- זה התחיל הבוקר, עם וואטסאפ בענייני עבודה. היא התנצלה שטרם שלחה לי את מה שדיברנו עליו, ושממש תוך כמה דקות היא שולחת.
“אה…”, שלחתי חזרה, “יום שבת היום. למה את עובדת??????”
האמת היא שממש לא ציפיתי לשום תכתובת ממנה היום. וגם לא הייתי בלחץ. אם יש משהו שלמדתי עליו במהלך כל שנות הכתיבה שלי, זה שדד ליין הוא משהו שתמיד עומדים בו.
היא ענתה לי בהודעה מוקלטת. ברקע שמעתי פעוט חמוד מקשקש לו להנאתו וקולה חלש וצרוד מסביר בהתנצלות שהיא יצאה לכמה דקות החוצה להתאוורר עם הילד, ושאני צודקת. ושבכל זאת היא תיכף שולחת.
רציתי לשלוח לה חיבוק. או לפחות קצת אהבה. אבל לא עניתי.
כי ידעתי שכלום לא יעזור.
הייתי שם. הייתי שם כל כך הרבה שנים. הייתי שם עם פעוט אחד. עם תינוקת וילד קטן. ואחר כך גם עם ילד, פעוטה, ותינוקת. שלושה גידלתי. בעודי מנסה למצוא את עצמי אישית, מקצועית, חברתית.
שנים שניסיתי לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר בעולם, פסגה שה-8848 המפורסם נראה כמו שטיח לניקוי רגליים לידה.
ושנים שלא הבנתי איך אני לא מצליחה להגיע אליה. ראיתי אותה, במוחי. ממש ראיתי. אבל נראה היה שבכל צעד למעלה שאני עושה, מתגלה עוד פיתול שצריך לעבור שלא ידעתי שהוא קיים בכלל.
הגירושין חידדו לי בצורה מוחצת את העובדה שאני חייבת להגיע לפסגה הזאת, וגם את העובדה שאין לי סיכוי.
בבת אחת נשארתי לבד לגמרי. הייתי אמא במשרה מלאה הרבה שנים, ולכך הייתי מוכנה אבל עכשיו הייתי צריכה גם לעבוד במשרה מלאה (ועוד קצת…כדי לכסות את החובות המוטרפים של הגירושין..).
הייתי עם הילדים כל היום, כל יום. 24-7, במשך שבועות וחודשים ושנים (כן, קראתם נכון).
לשם הפרוטוקול חשוב לציין שבמקומות מסויימים הם היו יוצאים לכמה שעות ללימודים, אבל עדיין שולחים לי הודעות תוך כדי, מבקשים בקשות, רבים, ובאים הביתה רעבים.
ואני, מבחינתי כבר מזמן הייתי צריכה לעמוד איתן על אותה פסגה, לנעוץ את דגל מדינת האמהות הבלתי אפשרית, ולתת לגלימה הכסופה שלי להתנפנף לה ברוח.
גם מבחינת הסביבה, כך הרגשתי. איך זה שאת לא ניצבת שם, עדיין? מה לא בסדר אצלך?
עבדתי בכל רגע נתון. לא היה נטפליקס. לא היו ספרים. לא היה רגע אחד פנוי שלא נוצל לעבודה. צמצמתי את ההוצאות על עצמי למינימום. הסתובבתי עם ג’ינס קרוע, אכלתי אוכל רחוב זול, והגבלתי את כמויות השתיה (של מים!!) שלי.
הכל הלך לילדים. היית שם עבורם כשהיו צריכים, לא משנה מה היתה השעה. הם קדמו לכל. ואחר כך, בעשר, אחת עשרה, אחת בלילה ישבתי לעבוד. כן היו תקופות קשות לאורך המסע. כמו בכל מסע אמיתי :-).
