אני אוהבת ללכת עם מה שמעניין את הילדים שלי. אני חושבת שההקשבה להם, יומיומית ועמוקה היא דוגמא אישית חשובה מאוד. היא מלמדת אותם שני דברים משמעותיים בעיני:
1. שהם בעלי ערך, כמו שהם. שמה שמעניין אותם הוא שווה ערך לגמרי למה שמעניין אותי, ולא משנה אם זה סלפי’ס (אצלם) או פילוסופים יווניים (אצלי, כי אני נורא אינטיליגנטית. טוב, לא באמת..). אף אחד לא שופט ולא מבקר ולא נותן ציונים. מה ‘נחשב’ יותר, מה ‘נחשב’ פחות. הכל בסדר.
2. שזו הדרך לנהוג עם כל אדם. אין דרך אחרת לפגוש אדם, פרט לזו המכבדת, המקבלת כל אחד עם מה שבו, בהערכה בשוויון ובאהבה.
למשל, אם הילדה אוהבת נעליים (היא לא קיבלה את זה ממני..) אני אשתף איתה פעולה, ואצביע על כל נעל מעניינת שאנחנו רואים בשוק של לאדאק. הנעליים המסורתיות המוזרות, נעלי הבית הסרוגות, אלה שעשויות מעור של מרמיטה, נעלי העקב הנוצצות ועוד.
אם הקטנה שלי אוהבת בעלי חיים, אני אטייל ואחקור איתה את העולם דרך התחום הזה.
כי אפשר לפגוש את העולם במליון דרכים. ולאו דוקא מה שספרי הטיולים מראים לנו. או מה שאנחנו חושבים שככה צריך.
האמת שכשאני מקשיבה להם, אני שמה לב שהם גם פתוחים יותר להקשיב לי. וכך יוצא שאנחנו פוגשים את העולם ביחד, מכל מיני זויות ובכל מיני דרכים.
אז אם הילדה אוהבת סלפי’ס, עופו איתה.
הזכירו לה לקחת סלפי’ס במקומות יפים ומעניינים במיוחד, אתגרו אותה לקחת סלפי’ס עם אנשים מעניינים שאתם פוגשים בדרך, תחת שלטים של מקומות שבהם הייתם, אספו ושמרו הכל ובסוף הטיול- תוכלו לקחת ולעשות לה ממש אוסף תמונות שיכול להיות באמת באמת מרגש.
◊ אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה שלא לקחתי כמה שעורים בצילום לפני שיצאתי למסע. זה בכלל לא היה משהו שחשבתי עליו. והיום אני יודעת עד כמה התמונה הנכונה יכולה להיות משמעותית ובעלת ערך שאי אפשר בכלל למדוד אותו בכסף.
⇐הנה סדנת צילום יחודית למשפחות, המאפשרת לכל בני המשפחה ללמוד איך להשתמש בציוד הצילום שלהם כמו שצריך, ואיך לצלם ולהנציח רגעים וחוויות מטיולים בעולם.
לצאת לטיול במזרח, ואפילו עם ילדים, לא בהכרח מחייב גירוש אל ארץ יצורי הפרא.
אני כותבת את הפוסט הזה בעקבות מספר פניות שהגיעו אלי בעניין. החשש העולה ככל שתאריך הטיסה מתקרב, שמא תצטרכי להקריב את עורך הזך, שלא לדבר על הסלפי’ס ההורסים, למען אבק הדרכים וההרפתקאות, ככל הנראה רוחש לו בראשה של כל אישה.
(טוב עלי זה כמובן דילג שהרי ממני פורצת סקסיות בטבעיות בלתי נשלטת).
אז להלן כמה טיפים, בזכות תשע שנות הנסיון שלי:
♦ המזרח הוא גן עדן של קוסמטיקה. רק מהארץ הכל נראה מפחיד. ברגע שתעזבי, ברגע שתכניסי את ראשך לחנות הראשונה בהודו, תגלי שהרבה מהחששות שלך היו לחינם. אבל ממש לחינם. שפע של חברות מדהימות, (וגם כל מוצרי ‘הימלאיה’ שרק תוכלו לחלום עליהם), שפע של מוצרים טבעיים, שמנים, סבונים, קרמים, סקראב’ס. בקיצור. תארזי קל.
♦ רק אל תשכחי אף פעם לבדוק את תאריך התפוגה של המוצרים. לפני שאת קונה.
