיר אותו תרצו לשלם. בדרך כלל המקלחות יהיו שילוב של טוש ובאקט. כלומר- יהיה טוש מלמעלה עם ברז של מים חמים וקרים, ומתחתיו ניתן יהיה למצוא שני ברזים נפרדים- אחד לקרים ואחד לחמים. ודלי.
רוב האנשים במזרח לא שמעו על וילון אמבטיה והמקלחות בדרך כלל יהיו ביחד עם השרותים. כך שאם תבחרו להתקלח באמצעות הטוש, קחו בחשבון שכל החדר יהיה רטוב. במידה ותחליטו על באקט- סביר שכל הרצפה תהיה רטובה, אבל מה שנמצא מעליה ישאר יבש.
– אל תצפו שיהיה נורא נקי.
– אל תתעצלו לחטא בעצמכם את החדר לפני השימוש
– השתמשו בכפכפים
– אל תאמינו לבעל הגסטהאוס שמספר לכם שיש מים חמים. תשדלו למצוא מישהו שכבר משתכן במקום ושאלו אותו אם באמת יש שם מים חמים
– הזרם בטוש בדרך כלל לא ממש מאפשר חפיפה טובה. לשם כך יש באקט. זה הרבה יותר נוח.
– למדו את הילדים לא להכניס את המים האלה לפה בשום מצב.
– הדוודים מתחלקים לכמה סוגים עיקריים: חשמל, שמש, ואש. הדוודים הסולאריים הם גדולים ובדרך כלל הכי נוחים לשימוש. מקומות רבים במזרח משתמשים בדוודים גם לאחסון מים קרים. כך שעלול להיות מצב שבו מים חמים דווקא יהיו, אבל מים קרים- לא.
– במידה והדוד של המים החמים קטן (במקרים של דוד חשמל) מלאו את הדלי במים בטמפרטורה נעימה למקלחת והשתמשו בו. כך תוכלו לאפשר לכל בני המשפחה להתקלח בלי לבזבז מים חמים יקרים.
– במקרים קיצוניים בהם המים עשויים להיות מלוכלכים או מזוהמים במיוחד אפשר לטפטף טיפות כלור לדלי לפני המקלחת או לשפוך מעט נוזל חיטוי (במזרח אפשר להשיג נוזל חיטוי כזה בכל מכולת. בקבוקון זכוכית זול ונוח לנשיאה. ושימושי ביותר).
– ממליצה בחום על תיקי כלי רחצה בעלי תאי רשת, שניתן לתלות. הם הצילו אותי לא פעם.
– אני משתדלת להשתמש במגבות שלי ככל הניתן. אני גם נושאת איתי מגבת פנים קטנה יותר לנוחות מירבית.
– ודוקא מגוון ומבחר הסבונים והקוסמטיקה המוצעים במזרח הם מהטובים והמפנקים ביותר שיש. אחד מהתחביבים שלי הוא להכנס לחנות קוסמטיקה ולהתמסטל מהשפע..(ומהמחיר הידידותי 🙂 ).
רכבות ואוטובוסים הן שתי הדרכים העיקריות בהן מתניידים טיילים בהודו. כמובן שאפשר לקצר עניינים עם טיסות (לא תמיד) או לשכור רכב פרטי אבל אם אתם מתכננים טיול עם ילדים בהודו קחו בחשבון שמהחוויה הזאת לא יהיה קל להשתמט.
מדובר בתורה שלמה. סוגי האוטובוסים כמו גם סוגי הרכבות הם רבים ומשתנים ממדינה למדינה, ממחוז למחוז, מחברה אחת לשניה.
אוטובוס שינה בהודו עם ילדים
רכבת שינה בהודו עם ילדים
|
מחפשים מלון זול ואיכותי? הכנסו לאתר הזה ובחרו את מקום הלינה המועדף עליכם. כיוון שאני נעזרת רק באתר הזה כדי להזמין מקום לינה, בדקתי באופן אישי את המחירים באתר והשוויתי אותם מול המחירים בשטח. ממש פיזית. ובכל המקרים בהם החלטתי להיות חכמה ולהגיע למקום כדי להזמין ישירות ממנו גיליתי שהמחירים באתר היו נמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים שהציעו לי בשטח. בקיצור- יותר משתלם להזמין מהאתר הזה. לקרא את הדברים שכתבו מבקרים ששהו במקום לפניכם. לאתר יש גרסה באנגלית וגרסה בעברית. מנוע חיפוש נוח לשימוש ומבחר עצום בטווח מחירים המתאים לכל כיס (ואני מתכוונת ממש לכל כיס. יש שם מקומות גם ב-5$). ועוד דבר חשוב- התמונות באתר תמיד נכונות ואמיתיות. |
תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי…….