יכולת הריכוז שלי הלכה ופחתה. כי הייתי כל כך מפוזרת בין צרכי העבודה לצרכי הילדים שהכל הפך לשייק אחד גדול בתוך המוח. אי אפשר באמת להתרכז כשכל 10-20 דקות אחד מהילדים בא עם איזשהי בקשה או בעיה או סתם פותח את הדלת ומחייך אלייך.
הלקיתי את עצמי. וגם אנשים אחרים סביבי שנהגו לזלזל ולומר שהם מכירים מספיק אמהות שמצליחות וכנראה משהו לא ממש בסדר אצלי.
אגב, גם כשאני כותבת את שורות אלה, הבנות נכנסו כבר שלוש פעמים, קמתי מהכסא כבר פעמיים, ופעם אחת הערתי לנערה שתוציא את הטלפון מהחזיה ו’מה אמרתי לך על זה? זה לא בריא!’.
לאותה פסגה מעולם לא הגעתי.
לפני שנתיים בערך, הבנתי שגם לא אגיע אליה. אף פעם. אני לא מכירה אף אמא שהגיעה.
אני זוכרת את עצמי יושבת עם בני, שהיה אז כבר בן 18 ואומרת לו- אתה יודע שחשבתי שזה אפשרי גם לעבוד ולנהל עסק וגם לגדל שלושה ילדים לבד? והוא הנהן. “היום הבנתי שזה לא אפשרי”, המשכתי. “אי אפשר לתת 100 אחוז לשני מקורות שונים. זה פשוט לא יכול להתקיים”.
ואז הוא ענה לי: “ברור, אמא”. הבן שלי מאוד טוב במתימטיקה.
ברור אמא. להם זה היה ברור. להם זה ברור בלי שאף אחד יצטרך להסביר להם. הילדים מבינים. ולא משנה אם הם תינוקות, או פעוטות שצריכים השגחה תמידית, או מתבגרים שזקוקים לתמיכה רגשית ונפשית ונוכחות קשובה. ולא משנה אם זה אחד או שלושה או חמישה. הם לא מצפים אפילו.
.זאת משוואה מאוד פשוטה. יש לך אפס אחוז סיכוי
אז כבר שנתיים שאני יושבת לי על צלע ההר, צופה על הנוף, רואה את הדרך שעשיתי, ורואה גם את הדרך שלא עשיתי. נהנית מהשקיעות מהזריחות ומהרוח הקלילה הנושבת לעברי. מנפנפת לשלום לכל שכנותי שיושבות איתי. צופה בכל אלה שעושות דרכן במעלה ההר, וגם באלה שהגיעו קצת יותר גבוה ממני, ועדיין מנסות.
אני, מה אכפת לי, הפסגה גם ככה מושלגת וקפואה וקשה לנשום שם.
חמש שנים לקח לי לכתוב ספר אחד. ונכון, אני עדיין כותבת רגשות באישון לילה. ונכון, כן פיתחתי מיומנות לכתוב פוסטים קצרים תוך כדי שלושה ילדים ו’אמא איפה הסבון כביסה’. אבל פה היא גם מסתיימת.
אמהות יקרות, אם אתן חושבות שתצליחו לצאת עם הילד לרגע להתאוורר מהבידוד וגם לשלוח לי את החומר המקצועי שהבטחתן – הניחו. זה לא אפשרי כרגע. וזה בסדר. לא כי אני לא מצפה מכן, אלא כי הילדים שלכן לא מצפים מכן. וזה..זה בעצם הכל.
וכששואלים אותי כמה אני מרוויחה אני לא מתכווצת בתחושת כשלון, רק עונה “כמה שאפשרי”.
⇐ המשיכי לפוסט עם טיפים איך לשרוד את ימי הבידוד
** הטקסט פונה לאמהות אבל אם יש כאן אבות שמתמודדים עם אותם דברים – זה כמובן תופס גם לגביכם. אני פשוט אמא, ולכן יכולה רק לכתוב על חוויית האמהות.