♦ אחד הפרמטרים המשמעותיים הוא מזג האויר. ה-עקרון בשמירה על עור הפנים הוא התאמת הקרם למזג האויר.
♦ תשקיעי היטב בקרם הלילה, שיעשה את העבודה. ולאורך היום התאימי את עצמך למזג האויר.
♦ כשעשינו את דרכנו באוטובוס לילה מבייג’ינג לגבול מונגוליה, ישנה בדרגש שמתחתי אישה מונגולית צעירה ויפהפיה. בשלב כלשהו, לפני שהיא הלכה לישון, היא שלפה ללא בושה את תיק כלי הרחצה שלה, ותוך כדי נסיעה, לעיני כל, הוציאה צמר גפן ומי פנים, ניקתה היטב את פניה, מרחה אותם בקרם, שימנה את כפות ידיה והלכה לישון. מאז אני לוקחת אותה איתי לכל מקום. ארבעים יום וארבעים לילה של לינת שטח בערבות מונגוליה (חשבתם שצחקתי עם הכותרת?!),לא משנה כמה עייפה או כמה עצלה הייתי. צמר גפן, מי פנים, קרם פנים. בחושך, בקור, בחום, בגשם, בטוב, ברע. בלי לחפף.
♦ שימי את אלה במקום הכי שליף שיש לך.
♦ הקפידי לרחוץ פנים היטב במים צלולים (גם נהר, מפל, אגם..וואטאבר) לפחות פעם אחת ביום.
♦ החזיקי צעיף בתיק. הנשים המקומיות משתמשות בו ומכסות את פניהן מפני האבק בכל פעם שהן נוסעות באוטובוס/אופנוע. אני לא עושה את זה אבל אני סתם עצלנית.
♦ הקפידי על התזונה שלך. במזרח קל לתחזק את בריאות העור עם פירות טריים, ירקות, קטניות, סוגים שונים של תה, מיצי פירות. שימי לב ואל תתפרעי עם השטויות.
♦ גם אם את בטרק או בהרפתקאה באזורים מבודדים- העדיפי את האוכל המבושל הטרי (על פני אינסטנט)- מה שהמקומיים מבשלים לעצמם, שתי מים או תה (ולא מיץ מתועש), נשנשי אגוזים, זרעים ושקדים. המתיקי עם דבש.
♦ סלוני יופי יש בכל מקום. אבל בכל מקום. שעווה, גבות, שפם. וגם טיפולי פנים, תספורות, צבע. תחזוקה שוטפת את יכולה לעשות גם באמצע הטרק. רק תשאלי את המקומיות. ויש סיכוי שתרוויחי שיחה מאלפת עם אישה מקומית ואולי אפילו תלמדי שיטות חדשות.
♦ תשקיעי בכובע שבו את נראית מ-ד-ה-י-ם. את תופתעי עד כמה שימושי הוא יהיה..
♦ אל תתני לפצעונים להתפרץ. בשביל זה יש שפופרת דקה וקטנה המכילה ג’ל שקוף לטיפול נקודתי (בכל חנות במזרח) שמנטרל אותם תוך שעות.
♦ איפור: באופן כללי אני ממליצה על עקרון אחד בכל הנוגע לאיפור: שמרי על עור הפנים שלך נקי ויפה, כדי שתזדקקי למינימום של המינימום.
◊ עכשיו, תלוי בעונה אבל במזרח יכול להיות לחחחחחח נוראאאאאאאאא. שום מייקאפ לא יכול למזג האויר הזה. מאותה סיבה הייתי ממעטת בפודרה, במסקרה או בעפרון שחור על כל הואריאציות שלו.
◊ אם כבר, אז דוקא בחנויות של המקומיות יהיה סיכוי שתמצאי את האיי-ליינר הכל יכול שאפשר לטוס איתו לירח ולחזור בלי מריחה אחת. והוא בטח גם יעלה 20 רופי.
♦ שיער: גם כאן אותו כנ”ל. שמרי עליו מבריק ובריא. לא כל כך קשה במזרח שכן השפע של מוצרים לשיער הוא פשוט אינסופי. נשות המזרח מטפחות את השיער שלהן ללא הכרה..
◊ וכמו כן כמות האביזרים והשטויות והקשקושים לשיער. הכל בכלום כסף ובשפע בלתי נתפס.
