הרבה אנשים שואלים אותנו לגבי השגרה שלנו. איך היא נראית, מה אנחנו עושים כל היום. החלטתי לכתוב ולתאר פשוט יום אחד מהתחלה ועד הסוף. למשל, מה עשינו אתמול.

התעוררנו בבוקר כשחזר החשמל. עד אז יש כזה שקט שהשינה נמשכת ללא הפרעות. קצת קשה לצאת מהמיטה החמימה והנעימה, מהחיבוק של הילדים שמסתננים אל השמיכה שלנו ברגליים קרות..

אחרי התארגנות קצרה יצאנו לאכול ארוחת בוקר. בדרך עברנו בדוכן הפירות וקנינו פפאיה טריה. הגענו למסעדה הקבועה שלנו, בה אנחנו אוכלים כל בוקר. הילדים מתקבלים בשמחה והפפאיה עוברת למטבח שם מקלפים וחותכים לנו אותה.

עד שהגיע האוכל (לוקח קצת זמן, הם מכינים את המנות על המקום) שיחקנו במשחקי חשיבה כמו ‘צורות חשיבה’, טנגרם, סודוקו. הגדול קרא ספר באנגלית ואנחנו העפנו מבט בעיתון. תוך כדי זה נישנשנו מהפפאיה. הבנות קפצו להגיד שלום ללצמי ולבנות שלה מהמסעדה ליד, והתקבלו שם כמו בכל יום, בחיבוקים ובהרבה אהבה ושמחה.

אחרי ארוחת הבוקר חזרנו למלון לכמה דקות, להגיד שלום לכלב ולקחת את הדברים הנחוצים לשיעור נפאלית. צעדנו ברגל, קצת באיחור, כרגיל..וכשהגענו למקום נראה היה שהוא סגור. הבנות התחילו לצעוק ‘סודין! סודין!’ (שמו של המורה). בסוף התקשרנו אליו. התברר שהוא כבר חיכה לנו בתוך הכיתה. טיפסנו, חצינו נחלי מים, קפצנו על אבנים והגענו לכיתה. הכיתה היא בעצם מעין סככה מעצי במבוק בלב גינת ירק ועצי בננות, ובתוכה כמה שולחנות וכיסאות ולוח לבן תלוי.

אנחנו לומדים נפאלית באנגלית וזה קצת מבלבל לפעמים. הבנות מנסות להבין (עבורן מדובר בלמידה של שתי שפות חדשות לגמרי). הן מציירות ועושות יצירה תוך כדי השיעור, מקשיבות למה שהמורה מסביר ונהנות מאוד לחזור אחריו. אתמול למדנו צבעים, מניה של כמויות, הטיות למיניהן. זו שפה מצחיקה ושונה ממה שאנחנו מכירים. אנחנו מאוד נהנים מהשיעורים האלה. לקראת הסוף הבנות קצת איבדו ריכוז והן יצאו לגינה לשחק עם הפרחים.

חזרנו ברגל. עצרנו אצל לצמי, לשתות צ’אי. הילדים נשלחו לקנות קוקוס. המוכרת מחנות הפירות מפצחת אותו ומוזגת את החלב לכוס עם קש. הילדים לוגמים (לא תמיד טעים כל כך) ואחר כך מקבלים את החתיכות השטופות והעסיסיות בתוך שקית.

אני אוהבת את לצמי. היא מעוררת אצלי קשת שלמה של רגשות. יום אחד אכתוב עליה פוסט. הצ’אי הגיע, הסוכר כבר בפנים, והוא חם ומתוק. פתאום חלף על פנינו רישי. קראנו לו והזמנו אותו לשתות איתנו. רישי הוא המורה שלנו ליוגה והוא גם אוהב שח מט ולוקח איתו את יותם לפעמים לשחק ‘עם הגדולים’. מסתבר שבפוקרה יש שחקנים לא רעים בכלל והם מתרכזים לשחק בכל יום מתחת לשני העצים הגדולים שבאמצע הכביש (ברצינות). ישבנו כולנו עם הקוקוס והצ’אי, גלי הראתה לרישי משחק חשיבה קטן שהיה במקרה בתיק והם ממש נכנסו לזה. שירה הלכה עם לצמי לגינה ועזרה לה עם הירקות.

