זה היה על החוף בפיליפינים. גרתי שם, בבית פיליפיני עשוי במבוק, כשהחוף והמים מנצנצים לי מבעד לחלון. היה לילה. ומהאור שזרח על עצי הקוקוס מבעד לחלון ידעתי שזה הזמן. הנה הגיע ירח מלא.
היא עלתה מולי קצת לפני חצות. עם שאלה קטנה במסנג’ר. אז עצרתי לרגע, התיישבתי על המיטה וכתבתי לה בחזרה. ואז היא שאלה עוד משהו. ועניתי.
ואז היא שאלה על התשוקה. ספרי לי, היא ביקשה. מה זה אומר. מה זה בכלל. ואיך חיים את זה. שכחתי, היא אמרה. ואני לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. מתוך ערמות הכביסה והכלים והמטלות. ידעתי מה זה לשכוח. מתוך הציפיות החברתיות שתשתיקי, תרסני, תצפיני עמוק עמוק את האש בעינייך. את הסערה בבטנך. לא. אסור. זה לא מכובד. זה לא הזמן. זה אף פעם לא הזמן. שימי חזיה בבקשה, הרכיני ראש ושבי בשקט. הרבה יותר יפה ככה, כשאת לא הכי יפה או הכי סוערת שאת יכולה להיות .
הבנתי לגמרי.
הבטחתי לה שאחשוב ואכתוב לה. וסגרתי. “הירח”, הסברתי..”הוא קורא לי..”
ויצאתי לטייל על החול יחפה לאור הירח שהכסיף והזהיב את הכל בקסם.
זה היה כבר לפני כמה חודשים. מאז עברתי עוד כמה ארצות, ועוד כמה ירחים מלאים, על חופי ים וחופי נהרות. מדי פעם היא היתה עולה מולי ומזכירה לי שהבטחתי לחשוב עליה. “אני עדיין חושבת..”, הייתי עונה.
וחשבתי. חשבתי כשדחפתי כפות רגליים בחול החם, הרך. או בחול רטוב ובוצי. נותנת לתחושה לחלחל לתוכי, להזדחל מלמטה עד למעלה, עוצמת עיניים, ומתשהה עם זה לרגע.
חשבתי כשדהרתי על הגלים והסירה ונשמתי את הדולפינים שקיפצו מולי ישר אל תוך החזה. חשבתי עליה כשצללתי, עוקבת בשקט אחר צב ים מרהיב שעולה, לאט לאט, ממעמקים, אל שפת המים כדי לנשום.
חשבתי עליה כשנדחסתי באוטובוס מצ’וקמק, בתי על ברכי ורגלי נדחפות בתנוחה לא תנוחה בין מוט ההילוכים של הנהג, בעוד פרחים צבעוניים מפלסטיק מתנדנדים במסגרת השמשה שמולי. וההימלאיה, לבנה וזוהרת מציצה מבעדה.
חשבתי עליה מדי פעם, כשנעצתי, ממרחק, מבטים חושקים בחזו החשוף והחלק של גבר יפה. מרגישה איך כפות הידיים שלי, איך הבטן שלי ,איך החזה שלי מתעוררים כולם לחיים, נמשכים.. לגעת.
ניסיתי לתת לזה מילים, בשבילה. להפוך את הכוח, האנרגיה הזאת שמפיכה בי חיים בכל בוקר, בכל יום, בכל לילה, למשהו מוגדר. מנוסח. משהו שהיא יכולה לקחת איתה. או לפחות להבין. או..להזכר בו.
כי זה שם. גם אצלה. וזה מה שהיא מחפשת. “אז את בעצם מדברת על רצון, על צורך?” היא שאלה. “ממש לא”, עניתי. ושוב הבטחתי- “אני אחשוב על זה עוד קצת”.
והיה לי קשה. מאוד. כי איך יכול להיות שאני, אישה של מילים, לא מצליחה להעביר לה משהו כל כך בסיסי, כל כך קיומי, כל כך נוכח בחיים שלי. הרי זה שם כל הזמן, כבר תקופה ארוכה. ובכל זאת..
ניסיתי להתבונן בשקט, בהקשבה, בנשים אחרות שפגשתי. נשים מדהימות, כולן. מלאות אהבה, נתינה, סקרנות. נשים אמיצות וחזקות. ופתוחות. כשאת יוצאת לדרך את פוגשת עוד כמוך, שיצאו, למרות ולמרות ולמרות. וכשהעיניים שלך נפגשות עם שלהן, נוצר ניצוץ. כוכב חדש נולד. המוסיקה מהדהדת בהרי הקרח הנידחים ביותר.
ואז הבנתי.
זה הניצוץ הזה.
עצמי עיניים, אהובה. היי שקטה אבל ממש. ונסי לשחזר את הרגע הזה, שבו הגבר שלך נוגע, ואת נפתחת אליו. לגעת בך. הרגע שבו החזה שלך מתחמם והעיניים קצת מתנמרות להן, האנרגיה שזורמת שם.
או הרגע שבו הגוף שלך נפגש, אחרי יום ארוך, עם המים החמים במקלחת. ואולי דוקא הרגע שבו את פושטת את החלק העליון של הביקיני ונכנסת לים, ערומה. אם את עוצרת הכל ונשארת רק להרגיש, פותחת את עצמך לתחושה בלבד, אז זה זה.
ואם את לוקחת את האנרגיה שמרוכזת שם, בשניות האלה, ושומרת אותה איתך. גם אחרי שיצאת מהמים. מהמקלחת. מהגבר. גם אחרי שהתעטפת שוב בכיסויים החברתיים הנדרשים. אם את שומרת אותה איתך, אז זאת התשוקה שאני מתכוונת אליה.
ואולי היא לא שם בכלל. אולי זאת האנרגיה הפרטית שלי שמופיעה ברגעים האלה. ועבורך אלה בכלל רגעים אחרים. מה מביא לך אותה? מתי הרגשת אותה בפעם האחרונה? מתי הרגשת שאת ח י ה, בגופך, בנשמתך, כל כולך פשוט..חי?
זה מה שהתכוונתי כשכתבתי לך שמה שממלא אותי לאורך כל היום זו התשוקה. לא, היא לא היתה שם כשקיפלתי כביסה כל היום.
חפשי אותה, אהובה. שמרי אותה. קחי אותה איתך לכל מקום. תדהרי איתה גבוה רחוק חופשי. ושילכו לעזאזל כל אנשי הצנוניות למיניהם.
כי בלעדיה…האמת היא שאין לי מושג איך חייתי בלעדיה.