◊ ונגיד שיצאת לטרק ולא חפפת את השיער כמה ימים- טלק לתינוקות יספוג את עודפי השומן ויפיץ ריח נעים. שמעתי שיש גם “שמפו יבש”.
♦ טיפוח העור והגוף: טוב תלוי איפה את מטיילת. בוייטנאם למשל יש מרכזי ספא מדהימים וזולים. בהודו יש מעיינות חמים ושמנים טבעיים, בנפאל יש מוצרים אורגניים מדהימים, בקיצור..צאי ותגלי. אחד התענוגות של טיול מהסוג הזה הוא להכנס לחנות קוסמטיקה או להתנסות בסוג חדש של מסאז’. אני יכולה לספר לך שאמבטיית הבוץ שעשיתי עם בתי, כמו גם שחיה בבריכה ענקית שכולה מים מינראלים, והתנסויות אחרות שעברנו בתחום הזה הן חוויות שלא ישכחו במהרה :-).
♦ אני משתמשת במלח בתור פילינג גרגרים מנקה-מחטא לעור הגוף (לפעמים משלבת אותו עם שמן כלשהו) ובדבש בתור מסיכת-עיסוי-וניקוי לפנים. אבל זה רק כי אין לי כוח לסחוב איתי יותר מדי. אני קונה כמות קטנה ואם נשאר פשוט משאירה מאחורי. את המלח אני לוקחת איתי כי אני אוהבת את מלח ההימלאיה הורוד הטבעי, כך שבמילא אני לוקחת אותו איתי לכל מקום ומשתמשת רק בו (לילדות יש מלחיה משלהן..והן ממליחות את הסלט/ביצה/וואטאבר שלהן רק עם זה).
♦ ציפרניים- מניקור פדיקור יש בכל מקום. לא רואה בעיה. את כל הקישוטים לציפרניים גם ראיתי כמעט בכל מקום.
♦ יוגה. זה מאזן, גם פנימית וגם חיצונית.
♦ סביר שהטיול והחופש ותחושת השחרור הכללית יתבטאו גם בהתייחסות שלך אל עצמך. אל תתפלאי אם יתחשק לך פתאום לעשות פסים בצבעי הקשת. או שתפיסת היופי שלך תשתנה לחלוטין.
♦ וסביר גם שההרפתקאות, התשוקה שתצא ממך, האהבה, האדרנלין והעונג כל אלה יתבטאו גם בברק שבעינייך, בסומק בלחייך ובאור בעינייך. תפיצי החוצה את כל האהבה שבך.
♦ ויש מקומות שפשוט גורמים לך להרגיש הכי לוהטת בעולם. אז תני להם.
טיול בת מצווה הוא מסוג הדברים שהם יחידים במינם. שאין עוד אחד כמוהם. יש רק אחד. הוא לא יחזור על עצמו אף פעם.
קצת מלחיץ.
הוא גם הזדמנות מופלאה לחוויה מחברת, מעמיקה ואם עושים אותה נכון אז גם מעצימה ואף הרבה מעבר לזה.
ככל שהחוויה היא מרגשת יותר, כך הקשר הנוצר בניכן הוא עמוק יותר. ככל שהיא תפגוש אותך בטוחה, חזקה, מאושרת כך היא תלמד גם על עצמה. על הנשיות שלפתחה היא עומדת. על הכוחות שיש בה. ובך.
אבל שני היעדים שלדעתי יכולים לתת את החוויה האולטימטיבית ולענות על כל הצרכים כולם, הרבה הרבה יותר מטיול בת מצווה לאיטליה או לצרפת (ובכולם הייתי עם בתי) הם:
טיול בת מצווה בפיליפינים:
כן. נכון שלא חושבים על המדינה המרהיבה הזאת כיעד אפשרי או מעניין אבל זה רק בגלל שהפיליפינים יושבת לה בעדינות ובשקט, כל כך בשקט שעוד נותרו בה מקומות מופלאים של טבע טבעי לגמרי.
טיול בת מצווה בפיליפינים הוא שילוב של כל מה שיכול להיות הכי כיף, הכי מאתגר, הכי אקסטרים והכי מפנק בעולם.
-בתי מלון מפנקים עם חוף פרטי ומי תורכיז יפהפיים, בריכות, טיולי שייט, צלילות שנורקלים, דולפינים, שחיה עם כרישים (לא טורפים..לא לחשוש.. J). מאסאז’ים וטיפולי גוף.
