“הבנתי שאנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות”.
אילני אילן, שלקחה את הילדים ואת הבעל לתשע שנים בקאראוון, ואחר כך גם כתבה על זה ספר שלם, עונה לי כאן על ראיון ה’שאלה הזהה’ של המשפחות שמטיילות. בכנות, בעדינות ועם הרבה פרספקטיבה היא מסבירה למה וכמה, מתי הכי קשה ואיך מממנים את זה. וגם יש טיפים בסוף.
פרטים כלליים: מאיפה אתם בארץ, כמה ילדים, בני כמה.
במקור אני מקיבוץ כפר מסריק, אורי גדל במקומות שונים בארץ כמו פתח תקווה ונאות הככר. כשחיינו ביחד בארץ זה היה בישובי חוף הכרמל אבל את רוב ה 25 שנה האחרונות אנחנו חיים בארה”ב כאשר בתחילת הדרך המשותפת היינו על קו ארה”ב – ישראל.
מ 2005 עברנו סופית לארה”ב. חיינו בפלורידה לפני שיצאנו למסע שלנו.
יש לנו ארבעה ילדים: עדן בן 20, גל בן 19, נוגה בת 17 ואלייה בן 11.
איפה אתם עכשיו?
היום בסיס הבית שלנו היא אדמה בת 40 דונם לא רחוק מאוסטין טקסס.
מתי יצאתם, כמה זמן טיילתם?
יצאנו בינואר 2009. עזבנו את הבית שלנו בפורט לודרדייל פלורידה, עברנו לקרוואן של 20 מטר מרובע ויצאנו לדרכים. לא ידענו כמה זמן יימשך המסע ולבסוף הוא נמשך תשע שנים. בעצם רק במאי 2018 הנחנו בית על האדמה שלנו ומאז ירדנו מהדרכים.
“הרצון היה ליצור דרך חיים שונה ממה שהיתה לנו, לא רק לטייל. הטיול היה מוצר נילווה של לצאת ולבנות חיים מסוג אחר..”
איפה התחלתם ולמה בחרתם להתחיל דוקא שם?
התחלנו בפלורידה כי חיינו שם ומשם בעצם התחיל הכל. התקבלנו עם ביתן של אוכל (חומוס, פלאפל, עלי גפן, קפה ובקלוואה) לפסטיבל גדול שנמשך חמישה סופי שבוע רצוף ועם העסק החדש הזה יצאנו לדרך. הרצון היה ליצור דרך חיים שונה ממה שהיתה לנו, לא רק לטייל. הטיול היה מוצר נילווה של לצאת ולבנות חיים מסוג אחר. משם המשכנו בעקבות פסטיבלים נוספים שקיבלו אותנו והם קבעו את המסלול.
איך היתה ההתחלה?
היתה התרגשות ויצירה, היה פחד מהלא נודע והיתה תחושה מרגשת שיוצאים להרפתקאה. אני כותבת בספר שלי שכל מיני חושים התעוררו ביציאה למסע. יותר מאוחר הם כבר היו ערים, אבל כשעברנו מהחיים ה”רגילים” לדרכים, ההבדל הורגש – חוש היצירה, חוש הכיוון הפנימי, האהבה.
מתי נפלה ההחלטה לצאת לטיול, מה היו הסיבות ליציאה?
בחצי השני של שנת 2008 הבנתי שאנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות. הצטרפנו לחברת שיווק רשתי שהסלוגן שלה היה – “בואו תעשו איתנו מיליונים ותוכלו להתחיל לחיות כמו שאתם רוצים באמת”. מה שלקחתי מהמעורבות בחברה הזו הוא שאני לא חיה את חיי כפי שאני רוצה, אבל החלטתי לא לחכות למיליונים אלא להתחיל עם זה עכשיו. וככה התחלתי להרגיש שאנחנו צריכים לעשות שינוי עמוק.
כמה זמן לקח לכם להתארגן ולתכנן את הטיול?