נראה לי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בכל המעבר הזה. באמת.
על מנאלי החלטנו בערך שבועיים לפני שפג התוקף הסופי בהחלט של הויזה שלנו בנפאל. השלב הבא היה להגיש בקשה לויזה להודו. למצוא דרך זולה ונוחה יחסית להגיע לשם מפוקרה, ולבדוק את ענייני הכלב.
את כל אלה עשה צביקה. אני הייתי אי שם ברקיע השביעי, מבסוטה מהעולם ומהחיים.
ארבעה ימים לפני עזיבתנו את פוקרה צביקה הודיע לי שאני חייבת להתאפס. טוב. ידעתי שהוא צודק. אבל אז בדיוק היתה שביתה וכמובן שניצלנו אותה לרכיבת אופניים הרחק הרחק אל הנופים והנהר והסוסים הרועים בשדות האורז.
תתאפסי, רבאק.
שמונה חודשים פחות שבוע בנפאל. שבעה חודשים של שהות בפוקרה. והרבה הרבה בלאגן ודברים שצריך למיין, לזרוק, למכור, להעביר הלאה. חייבים לצמצם בכמות הציוד כדי להצליח לדחוס אותו בחזרה למזוודות. אמא’לה. מזוודות. מה, באמת עוזבים?
את הערבים האחרונים בילינו בארוחות ערב חגיגיות של פרידה. כל יום אצל חברים אחרים. את הבקרים האחרונים השתדלנו להעביר ככל הניתן עם החברים שנותרו. בכל יום עזב חבר אחר או קבוצת חברים, ובכל יום היו פרידות קשות, דמעות וכאב לב.
הצלחתי לאסוף את עצמי מעט ולמיין את כל הציוד, לעבור על כל המכתבים, הציורים, הברכות שהשאירו אחריהם חברים שעברו בפוקרה, ונחקקו לנו בלב.
תה אחרון, השכם בבוקר עם לצמי והבנות, דמעות של פרידה, והנה אנחנו בתחנת האוטובוס. קשה לי להבין איך הצלחנו לארגן בסופו של דבר את מבצע מנאלי, אבל הנה הוא התחיל.
הנסיעה באוטובוס היתה נעימה למדי. הילדים הפתיעו ביכולת שלהם לשבת בשקט, וגלי הדהימה אותי כשישבה מרותקת לנוף שחלף מולה בחלון. אחרי כמה שעות, הגענו ל’טריסולי סנטר’. התחנה הראשונה במסע.
זהו הכפר של חבר שלנו, בו החלטנו לנפוש מעט לפני שנפרדים לגמרי מנפאל. הכפר יושב ממש על גדת נהר הטריסולי, והאוהלים שלנו היו במרחק הליכה קצר מהנהר. החבר שאירח אותנו דאג להכל ומיד קפצנו לטבילה ארוכה ונעימה בנהר. העברנו יחד איתו את הלילה, הילדים ישנו איתו על החוף, מתחת לכוכבים (עד שלפנות בוקר התחיל לרדת גשם וכולם ברחו למיטות באוהלים..).
הגשם לא הפסיק גם בבוקר. ושמועות על שביתה נוספת החלו להגיע. עשינו חישוב קצר. לנהר לא נוכל להכנס היום, ואם אכן תהיה שביתה מחר- לא תהיה תחבורה ולא נוכל להגיע לקטמנדו. בהחלטה של רגע החלטנו- ממשיכים היום לקטמנדו. מהר מהר ובגשם שוטף ארזנו את הדברים, נפרדנו בלב כבד מחברנו, ורצנו לתחנת האוטובוס, מקוים שלא פיספסנו אותו.