-שופינג מוטרף במנילה, עיר הבירה, שיש בה קניונים שלא מהעולם הזה, שיש בהם את כל המותגים שרק אפשר לחלום עליהם, מסעדות שוות, חנויות קוסמטיקה כיפיות בדיוק מתאימות לנערות צעירות ועוד ועוד. והמחירים הכי זולים.
-קורסים של גלישת גלים,קייקים וצלילה.
-פירות ואוכל נהדר. קוקוסים טריים, אננסים, מנגו. מאתיים סוגים של מנגו.
נפאל מתחילה להפוך ליעד פופולארי לטיולי בת מצווה, לאט לאט. ויש לזה סיבה טובה. אני חושבת שנפאל יכולה לתת לכל אישה שמטיילת בה, ולא משנה באיזה גיל, תחושה חזקה של הישג. של כוח ועוצמה. כך אני מרגישה כשאני שם. וכך אני מרגישה כשאני רואה את בתי מסתובבת שם. נפאל היא סוג של עולם אחר לגמרי, היא פותחת את קו האופק שלנו וכאילו מרחיבה אותו. נותנת לנו לפגוש יופי אדיר, עושה זאת בעדינות ובצניעות רבה ובו זמנית גם מחדירה לנו אותו עמוק לנשמה.
-נפאל עדינה יותר מהודו, אך מעניקה נופים מרהיבים ובלתי נשכחים.
-מדינת האברסט. אין כמו לצעוד בשבילי ההימלאיה, כאמא ובת, שכובשות ברגליהן את הפסגות. הנופים, החוויה המעצימה, המפגשים עם מקומיים ועם טיילים אחרים על הדרך, ההתמודדות עם אתגר. יש בחוויה הזו כל כך צניעות ועוצמה. קשה לי לתאר את ההד שחוויה מהסוג הזה יוצרת ואת הכוחות שהיא נותנת למשך שנים אחר כך.
-בנפאל יש מגוון פעילויות אקסטרים שמתאימות לנערות אמיצות :-). ואולי גם לאמהות שלהן :-). טיול ראפטינג של כמה ימים- לגלוש על נהר, לקפוץ לשחות במימיו, לאכול פופקורן ליד המדורה בערב. לראות את הכוכבים. יש מצנחי רחיפה איתם אפשר לעלות למעלה ולהשקיף על רכס האנאפורנה מנקודת מבט של ציפור. יש סנפלינג בתוך מפלים, ובאנג’י ואומגה מוטרפת. בקיצור..הילדה לא תשתעמם.
-מאסאז’ים וטיפולי גוף מגוונים.
-מלונות מפנקים במחירים מצחיקים.
-שופינג של בגדים, מוצרי טיפוח, מוצרים אורגניים ועבודות יד מדהימות. יש פרוייקטים שתומכים בנשות הכפרים כך שיהיה לזה גם ערך מוסף חינוכי :-). והמחירים פשוט מגוחכים יחסית למה שאנחנו רגילים בארץ.
-האנשים בנפאל מקסימים ותמיד תתקבלו בברכה ובסבר פנים יפות.
-היום גם המערך התיירותי הוא אחד מהמסודרים שאני מכירה. תחבורה נוחה, מסעדות מפנקות, אינטרנט.
רוצים לבדוק מסלול המותאם לטיול בת מצווה בנפאל או בפיליפינים? או לטעום קצת מהמחירים ביעדים האלה וגם לראות תמונות? אני יכולה לעזור! שלחו לי מייל.
הרבה שנים שאנחנו, הילדים ואני, מדברים על טיול במיינמאר. אצלי זה התחיל, לפני הרבה שנים, בסצינה אחת מ’סיינפלד’, ומאז נשאר בגדר עוד חלום מתוך הרבה. אצל הילדים זה חילחל לאט, ככל שפגשנו יותר ויותר אנשים שביקרו שם, או שהגיעו משם.
רוב הזמן פסלנו ודחינו את הביקור שם משתי סיבות: לא הצלחנו אף פעם למצוא את הזמן לעונה הטובה. (זה תמיד התנגש לנו עם חופשת החוף השנתית בוייטנאם) וגם כולם אמרו לנו שמיינמאר יקרה.
