או: האבולוציה של “אזור הנוחות” במהלך טיול ארוך עם ילדים (אבל בעצם…לא רק).
לפני כמה שנים יצאנו לפגוש את שבטי הרועים של עדרי היאקים בהימלאיה הגבוהה של הודו. זה היה מסע בגובה של 4000 מ’ ואולי יותר, בין קרחונים, נהרות, אגמים תכולים וסוסי פרא. ישנו באוהל, בישלנו על האש והעברנו את זמננו במפגש מחמם לב עם אנשים שונים מאתנו לחלוטין, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ללא שפה וללא ציפיות או גינונים. היה נפלא.
בדרך חזרה ללה (Leh), עיר הבירה של לאדאק, שמתי לב שהרכב מתחיל לטפס לאיטו בפיתולים האופייניים לכביש המוביל לפסגת הר. זה כשלעצמו לא היה מדליק אצלי נורת אזהרה, אלא שאותו הר, ואותו מעלה היו הפתעה גמורה עבורי. לא ידעתי שיהיה עלי לעבור פסגת הר גבוהה ולא מוכרת על מנת לחזור בחזרה לעיר שממנה יצאנו. חשבתי שאני מכירה את כל הדרכים העוברות מעל פסגות ההרים הגבוהים באזור, הן בשם והן בדרגת הסיכון והן ברמת הגובה המקסימאלי אליו הן מגיעות.
אבל על ההר הזה לא שמעתי מעולם.
לא ידעתי מה צופנת הדרך אליו, באיזה איכות היא ועד כמה היא מסוכנת. לא ידעתי לאיזה גובה נגיע ומה יהיה מזג האויר בפסגה, ולא ידעתי כמה זמן זה יקח. השעה כבר היתה שעת צהריים.
נכון שעכשיו אתם תוהים למה לא יכולתי פשוט לחזור חזרה?
ובכן. זאת הנקודה והציר המרכזי עליו מונח לו בהוד והדר “אזור הנוחות” שלנו. ברוכים הבאים לקומפורט זון.
הנה כך, ברגע אחד, כל המסע, קפוא ונידח ככל שהיה, הפך להיות “אזור הנוחות”. פתאום האוהל, כוס של צ’אי מעושן, עדרי היאקים האימתניים הניצבים סביבי ופסגות לבנות מאחוריהם – נראו לי כמו המקום הבטוח לחזור אליו.. ?.
כשיוצאים עם ילדים (וגם בלי..) לטיול ארוך ומתמשך, אחד החששות הגדולים שלנו הוא שנמצא את עצמנו מחוץ לאזור הנוחות.
חלק מהאנשים פותרים את זה ע”י תחקיר מקיף באינטרנט. אנחנו מזמינים מראש מקומות לינה אותם בדקנו היטב וראינו תמונות שלהם, השווינו ביקורות וחוות דעת ושמרנו את הדרך אליהם בגוגל מאפס. אנחנו קוראים כל פיסת מידע על המקום אליו אנחנו נוסעים, מה יש לעשות שם, ומהם שמות המקומות המרכזיים (מיין באזאר מישהו?). ומרגישים שהפעם אנחנו לגמרי ב’זון’ . אנחנו על זה.
אבל האם זה עוזר?
לא ממש.
כי בסופו של דבר, המקום אליו נגיע יהיה חדש. יקח לנו זמן להסתגל אליו. וללמוד איפה בדיוק נמצא המתג של האור.
ועד אז?
בכל בעיה קטנה- נרגיש רצון לחזור למקום האחרון שבו הרגשנו “בטוח”. כן, גם אם זה בגובה 4000 מ’ ו5 מעלות מתחת לאפס.. ?.
אני קוראת לזה “האבולוציה של אזור הנוחות”.