מזל. רטובים ונוטפים ומתנשמים עלינו כולנו לאוטובוס, והשתחלנו למקומות שנותרו פנויים. ארבע שעות נסיעה והילדים היו פשוט מלאכים. הגענו לקטמנדו אחה”צ. קטמנדו המסריחה, הרועשת, המזוהמת.
שהינו בקטמנדו יום נוסף, שדוקא עבר בנעימים, במפגשים ספונטניים ומרגשים עם חברים, ובקניות מלבבות.
הטיפול בכלב בשדה התעופה היה מפתיע במקצועיותו וברגישות שהצוות הפגין כלפיו ובעיקר כלפי. לא קל לי לטוס עם הכלב, אני חוששת לו מאוד וקשה לי לעזוב אותו סגור בתוך כלוב, מופקר בידיהם של אנשי צוות שרגילים להעיף מזוודות לתוך תא מטען.
הצוות היה כל כך רגיש שהם נתנו לי לראות אותו ליד המטוס ממש לפני שהכניסו אותו לתא המיוחד של בעלי החיים בבטן המטוס. עבורי זה היה כל מה שהייתי צריכה. הדאגה לכלב הדחיקה גם את הפרידה מנפאל, מה שמאוד הקל עלי..
הטיסה עצמה היתה הטיסה הכי יפה שהייתי בה. אין מילים לתאר את החוויה של טיסה בגובה פסגות השלג, ותצפית עליהן מקרוב-קרוב. איך שהן פורצות את העננים ומפלחות את השמיים. פשוט לא להאמין.
והנה אנחנו בדלהי. שדה תעופה חדש ויפהפה, נוטף אירופה, חוץ מפקידי ההגירה שהם, מה לעשות, הודים. ולוקח להם ה-מ-ו-ן זמן לעשות כל דבר. למזלי, צוות המטוס איפשר לי לראות את הכלב עוד לפני שעזבנו את המטוס ולכן הייתי רגועה שהוא הגיע בשלום ושהכל בסדר איתו. אחרת….
הנהג היה אמור לחכות לנו ביציאה משדה התעופה עם שלט גדול שכתוב עליו ‘גלי’. אבל לא היה שם אף אחד. ואין לנו טלפון להתקשר אליו. וחם כל כך. ואנחנו רעבים. פעמיים ביקשנו טובה ממישהו שייתן לנו להשתמש בטלפון שלו כדי ליצור קשר עם הנהג והיו רגעים שהיינו בטוחים שלא נמצא אותו לעולם. אבל הנה הוא הגיע, יחד עם השלט. ואנחנו נשמנו לרווחה. התחנה הבאה: מנאלי, ישיר. בלי שעה מיותרת בדלהי.
17 שעות באוטו. עשינו עצירת אוכל אחת בדאבה לתפארת, ואני מאוד התרגשתי מהמעמד. שנים חלמתי לאכול ככה, באותנטי, בדאבה הודית אמיתית. לשתות צ’אי הודי אמיתי. לנגב צ’פאטי במשהו חריף חריף שאין לי מושג איך מבטאים את השם שלו..
כמובן שאחרי הצ’אי הראשון לא ניתן היה להפסיק אותי ולכן עשינו בערך מליון עצירות בכל דאבה אפשרית (יש לציין שמדובר היה בנסיעת לילה, ככה שהשעות היו הזויות לחלוטין) כדי לשתות עוד צ’אי ועוד אחד ועוד אחד…. לא לצחוק עלי אבל מבחינתי הצ’אי הזה היה הגשמת חלום..
לילדים לא היה קל. קשה לישון באוטו לילה שלם. גם עבורנו הנסיעה היתה החלק הקשה ביותר במסע. גם הנוף, לפחות עד הבוקר, לא היה מרשים במיוחד. השעות הראשונות שלנו בהודו נראו כמו איזור התעשיה של לוד.
בבוקר התחלנו לעלות ולטפס והנוף התחלף למשהו רך, ירוק, צלול. הרים ומפלים ונהרות. כביש מתפתל ועולה ועולה, קופים מקפצים, בתי כפר. יותר מרגיע.
זהו. חמישה ימי מסע עברו והנה הגענו למנאלי. ועכשיו מה?