רק את והיא. שניה לפני שהיא הולכת ומוצאת לעצמה את דרכה. שניה לפני שאת באמת צריכה לשחרר ולחתוך את חבל הטבור.
או אולי הרבה אחרי. אחרי שהתרחקה כבר. אחרי שפרצה וחתכה ונעלמה מעבר לערפל. ואז חזרה. לחיבוק.
אמהות ובנות.
כמה פשוט המשפט. כמה קל להגות על הלשון. כמה הוא נעים.
וכמה טעון.
כמו עולם שלם נאמר בשתי המילים הללו. אני כותבת אותן ודמעות בעיני. נפשי כאילו רוצה להתיז החוצה מליוני הבזקים במליוני צבעים שכולם מציירים תמונה אחת.
זה לא פוסט עם מילות מפתח. לא. הוא לא.
ובכל זאת..הצירוף המרוכז הזה “אמהות ובנות”. נראה שמילות המפתח כולן כאילו מתרכזות סביבו באופן טבעי.
קחי אותה איתך. צאו ביחד למסע. מסע שמתחיל ונמשך קצת יותר ממה שבדרך כלל אתן רגילות. מסע שיביא איתו התמודדויות שלא פגשתן עד כה. מראות חדשים. מפגשים. דרכים חדשות וגילויים. קחי אותה לחוויה שתזכר כמשהו שהוא רק שלך ושלה. חבקי אותה, תני לה לספר לך את עצמה, להראות לך מי היא מחוץ לבצפר, מחוץ לחברים, מחוץ לדלת הסגורה מאחוריה.
תני לה לראות את עצמה באור אחר לגמרי. לגלות בעצמה דברים שלא הכירה.
תני לה לראות אותך. מחוץ לשגרה הלחוצה. לבישולים. לעבודה. למטלות. אל תהיי רק אמא לכמה ימים. תהיי האישה שאת. ותני לה הצצה לשם. כי לשם היא הולכם גם. תהיי כל העוצמה שבך, כל התשוקה שבך, כל האהבה. כל השלווה שיש בך. תהיי כל מה שאת מאחלת לה להיות. תני לעצמך לגלות בתוכך דברים שלא ידעת שיש שם.
צאו. ופתחו דרכים חדשות. אופק חדש. קחו את התעוזה שלכן ולכו עד הקצה.
הזכרונות שיצרבו לא יהיו קשורים לשופינג שתעשו ביחד. ולא למריבות על המקלחת במלון. הזכרונות הם כל מה שבאמצע. הם הדברים שקורים לנו עמוק בפנים, בחזה.
לראות את הבת שלי מטפסת את ההימלאיה. מתמקחת עם מוכר הודי *בהודית*. קופצת על ריקשה, שיערה מתבדר, חופשיה. מלטפת אייל צפון, מכינה צ’אפאטי על האש באוהל בסיביר. פוט מאסאז’ משותף של שתינו באמצע הרחוב בתאילנד. צוללת בשיערה הארוך, כמו בת ים, בים התורכיז הצלול בפיליפינים, קוטפת כוכבי ים. ומליון מליון זכרונות שקופצים לי עכשיו בגלל הכתיבה. קטנים וגדולים.
אני זוכרת אותה עומדת מולי באמצע שדה תעופה הומה בסין. זוכרת את עיניה חזקות, בטוחות, ברורות. כשהבשורה על הפרק היתה: או שתאבדו את כל המזוודות שלכם, או שתפספסו את הטיסה. והיינו צריכות להחליט ברגע מה לעשות.
זוכרת אותה רוקדת בחדר מול המורה ההודי הקשיש שלה, שאהב אותה כמו את נכדתו. סופרת עם המקצב והתוף הקטן שלו.
זוכרת איך עמדנו על המעבורת בפיליפינים, לפנינו רק ים תכול ואופק רחוק. ופתאום קיפצו לנו מול העיניים להקת דולפינים מרהיבה. ואיך שתינו צעקנו מרוב התלהבות, וכל הפיליפינים שעמדו לידנו בכלל לא הבינו על מה אנחנו מתלהבות. וזה לא הפריע לנו. המשכנו לצעוק ולקפוץ מרוב אושר כל עוד הדולפינים קיפצו לנגד עיננו.
ואחר כך שחזרנו שוב ושוב איך נראינו כמו שתי מפגרות מול כל האנשים האחרים שרגילים למראות האלה ובכלל לא מבינים איזה חלום הגשמנו בדיוק באותם רגעים. והתגלגלנו מצחוק.
אני זוכרת את היום בערב. כשהיא אמרה “מה אני כבר יכולה לבקש מתנה לבת מצווה? אין שום דבר שאני רוצה או חסר לי..”.
טיול אמהות בנות. זה משהו שהייתי רוצה לעשות עם אמא שלי. עכשיו. הייתי רוצה שהיא תראה אותי, ככה. עם כל מה שאני. האמיתית. מחוץ למסך השעבוד היומיומי, ההריונות, הדאגות, ארוחות החג. השפל. האבל. הייתי רוצה לתת לה אותי שתראה את האושר בעיניים שלי, את התשוקה, את הסערה. את האישה שהפכתי להיות. בלי מספרה ובלי קוסמטיקאית ובלי חדר כושר ובלי חניה ברברס.
ואני יודעת. שזה בכלל לא קשור לגאווה שלה. או לכבוד שאני מביאה (או לא מביאה) לה. זה קשור לאור בעיניים שלי. והוא מה שהיא חיה את כל חייה בשבילו.
קחו את הבנות שלכן וצאו אל העולם. שבוע. שבועיים. לא משנה לכמה זמן.תטפסו על ההימלאיה. תצללו עם כרישים. תפגיזו בשופינג. ,תתפנקו במסאז’. תתנערו, תשקשקו, תפגשו אחת את השניה ואת עצמכן. עכשיו. אל תפספסו את זה.
