המתכון שלי לחיים הטובים…

אתמול הלכתי לטיפול פנים בסלון היופי כאן בשכונה. אני הולכת בערך פעם בחודש. סובה מסדרת לי גבות עושה לי עיסוי פנים עם כל מיני חומרים טובים, שמה מסיכה, מנקה ומחדשת אותי במשך שעה וחצי. לפעמים אני גם מבקשת טיפול לשיער. ובכל פעם שאני שוכבת לי בסלון הקטן, מקבלת עיסוי מרגיע בגבות, אני חושבת שאולי כדאי שאכתוב לכם קצת על איך החיים שלי נראים בזמן האחרון.

כי שום דבר בחיים שלי עכשיו הוא לא מובן מאליו.

פוקרה, נפאל.

מה יש בה שגורם לי כל פעם לחזור אליה?

אין לי מושג. התאהבתי בהרבה מקומות בשנות הטיול שלנו. ערים, כפרים, הרים, נהרות. אבל אף אחד מהם לא נכנס לי כל כך לעומק כמו השכונה שלגדת האגם בפוקרה.

אני אוהבת את זה שזו שכונה קטנה ושקטה שיש בה הכל..

אני אוהבת את זה שתוך שלוש דקות הליכה מהבית, מונח לו אגם שלם לרגלי. שאני יכולה לצאת מתי שבא לי ולראות מים כחולים, הרים ירוקים ופסגות מושלגות. אני מכניסה את האזניות לאזניים, שמה לי איזה פלייליסט וצוללת אל זרועותיו. לאחרונה הקימו שם גם דוכן קטן של לאסי וצ’אי. בהתחלה נרתעתי אבל אחרי מחשבה. החלטתי שזה דווקא רעיון טוב.

יש מאפיה אחת כאן שאופה לחם שאור ריחני, ולחם 7 דגנים ובאגטים והם מביאים לי את זה עד הבית.. גם חנות הירקות והפירות שולחת את הכל אלי הביתה. חנות הגבינות מוכרת חמאה מחלב בפאלו, מוצרלה, טום, קממבר ואפילו פטה מחלב עזים. וגם קפה אורגאני. ובחנות הטבע יש סבונים טבעיים מחלב יאק ולוטוס, ויש דבש טבעי וקמבוצ’ה, ואת כל הקינואה שאני רק רוצה 😊.

יש אישה שבאה אלינו פעמיים בשבוע ועוזרת לנו עם הנקיונות, הכלים, הכביסות. היא מבשלת לנו אוכל לכמה ימים, מחליפה מצעים ודואגת לכל דבר שאנחנו צריכות.

נחמד לי שיש כאן מסעדות עם נוף לאגם שמגישות קפה נהדר ושאני יכולה לבקש אותו עם חלב קוקוס ואף אחד לא יחשוב שזה מוזר. ואוכל טעים וטבעי. שיש מנות צמחוניות וטבעוניות, שיש לי סושי נגיש (חשוב!), שהמסעדה האיורדית מכינה לי טחינה וגרנולה תוצרת בית, ושיש את ג’יג’י שאופה בראוניס ועוגיות ועוגות שוקולד מופלאות. גם היא מביאה את זה עד הבית אם אנחנו מבקשות..

שאפשר לצאת לבאר, לשתות מרטיני ולהקשיב למוסיקה חיה. שאני יכולה להצטרף לשיעורי יוגה כשבא לי, או להזמין שיעור פרטי. שיש לי שלושה מקומות של מסאז’ ואני רק צריכה לבחור מי בא לי היום..

שהכל ברגל. לפעמים עוברים שבועות שלמים בלי שאעלה על כלי רכב כלשהו. ואם כן בא לנו לנסוע העירה- אנחנו קופצות על אוטובוס ותוך 8 דקות אנחנו במרכז. 

אני אוהבת את שעור האמנות של יום שישי בצהריים, שבו גלי לומדת מלא טכניקות חדשות יחד עם ילדים בכל מיני גילאים ואני יושבת על תה עם נענע עם האמהות ומאווררת את כל מה שעבר עלי השבוע.

שיש אינטרנט מהיר בכל מקום, שהכל נגיש ונוח ופשוט.

אני אוהבת את זה שאני מכירה את כולם. הבנות מתרגזות עלי בכל פעם מחדש, כי בכל פעם שאנחנו יוצאות מהבית אני אומרת ‘שלום’ לכל האנשים (ולכל הכלבים) בשכונה..

אני אוהבת את זה שלא ממש משנה מה את לובשת, שהכל הולך. גם ג’ינס וגם חצאית הודו וגם מכנסי טרקים וגם סנדלים. שלא משנה לאף אחד מה צבע השיער שלך, ואם התיק שלך מתאים לנעליים או לא. ושאין כאן סלבס (חוץ מהזמרים המקומיים שהם אמנם מפורסמים אבל חיים כאן בשכונה ולאף אחד לא ממש אכפת), כי הכל זה אוירה בינלאומית כזאת.

בעיקר בשנתיים האחרונות, דווקא כשכל העולם בכאוס, כאן יש סוג של שקט ושלווה. אנשים מתנדנדים להם על הערסלים ומשרבטים מנגינות על הגיטרה.

מה עוד יש בפוקרה?

יש מסלולי הליכה בכפרים הסמוכים, ומסלולי אופניים לרוכבי שטח ומצנחי רחיפה וראפטינג ובאנג’י (די קרוב). יש בריכות עם נוף הרים משגע, ושייט על האגם.

יש מקדשים ומנזרים בודהיסטיים, וקורסים של קערות טיבטיות ושל מדיטציה מכל מיני סוגים.

יש חוגי שזירת חוטים ותכשיטנות ולהטוטנות וציור וגם בישול.

שעורי טאקוונדו, שיעורי קוריאנית וצרפתית וערבי שירה. יש קולנוע 3D ו- 4D ומשטח החלקה על רולרבליידס. 

לא תמיד אפשר לטייל, ואני מתגעגעת מאוד לאבק הדרכים. אבל חלק מהשינוי המקורי שעשיתי בחיים היה גם קשור לתפיסה שאני לא רוצה להעביר את חיי בעבדות. בכבלים. במירוץ. שאני לא רוצה להתעורר בגיל 60 ולהבין שאפשר לסכם את כל החיים שלי בכמה רגעים קטנים של אושר.