בהתחלה, לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון החיים החדש. ולכן כל בעיה תמיד תעלה את הרצון לחזור לארץ. יש משפחות שמתפתחות הלאה. ויש משפחות שלאורך כל המסע (חצי שנה, שנה או יותר) ימשיכו לשמור על הארץ כאזור הנוחות האולטימטיבי, המקום הבטוח אליו הכי נכון לחזור.
יש עם זה כמה בעיות:
1 . אי אפשר באמת לחזור אחורה בחיים. גם אם חוזרים למקום שהיינו בו פעם, הרי שהכל כבר השתנה. וזו לא באמת “חזרה”. אלא.. המשך של המסע.
2 . התלות במקום אחד כ”אזור הנוחות” אליו תמיד בורחים כשנהיה קשה לא מאפשרת לנו באמת לצמוח. להתפתח. ללמוד. היא מקשה עלינו להסתכל קדימה באומץ. או להביט לצדדים ולבחון את סביבתנו ואת ההזדמנויות הצפונות בה.
3 . אנחנו כל הזמן בתחושה של “לא כאן ולא שם”. אנחנו לא באמת מנסים להסתגל לסביבה החדשה שבה אנחנו כרגע נמצאים, ולכן, כדי להגן על עצמנו אנחנו שומרים על ריחוק מסויים. לא נקשרים באמת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בחירה והסתגרות בתוך מעגלים ישראלים בלבד. דבר שמשפיע גם למשל על למידת ותרגול האנגלית, ולכן משפיע רבות על האפשרויות וההזדמנויות שלנו ליצירת קשרים חדשים.
אזור הנוחות הוא כמו שריר. ככל שנתרגל אותו ונגמיש אותו – כך העולם שלנו יגדל ויתרחב ותחושת הבטחון שלנו תגדל. ככל שנזניח אותו, ולא נתרגל- הוא ילך ויצטמצם ויסגור אותנו יותר ויותר.
לאזור הנוחות אין אמצע. אין “מצב סטטי”. הוא כל הזמן בתנועה. או החוצה. או פנימה.
כדי שאזור הנוחות ימשיך להתרחב ולגדול – צריך להמשיך ולאתגר אותו. כל הזמן. ולכן מסע או טיול ארוך זאת הזדמנות מצויינת להרחיב את האמ-אמא של אזור הנוחות שלנו. וגם של הילדים..
מהי האבולוציה הרצויה של אזור הנוחות כשיוצאים לטיול או למסע ארוך?
1 – בהתחלה, בכל קושי או בעיה שעולה – רק רוצים לחזור הביתה.
2 – עד שלומדים איך להסתגל למקום חדש. זאת מיומנות נרכשת שהולכת ומשתפרת ככל שעוברים וככל שמפנימים את התהליכים הנפשיים הכרוכים בעזיבת מקום מוכר ומפגש עם מקום חדש. כדי שהיא תקרה צריך באמת לבחון ולהיות קשובים לתהליכים האלה, וגם לשקף אותם לילדים..
3 – המעברים עדיין קשים והפרידה מהמקום הישן עדיין קשה. כשמגיעים למקום חדש לוקח פרק זמן התאקלמות (אני נותנת לזה בדרך כלל שבועיים) שבו בכל בעיה קטנה- רוצים לחזור למקום הקודם שבו היינו.
4 – התחושה של הסתגלות מקבלת סמלים ברורים. אצלי זה, למשל, כשאני יודעת איפה מדליקים את האור..
5 – הפרידות נהיות קלות יותר, ובעיקר – מתפתחת תחושת נינוחות גם עם המעבר עצמו.
6 – פרק הזמן הדרוש על מנת להסתגל למקום חדש בלי הרצון לחזור אחורה הולך ומתקצר. המיומנות של מציאת פתרונות, אוריינטציה, ובחינת המקום החדש עד לרמה של מוכרות הולכת ומשתפרת והופכת להיות כמעט אוטומטית, בלי שנשים לב אליה.