כמה חדשים לפני היציאה לדרך פנינו להנהלת פסטיבל הרנסנס של פלורידה וביקשנו להתקבל עם דוכן אוכל מזרח תיכוני. קראנו למסעדה שלנו קפה ירושליים ואחרי שהתקבלנו נותרו לנו מספר חדשים כדי להתארגן על קרוואן מגורים, אוטובוס שיגרור אותו שבו נשב בזמן הנסיעה וגם נאחסן את הציוד הנדרש למטבח הנייד שלנו.
מה היו ההתלבטויות, ממה דאגתם או חששתם בכל הקשור ליציאה?
היה חשש מהלא ידוע, היו מחשבות “האם השתגענו” “האם אנחנו עושים את הדבר הנכון” אבל השאלות הללו, כשעלו, קיבלו תשובה אחת – ממשיכים, למרות החשש, למרות הספק שמתגנב מידי פעם.
“הצפיפות בקרוואן היתה מאתגרת מצד אחד, בונה אינטימיות מצד שני..”
האם החששות היו מוצדקים?
בגדול הם לא היו מוצדקים אבל אני חושבת שהכל תלוי באיזה משקפיים מסתכלים על התוצאות.
הצלחנו ביצירת אורח חיים שמתאים לנו, בנינו הכנסה שמאפשרת לנו לעבוד היום רק חלק מהשנה ועושר החוויות בדרכים היה מדהים. הילדים גדלו בצורה מאד מיוחדת וגדלו להיות אנשים מאד מיוחדים, תקשורתיים, שיודעים איך להסתדר, איך לנהל עסקים וכסף, איך להתנהל עם אנשים. ימים יגידו לאן הם ייקחו את נסיון החיים שלהם. עד היום זה מוכיח את עצמו כחוויה מורכבת ומעשירה ביותר. גם היום, כשהבן הגדול בן 20 והצעיר בן 11, אורח החיים שלנו נחשב מוזר לרבים. כשמודדים “הצלחה” במונחים לינארים וכמותיים, זה לא תואם את “ההצלחה” שלנו במונחים חברתיים, תקשורתיים, אינטליגנציה רגשית ואוסף חוויות שלא תמיד יש לו “הוכחה” של התקדמות בחיים כמו שמקובל לראות אותה.
“אנחנו שמחים שאלו היו חיינו ושזו החוויה שבחרנו. אני מרגישה שזו היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לחיי”.
מהם הקשיים הגדולים ביותר בטיול עם ילדים קטנים/ גדולים?
עם ילדים קטנים לא הרגשנו את הקושי כמו שהם גדלו, ניהיו TEENAGERS עם צרכים חברתיים ואישיים אחרים. לא שאני חושבת שיש דרך אחת יותר טובה מהאחרת. יש התמודדות בחיים בבית (וחיינו שנה אחת בבית שהשכרנו באוסטין כי הילדים דרשו חוויית בית ועיר – והם היו ספונים כל אחד בחדר שלו במשך שעות) ויש התמודדות בדרכים. הצפיפות בקרוואן היתה מאתגרת מצד אחד, בונה אינטימיות מצד שני, התזוזות לא איפשרו לילדים להיות בקשר רציף עם אותה חברת ילדים ומצד שני הם למדו לייצר חברים בכל מקום, בכל הגילאים ויצרו קשרים עמוקים שנמשכים שנים למרות המפגש של רק מספר חדשים בשנה.
למה לצפות?
ללא צפוי. לדעת ששריר הגמישות מתחזק ביותר, גם שריר האילתור והיצירתיות כי דברים משתנים כל הזמן. למרות שהיה לנו מסלול שאחרי כשנתיים בדרכים התחיל להיות קבוע וחוזר על עצמו כל שנה, עדיין תנאי מזג אוויר, תקלות שבדרך, שינויים בפסטיבלים שהיינו חוזרים אליהם כל שנה – חייבו אותנו להתאים את עצמינו כל הזמן לתנאים משתנים. צריך להיות מוכנים להיות פתוחים להפתעות ולשינויים תכופים.
מה כדאי לקחת?
כמה שפחות. למרות שחיינו בקרוואן ובעצם היה לנו בית נוסע איתנו, נפטרנו מהמון דברים ובמהלך החדשים הראשונים שיחררנו עוד ועוד – קייאקים, שטיחים, אופנוע, ספרים – שעוד יצאו איתנו לדרך, הושארו לשימושם של אנשים אחרים כשהתקדמנו במסע.
