המון שואלים אותי על התנדבות בנפאל. אז הנה פוסט אורח, שכתבה לכם אורית שמטיילת עם המשפחה שלה, ובין השאר גם מצאה את עצמה בתוך חווית התנדבות מדהימה עם הילדים. 

אנחנו משפחה שמטיילת בעולם כשנה, והיה לנו חשוב לשלב התנדבות ומפגשים אנושיים. בפרו התנדבנו כשבועיים בבית יתומים, ויצאנו עם טעם של עוד. כך הגענו לבית יתומים הנמצא בעיירה קטנה בשם סוארה (Saurah) הצמודה לגן הלאומי המפורסם, צ’יטוואן. כאן, יכולנו לשלב גם התנדבות עם פילים- האכלה ורחצה בנהר.

מנהל המקום אסף אותנו עם סוס ועגלה, ובפתח חיכו לנו שמונה ילדים מקסימים ומנומסים, שבירכו אותנו באנגלית טובה. מסתבר שאנחנו המשפחה הראשונה, והישראלים הראשונים שהם פגשו. אם נוסיף לזה את העובדה שהגענו בחופשת הקיץ שלהם, בה הם הסתובבו חסרי מעשה בחום של 40 מעלות- בהחלט הצלחנו להביא משב מרענן.

אין תכנית מובנית להתנדבות, כך שהיה מקום רב ליצירתיות ולביטוי אישי. הילדים שלנו שיחקו אתם קלפים (את הטאקי השארנו להם כשעזבנו) ומשחקי כדור. האיש ואני מנחי קבוצות, כך שהעברנו להם סדנאות מנהיגות ועבודת צוות. נדהמנו לגלות את האינטיליגנציה הרגשית והתושיה שהפגינו בתרגילים, שאפילו מנהלים בכירים התקשו אתם. שרנו שירים, בנינו תנור בוץ לאפיית פיצה ( דורש שיפור אם אתם מגיעים..) . פתחנו מפת עולם וסיפרנו להם על המסע שלנו ועל ישראל. בשישי עשינו קבלת שבת וקידוש מענבים שקנינו בשוק. ימים אחרי זה הם עוד פיזמו להנאתם את השיר “שבת שלום” בו עוברים מילד לרעהו ומברכים זה את זה.

ביום האחרון שלנו הם הזמינו אותנו לבית ספרם כדי לצפות בטקס חלוקת תעודות של סוף שנה. שני שליש מהילדים נכללו ברשימה המכובדת של מצטייני הכיתה! כשמנהל הבית ספר קרא בשמם ומרח להם צבע אדום על המצח, הרענו ומחאנו כף כמו הורים גאים.

בערב האחרון , ישבנו סביב פנס קלוש בחדר האוכל שלהם ( הרבה הפסקות חשמל בנפאל) וחילקנו להם מתנת פרידה צנועה. לוכד חלומות צבעוני, בשקית בד יפה. ערכנו סבב בו כל אחד שיתף בחלום שלו “מה ירצה להיות כשיגדל”: מהנדס, רופאה, מדען, חייל.. הלב נצבט ומתפעם כאחד, לראות עד כמה הם חולמים גבוה, ומצליחים בלימודים, למרות הדלות החומרית המחפירה בה הם חיים. התרשמנו עמוקות, אפילו קינאנו קצת, כשראינו את יחסי הרעות ביניהם. לא ראינו ריבים וצרות עין, אלא גילויי אחווה שהיינו שמחים שיהיו בין ילדינו שלנו. באחת הפעמים, כשבנינו את תנור הבוץ, אחד הילדים ( זה שיהיה מהנדס) לקח את הפרוייקט ברצינות רבה, ועבד בשמש הקופחת, בידיים מלאות בוץ. לפתע, ניגשה אליו הילדה הצעירה ביותר, ומבלי שביקש, הגישה לו פלח אבטיח צונן ישירות לפיו. אומרים, שכשיש פחות חומר, יש יותר אהבה. הרבה חומר למחשבה על האופן בו אנו מגדלים את ילדינו. ואולי אלו האחרונים הרגישו את זה באופן אינטואיטיבי והיה מרגש לראות איך הם פתחו את המזוודות שלהם והחליטו לתרום כמחצית מהבגדים שלהם לילדים. במיוחד התרגשתי לראות כיצד בני הבכור, שכל כך אהב מותגים טרם צאתו למסע, נפרד מחליפות האדידס והנייק היקרות שלו, שהיו כל כך חשובות לו בארץ. 

נפרדנו מהם בבוקר והם הרעיפו עלינו ציורים ומכתבי פרידה כצידה לדרך. הדמעות של כולם הפתיעו אותנו אך הבנו שזה היה ההיילייט של נפאל והמפגש הכי משמעותי שהיה לנו במסע עד כה. 

לפרטים על ההתנדבות, ניתן לפנות לרג’ו המנהל במייל  או בטלפון : 9779845120677+

ניתן לפנות אלי למייל גם בכל שאלה 

שלכם, אורית אביבי כהן