אנחנו עכשיו בוייטנאם. זאת הפעם השלישית שלנו כאן, אבל בעוד שבשתי הפעמים הקודמות נשארנו שלושה חודשים, הפעם אנחנו מוגבלים רק לחודש.
חודש זה כלום!
אני יודעת שעבור רוב האנשים חודש של חופשה בכל מקום שלא יהיה, נחשב להמון זמן. העניין הוא שהחיים שלנו הם שונים לגמרי.
אצל רוב האנשים, כשהם יוצאים לחופשה, הבית, העבודה, השגרה, הכל נשאר כמו שהיה. התפיסה הבסיסית שלהם היא שהם רק לוקחים הפסקה. התפיסה המחשבתית הזאת משפיעה על כל הדרך בה הם מסתכלים על החופשה שלהם. הכל נראה אחרת כשלוקחים ‘רק הפסקה’ לעומת החיים שלנו, שהם לא הפסקה אלא..השגרה עצמה.
זה נכון, אגב, גם לגבי כל המשפחות שיוצאות לשנה שלמה של טיול. גם הדרך בה הן מסתכלות על הטיול הזה, היא שונה ממה שמתרחש אצלנו בחיים.
כשאני פוגשת את אותן משפחות, אלה שיצאו לחופשה קצרה וגם את אלה שיצאו לשנה, אני ממש מצליחה לראות את ההבדל. הן לא באמת מתנתקות ומאפשרות לעצמן לעוף. יש משהו שמחזיק אותן קצת מרוחקות, מבודדות מהחוויה. הם הרבה יותר שקועים בחוויה האישית שלהם, ופחות באינטראקציה עם הסביבה שבה הם מטיילים.
יש הרבה השוואות, בין מה שהם חווים בכל המקומות, לבין החיים הרגילים שלהם בארץ. והחיים האלה תמיד מלווים אותם איפשהו ברקע.
כמובן שזה טבעי לגמרי. גם אני מרגישה את זה עכשיו, כשאני רק לחודש כאן בוייטנאם. אני בכלל קוראת לזה “חופשה” כי אני לא באמת אתחיל להשתקע כאן. אני אשהה כאן, אעשה כיף חיים, ואמשיך הלאה.
עד כמה שזה נחמד לפעמים (אנחנו מאוד נהנים!) זה לא הסגנון הרגיל שלנו. חלק מדרך החיים שלנו קשורה לחוויות עמוקות יותר, שהן מעבר למה שרואים על פני השטח. וכדי לחוות את המקום באמת לעומק- חודש, חודשיים ואפילו שלושה חודשים לא מספיקים. אפילו בפעם העשרים שאני מגיעה לנפאל אני עדיין מרגישה שלא ‘פיצחתי’ אותה לגמרי. שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה. ובשבילי זה אחד העקרונות הכי חשובים בדרך החיים שלי. מסע בלתי פוסק, למידה יומיומית ותמידית. אני כל היום לומדת. כל היום שומרת את עצמי פתוחה לגילויים. רגישה לכל ניואנס קטן שיכול לתת לי רמז למשהו שעדיין לא ידעתי על המקום. התחושה היא שאני יורדת עוד ועוד מדרגה. לאט לאט בחושך. עם הפנס שלי, מפנה את האור הקטן שלו אל עבר המדרגה שלפני, מפנה אותו אל הקיר שלצדי, ואל הקיר מהצד השני, בוחנת מקרוב את הציורים שעל הקירות..זו תחושה אדירה. לחוות את זה, ועוד יותר- לחוות את הילדים בתוך זה- זהו המסע עבורי. זו התכלית. וזה מרגש אותי כל פעם מחדש.
אנשים שולחים לי שאלות במייל- מה יש לעשות עם הילדים במנאלי/בקטמנדו/בסייגון/בפיליפינים ועוד ועוד..ואני לא ממש יודעת מה לענות להם. אני לא שואלת את עצמי את השאלות האלה בכלל. אף פעם. אני אוהבת להגיע, לקחת את הזמן, ולגלות לבד. מה שיהיה לי לעשות בכל מקום, זה לאו דוקא מה שמשפחות אחרות ירצו לעשות. זה הרי כל כך אישי. הרי כל אחד מקבל את המסע שלו. רשימת האטרקציות התיירותיות ממש לא מעניינת אותי. אני חיה בנפאל כבר חמש שנים כמה חודשים בכל שנה ועדיין לא ביקרתי ב”פגודת השלום”, שנמצאת ממש מעלי בהר שלגדת האגם של פוקרה.
מה אכפת לי פגודה, כשאני יכולה לשבת עם החברה הטיבטית שלי ולשמוע ממנה סיפורים מרתקים על החיים שלה, על טיבט, על מה שקרה שם, על חופש, על לחיות בדלות ועדיין להיות מאושרת?
ממנה אני יכולה ללמוד.
כמעט חצי שנה בפיליפינים, ולא הלכתי לאטרקציה תיירותית אחת. אבל הילדים ואני למדנו כל כך הרבה! לחיות בכפר דייגים קטן, לשלב ידיים עם התושבים המקומיים, ולקבל מהם ידע שלא כתוב באף ספר, להתנסות בחוויות קטנות..או לחיות עם משפחה לאדאקית בבית שלה ולראות את החיים שלהם ממש באמת, או ללמוד איך לקלף תפוחי עם כף (נפאלי-סטייל)..זו התכלית. ואת זה אני לא יכולה להספיק בחודש. אני רוצה להתעכב על הפרטים הקטנים, החבויים. לקחת את הזמן, כי זמן זה אחד הדברים הכי גדולים שקניתי לעצמי עם דרך החיים הזאת :-).
לא השארתי כלום בשום מקום. לא בית, לא עבודה, לא התחייבויות. רק את הלב שלי, אותו אני משאירה בכל מקום שבו אנחנו נמצאים והוא, באופן שלא מסתדר עם שום הגיון, גדל כל הזמן. אני לא ב’הפסקה’. אני בזרימה. בהעמקה. אלה החיים שלי.
ואני תמיד מגיעה עם התרגשות ושמחה עצומה לכל מקום. בין אם לא הייתי בו מעולם ובין אם כבר ביקרנו בו.
אנשים שואלים אותי הרבה פעמים “אבל מה יש לך לעשות שם (=בחרו מקום) כל כך הרבה זמן..”? ויש איזו נימה של זלזול לפעמים שמצטרפת לזה. משפחה אחת שאלה אותי אפילו “את בכלל מטיילת?”
בדרך כלל אני מרגישה שאני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר. כי זה מסובך. אני רק אומרת בסוג של התנצלות “אני פשוט חיה..”
“Travelers learn not just foreign customs and curious cuisines and unfamiliar beliefs and novel forms of government. They learn, if they are lucky, humility”.~Paul Fussell
הגילויים. אלה החיים של הילדים ושלי. לאט, עם הפנס, מתמודדים עם הגבולות שלנו, עם החוויות האישיות שלנו, עם האתגרים שצצים, השינויים, הצמיחה. מעמיקים כל אחד מאתנו במה שמעניין אותו. פוגשים ומקשיבים. בעיקר מקשיבים. ואני רק מתבוננות בילדים ונותנת להם לבד. מה שהם ילמדו מהחיים האלה יהיה חשוב ובעל משמעות פשוט בגלל שהם למדו מההתנסויות של החיים והמציאות. בלי הצורך להוכיח משהו למישהו. רק לעצמם. בלי ציון בסוף. ככה, בשקט.