כל ילד לקח משהו שחשוב לו. עדן לקח תמונה שלו כתינוק ותעודת מציל מקורס מצילים שעשה, נוגה לקחה בובה או שתיים, גל לקח את החלומות שלו ואלייה מתן שהיה בן שנה וחצי כשיצאנו לדרך, לקח את עצמו.
לי אישית אין בעייה להיפטר מ”דברים” ולכן מבחינתי לקחת הכי מינימום שצריך ליום יום. החוויות שעוברים בדרך משנים פרספקטיבה על “דברים” ומה שהיה חשוב קודם, כבר לא חשוב כל כך עכשיו.
“חוסר השיגרה ניהיה השיגרה. לא חושבים על זה בשלב מסויים. פשוט חיים את זה..”
איך אתם מתמודדים עם מעברים, נסיעות ארוכות, חוסר שגרה?
הנסיעות הארוכות עברו לעיתים בזרימה מופלאה של להסתכל בחלון ולחלום ולעיתים בריבים וחוסר סבלנות. היינו עוצרים להתאווררות כשהרגשנו שצריך, להכנת אוכל בבית הנגרר או שינה. המעברים היו דווקא מעוררים. לרוב התרגשנו כולנו לעלות על המשאית ולצאת שוב לדרך אחרי ימים או שבועות שבהם שהינו במקום אחד. חוסר השיגרה ניהיה השיגרה. לא חושבים על זה בשלב מסויים. פשוט חיים את זה על הכיף והאתגר שבזה. זה ניהיה אורח החיים.
איך מימנתם את הטיול?
בנינו עסק של מסעדות בפסטיבלים ברחבי ארה”ב. השנה הראשונה היתה מאד קשה כלכלית כי העסק היה חדש לנו. בהמשך השתפרנו והצלחנו להרים עסק שמאפשר לנו לעבוד חמישה חדשים בשנה.
היום, בדיעבד, האם יש חרטות? דברים שהיית עושה אחרת?
הייתי רבה פחות עם בעלי…. ומתוך זה היו אולי תזוזות שהיינו עושים אחרת. אבל את כל היתר – הייתי חוזרת על כל החווייה.
כתבת ספר על החוויה שלכם. ספרי לי עליו.
כשיצאנו למסע, עושר החוויות היה כל כך גדול שהרגשתי צורך לכתוב ולשתף חברים ומשפחה במה שעובר עלינו. התחלתי לשלוח מיילים (אז לא היה עדיין פייסבוק) ולשתף בקורות אותנו. הכתיבה היתה “לייב” ושיקפה ממש מה קורה לנו בתוך המסע. אחרי כמה שנים היו כאלו שהתחילו להגיד לי שאני צריכה להוציא את זה כספר ולבסוף, תשע וחצי שנים אחרי שיצאנו לדרכים, יצא לאור הספר – כשמעזים לעוף – תשע שנים, ארבעה ילדים, קרוואן – מסע ברחבי ארה”ב“. הספר הוא מסמך חי ונושם את הדברים שעברנו שאי אפשר לזכור מאוחר יותר.
לספר נוסף חלק שנכתב מאוחר יותר והוא מעין שיחה פנימית שלי עם עצמי במהלך המסע – אני הילדה הלומדת לחיות בחופש ואמונה עם אני החכמה שיודעת שהכל יהיה בסדר, זו עם הפרספקטיבה הרחבה והחכמה על החיים. המסע בסופו של דבר היה פנימי וחיצוני כאחד והספר משתף בשני סוגי המסע בפתיחות וכנות.
הספר ניתן לרכישה באתר: www.elanielan.com.
3 טיפים שיש לך לתת למשפחות שמתכננות לצאת?
להקשיב לקול הפנימי שמנחה אותכם מה הוא סוג המסע הנכון לכם.
ללכת בעוצמה אחרי הכיוון שהחלטתם עליו, לא לתת לפחד לעצור בעדכם.
לקחת שק של גמישות ופתיחות לשינויים שיבואו בדרך.