לקחנו מלצמי זוג אופניים אחד ליותם ואחד לנו (כן, גם אצלה אפשר לשכור אופניים. בכל מקום כאן) והלכנו לפארק. הרכבתי את שירה, ירדנו בטרסות ועשינו שיגועים. יותם רכב גם הוא בירידות ובעליות ובדשא ובחול..צביקה שם את גלי במנשא ורכב איתה גם. עלינו ל’טיילת’ ורכבנו לאורך האגם עד נהר הביוב וחזרה..פגשנו שם את סומאן, שהוא רוכב אופניים מקצועי (למעשה בעוד חודשיים הוא מגיע לישראל לתחרות) יחד עם האחיין שלו. התחלנו לדבר וסיפרנו לו שאנחנו לא מצליחים למצוא לשירה אופניים בגודל שלה אז הוא מיד אמר שיש לו (בחנות שלו להשכרת אופניים, כמובן :-)) ושהיא יכולה להשתמש בהם מתי שבא לה. ואפילו בחינם. שירה היתה מאושרת.

השמש התחילה לשקוע. אני אוהבת להסתכל על האגם באור הזה של השקיעה. השילוב של תכול-אפור של המים יחד עם הבגדים הצבעוניים של הנשים החולפות לגדתו הוא מקסים בעיני. חזרנו הביתה. מקלחת חמה, אינטרנט, טלויזיה, שתי צמות לאחת, צמה אחת לשניה. התלבשנו היטב כי בערב קקקררררר.

הגענו ללצמי, אצלה אנחנו תמיד אוכלים ארוחת ערב. החבר’ה הצעירים שבאים בקביעות למקום החם והנעים הזה כבר היו שם (רובם מדריכי ראפטינג), שמחים ועליזים, מניפים את הבנות אל על, קוראים בשמן במבטא נפאלי, מתעניינים בשלומן. אחרי קבלת הפנים הילדות הלכו לחדר החשוב ביותר בבית, המטבח. ללצמי ולבנות שלה ולריחות הבישולים. אנחנו דיברנו עם אחד המדריכים. הם רוצים לקחת אותנו לראפטינג לכמה ימים. יאללה, סבבה.

האוכל הגיע, דאל-בהאט טעים וחם. הילדים אוכלים עם הידיים. הפעם לא חריף כל כך. באמצע האוכל צביקה קיבל טלפון מנאבה, חבר שלנו שחזר מכמה ימים בקטמנדו. הבטחנו לקפוץ להגיד שלום אחרי האוכל. קר נורא. את הרחוב מקשטות נורות צבעוניות ומוזיקה קצבית מוסיפה לאוירה.

הלכנו לנאבה. הוא בעל חנות לציוד טיולים, כמו 80 אחוז מהאנשים כאן :-). בדרך עצרנו להתחמם באש של מסעדה אחת (הבעלים שלה משוגע על הבנות). בנפאל אין חימום בתוך הבתים. רק חביות אש שמוצבות בחוץ. בערב הריח השולט כאן הוא של עשן מדורות, אני אוהבת את זה. קצת מחזיר אותי לאזור שבו גרנו.

שמחנו לפגוש את נאבה, הוא חבר טוב ואנחנו מבלים איתו ועם משפחתו הרבה מאוד. הוא הביא לנו ממתקים נפאלים מסורתיים מחנות מאוד מפורסמת בקטמנדו. הילדים ליקקו את האצבעות. אני שוב הרגשתי את אחת הדילמות הכי שכיחות עבורי כאן. אם אני אטעם- קיים סיכוי שאגמור בכמה ימים של חברות עמוקה עם האסלה. אם לא אטעם- אני עלולה לפגוע ברגשות האדם שעומד מולי. לקחתי נשימה וטעמתי. טעים. תחזיקו לי אצבעות..

חזרנו הביתה, מילאנו את הבקבוק החם במים רותחים ושמנו באזור כפות הרגליים מתחת לשמיכה, פיג’מות ולמיטה.. במיטה שיחקנו קצת ‘בול פגיעה’ (אני משחקת עם גלי ושירה במקביל, מאתגר לי את המוח), קראנו סיפור ועברנו לטלויזיה. לאט לאט הילדים נרדמו, כל אחד בקצב שלו. אנחנו עוד המשכנו לעבוד אל תוך הלילה.

כמה עולה לנו יום כזה?	רופי נפאלי	שקלים חדשים
פפאיה	80	4
ארוחת בוקר (ארבע ארוחות מלאות, כולל שתיה חמה לכולנו)	380	19
שיעור נפאלית-(שעה וחצי, חמישה אנשים)	700	35
צ’אי-(שש כוסות גדולות)	85	4.25
קוקוס שלם	50	2.5
אופניים- (שני זוגות, שעה וחצי)	60	3
ארוחת ערב (ארבע מנות ארוחה מלאה, מים, קולה וטיפ נדיב)	40	2
מים לאורך היום-(חמישה בקבוקים)	100	5
לינה	1000	50
סה”כ	2495	124.75

חזרה לבלוג