הנחיתה שלי עם הילדים במזרח לא היתה רכה בכלל. וזה אחרי שהכנתי את עצמי כהוגן. נחתנו בנפאל (אחרי חודש באירופה..) וכל מה שרציתי היה לברוח משם.
במשך הרבה זמן גם הטלתי וטו על הודו, כי הרגשתי שהיא תהיה יותר מדי בשבילי. הייתי בחרדות אמיתיות ממנה והיא היתה לגמרי מעבר לגבולות שלי.
זה היה מזמן.
מאז חרשתי את נפאל ואת הודו, יצאתי ונכנסתי הרבה מאוד פעמים :-).
כשחושבים על תכנון טיול במזרח, במיוחד עם הילדים (אבל לא רק), זו אחת השאלות הגדולות שעולות. איפה כדאי להתחיל, כדי שזה יהיה ‘בהדרגה’. ‘לאט לאט’.
אז לפני שאני נותנת לכם כמה מקומות שיכולים להיות רכים יותר, אני רוצה לומר משהו, באמת מהלב:
אין דבר כזה “בהדרגה”. אין “לאט לאט”.
אין.
המזרח (למעט תאילנד, שהיא כבר לא כל כך ‘המזרח’) זה משהו אחר לגמרי. והנחיתה שם לא תהיה רכה. היא תהיה קשה. גם אם תתפנקו לכם קודם כל כמה שבועות בתאילנד, ורק אחר כך תעברו למקום אחר- אז אולי תצליחו לדחות קצת את הנחיתה, אבל היא תגיע.
העניין הוא לא לצפות למשהו שתצליחו להתמודד איתו בקלות. אלא לעשות עבודה עם עצמכם לפני שאתם מגיעים, כדי שההתמודדות עם הקשיים שתביא הנחיתה תהיה קלה יותר.
♦ ללמוד לשהות בתוך סיטואציה שהיא לא נוחה לכם (פיזית/רגשית).
♦ ללמוד לנשום, לשחרר. בעיקר ללמוד לשחרר.
♦ להבין שלא תמיד יש לכם שליטה על הדברים. ושלפעמים צריך פשוט לקבל את המצב ולהסתדר איתו.
♦ לשמור על גמישות פנימית אמיתית. כך שגם אם דברים לא מסתדרים כמו שרציתם או לא נראים כמו שדמיינתם- עדיין תוכלו לחשוב על דרך להסתדר איתם. ולא לפחד מזה. לא להלחץ. לדעת לשמור על רוגע גם כשהקרון ברכבת בכלל לא נראה כמו בתמונה שהראה לכם סוכן הנסיעות.
שטויות. זה לילה אחד או שניים. יהיה בסדר. הכל חוויות. איפה הילד עם הצ’אי? ☕.
♦ זכרו שהנחיתה היא תמיד הכי קשה. שהשבועות שיבואו אחריה יהיו קלים יותר, ושדוקא הקושי עכשיו, הוא זה שילמד אתכם כל מה שצריך לדעת כדי להמשיך בקלות יותר.
♦ שהאינסטינקט הוא תמיד לברוח. לחזור למקום שממנו באנו, או המקום האחרון בו הרגשנו ‘בנוח’. ולפעמים, אותו מקום בעצמו היה בהתחלה המקום ממנו רצינו לברוח :-).
כשהגענו בפעם הראשונה לרישיקש, כולם הסתדרו מצוין חוץ ממני ומהבן שלי. שנינו ממש סבלנו. רצינו לעוף משם. אבל כל השאר היו שמחים ומאושרים אז לא ממש היתה לנו ברירה. היו לנו, לי ולו, לא מעט שיחות בעניין. אווררנו את הקושי שלנו. והחלטנו שניתן למקום הזה שבועיים. ואם אחרי שבועיים עדיין לא נאהב אותו- אז נראה מה נעשה. הימים חלפו ובכל יום הרגשנו טוב יותר. אחרי שבועיים כבר לא היתה שאלה. נשארנו שם חודשיים בלי להרגיש. היום רישיקש היא אחד המקומות המועדפים עלינו בכל הודו, וחזרנו אליה מספר פעמים מאז אותה ‘נחיתה קשה’.
ואחרי שכתבתי לכם את ההקדמה הזאת, אתן לכם בכל זאת כמה מקומות שאולי יהיו רכים יותר. למרות שאני בהחלט חושבת שכל מקום יהיה אפשרי לנחיתה, אם עשיתם קצת עבודה עם עצמכם.
עשיתי הפרדה בין כל המזרח לבין הודו, כי איכשהו כך מתפצלות השאלות שאני מקבלת במייל:
מקומות לנחיתה רכה בהודו (עם ילדים):
1. גואה/גוקרנה. חוף פאלולם או אראמבול- הרבה משפחות עם ילדים, פעילויות, מסעדות מגוונות, חופים יפים. מחירים גבוהים יחסית.
2. ראג’אסטאן– במיוחד פושקר.
3. אורוויל- גם לא בתוך תכנית ההתנדבות, אלא רק כאורחים- סוג של בועה בתוך הבלאגן ההודי. חוויה מעניינת בפני עצמה, חנויות אורגניות, אוירה בינלאומית, שקטה וידידותית. תחושת קהילה. משפחות עם ילדים.
6. דאראמסאללה– שקט וידידותי. תחושה של ‘שכונה’. משפחות ופעילויות. מסעדות מגוונות.
מקומות במזרח לנחיתה רכה (עם ילדים):
1. וייטנאם– חוץ מהתנועה המבלבלת בערים הגדולות, ממנה יש להזהר, וייטנאם היא המקום האידאלי לנחות בו.
2. נפאל– פוקרה, לא קטמנדו.
3. הודו– מקומות בהם קל לפגוש עוד משפחות עם ילדים (למעשה כל המקומות שמניתי כאן חוץ מפושקר). קצת מפתיע, אני יודעת. אבל לדעתי, העובדה שקל יחסית לפגוש משפחות נוספות היא קריטית בכל הקשור לנחיתה קלה יותר. והודו היא גן עדן מהבחינה הזאת.
ואמנם לא ציינתי כאן את תאילנד, אבל תאילנד היא כבר לא כל כך ‘המזרח’..הנה מאמר עם מסלול נהדר בתאילנד עם הילדים…
והנה מאמר שנותן טיפים איך להתכונן לנחיתה בכל מקום אליו אתם מגיעים
ועכשו חדש :-).. מייל אחד של “עזבו אתכם מהשטויות”…