אצל הילדים שלי ואצלי זה יכול להיות גם פרק זמן של 24 שעות. לפעמים פחות.
7 – זהו שלב שלא הרבה מגיעים אליו, למרות שבעיני זאת המטרה אליה רצוי להגיע. זהו מצב שבו המסע כולו הוא אזור הנוחות. כלומר – יציאה מאזור הנוחות היא כשלעצמה אזור הנוחות… ?.
מצב שבו קיימת תחושה של שגשוג והעצמה גם תוך כדי מצבי קצה, תחושה של בטחון ביכולת התמודדות שלי, הבנה שלדרך יש חוקים משלה וגמישות המאפשרת פתיחות, קבלה ואפילו הנאה מכל מה שמגיע.
♣ נקודה מעניינת נוספת שנוגעת לאזור הנוחות ולטיולים קשורה למטען.. במהלך 12 השנים האחרונות יצא לנו מספר פעמים לצאת למסעות ארוכים, נרחבים וחוצי גבולות. מסעות שבהם התחלנו בנקודה אחת, וסיימנו בנקודה אחרת לגמרי, בלי שנחזור אחר כך חזרה לנקודת ההתחלה. על מנת שנוכל לנוע בקלות, נאלצנו לצמצם למינימום את כמות התיקים והדברים שלקחנו איתנו, מתוך מחשבה שאת כל מה שאנחנו לא לוקחים עכשיו- גם לא נוכל אחר כך לאסוף. זה לא היה קל. ויתרנו על הרבה דברים שאהבנו ושהיו חשובים לנו. אבל ברגע שיצאנו לדרך – לא הסתכלנו אחורה. הסתדרנו עם מה שהיה לנו ולא הרגשנו שחסר לנו דבר. בראיה לאחור – הויתורים שעשינו לא הפריעו כלל. אלא רק חידדו לנו את ההבנה שלמעשה..אין לנו שום בעיה להסתדר בלעדיהם.
זוכרים את הדרך המתפתלת ועולה לפסגת ההר הלא מוכר?
המשכתי איתה הלאה. והיא התפתלה לה בין נחלים צלולים ופרחים צבעוניים. מדי פעם עצרנו לראות את המרמיטות המציצות מהמחילות ולצפות בפסגות הלבנות שסבבו אותנו. הגענו לפסגה, ותחושת הסחרחורת לא הותירה לי מקום לספק. זה היה גבוה. השלט היחיד שסיפר לנו איפה אנחנו נתן רק את שם הפסגה, בלי שום פרטים נוספים. שיחקנו בשלג, וקיבלנו תצפית פנורמית שכללה מצד אחד את סין ומצד שני את הודו. זאת היתה הפסגה הכי יפה שהייתי בה.
אחר כך, כשבדקנו באינטרנט ראינו שהגובה שבו היינו הגיע ל – 5300 מ’. ושהדרך לשם אכן נחשבת דרך מאתגרת.
איזה מזל שלא יכולנו לחזור חזרה…
>> רוצים לאתגר קצת את אזור הנוחות שלכם? הנה רעיון..
>> רוצים להמשיך ולקרא על האתגרים והערך שמקבלים כשיוצאים לטיול ארוך עם ילדים? המשיכו לכאן…
הנה גם סרטון קצרצר שגלי צילמה על אותה פסגת הר (סרטון שנלקח באמצע מסע, והסאונד לא משהו):
קצת רקע: המסע הזה היה בחלקו מסע שבו תלינו שרשראות תפילה בכל מיני מקומות גבוהים ויפים ברחבי ההימלאיה. זה התחיל בתור משהו אישי והמשיך גם כשליחות שעשינו למען אנשים נוספים שביקשו מאתנו לתלות שרשראות למענם כתפילה או כזכרון. את הסרטון הזה ערכתי במיוחד לצורך המאמר הזה, ולכן לא כללתי שם את חלקים שבהם רואים אותנו תולות את השרשראות..