אבל אז, בביקור האחרון שלי בארץ, קיבלתי מתנה מאישה יקרה. הספר “אמנות ההקשבה לפעימות הלב”. אני מניחה שהוא זה שהוביל את התת מודע שלי סוף סוף להגשים גם את החלום הזה.
אז קודם כל, אני ממליצה לכל מי שחושב לנסוע- לקרא את הספר. הוא מאוד מכניס לאוירה 😊.
בתחילת מרץ 2019 חצינו את הגבול למיינמאר דרך צפון מזרח הודו, חוויה סימפטית למדי. בהודו הגענו עד לעיר אימפאל, ממנה לקחנו ג’יפ לעיירת הגבול ההודית מורה (moreh) ויצאנו מהודו. אחרי הליכה של כקילומטר (וחציית גשר הידידות הודו-מיינמאר) הגענו לנקודת ביקורת הגבולות. הגבול המיינמארי היה ידידותי מאוד והליך החתמת הדרכון היה קצר ונעים. יש שם דלפק קטן, שלושה אנשי צוות, ומין מרפסת עם שולחנות בה אפשר לשבת ולמלא את הטופס הקצר בנעימים.
ויזה: את הויזה עושים דרך האינטרנט, אנחנו בחרנו את האתר הרשמי של מחלקת ההגירה. צריך למלא טפסים ולהעלות תמונה (שימו לב שהיא ברורה מאוד, אחרת הם יבקשו לשלוח תמונה נוספת), ותוך כמה ימים מקבלים את האישור במייל. האמת, אנחנו קיבלנו את האישור תוך פחות מ-48 שעות. את האישור הזה צריך להדפיס ולהגיע איתו לגבול, יחד עם צילום דרכון. את כל ההוראות מקבלים במייל בצורה מסודרת. עלות הויזה- 50$ ל-28 יום.
גלי ומוצ’ילה. בדרך לחצות את גשר הידידות הודו-מיינמאר.
הגענו לעיירת הגבול “טאמו” (tamu). שם יש כספומטים וחנויות למכירת סים מקומי. הסדרנו את כל אלה מיד כשהגענו. לכסף המיינמארי קוראים ‘צ’יאט’ (מבטאים את יותר כמו ‘קיאט’) והערך שלו מאוד נמוך. כמובן שאיך שהגענו למיינמאר, הבנו שכל השמועות על כך שהיא יקרה היו ממש, אבל ממש לא נכונות. מיינמאר מאוד נוחה וזולה למטיילים עצמאיים.
1 דולר = 1500 קיאט. סים עם חבילת שיחות וגלישה (5GB) עלה לנו 7500 קיאט. אחר כך הטענו את החבילה על פי הצורך. כל ‘טופ-אפ’ כזה עולה 10 אלפים קיאט ונותן 10GB.
כסף מיינמארי
בעיירה קיימים מספר בתי מלון, אבל רק שניים מהם מורשים להלין תיירים. כשאנחנו הגענו לא היו חדרים פנויים באף אחד מהם. (לא יכולנו להזמין מראש חדרים כי לא ידענו בדיוק באיזה תאריך נחצה את הגבול).
אז לקחנו מונית ונסענו כל הלילה עד שהגענו לעיר מוניווה (moniwa), היעד הראשון במסלול שלנו.
כיוון שמדובר בקרבה לגבול, היתה גם נוכחות גבוהה של אנשי צבא ומשטרה ואפילו היינו צריכים להראות מסמכים פעמיים בדרך.
שיניים אדומות: במיינמאר מאוד נפוץ המנהג של לעיסת טבק. כולם כמעט עוסקים בזה, תוכלו לראות אותם מחייכים בחיוך מלא (או חסר..) שיניים ושפתיים אדומות, ודוכנים לממכר עלי השיח באטאל וטבק בטעמים שונים נמצאים בכל מקום. המדרכות והכביש מלאים ביריקות אדומות. מה הנוהל: לוקחים עלה, יחד עם אגוז באטאל (betel nut), מוסיפים לו טבק ללעיסה ואבקת סיד, מגלגלים הכל ביחד ומכניסים לפה.
Moniwa
למעשה, לא ממש היה לנו מסלול. ידענו שנתחיל במוניווה אבל לא ידענו לאן נמשיך משם.
תוך כדי הנסיעה רני בדקה קצת בתי מלון באינטרנט והזמינה לנו שני חדרים במלון הזה.
הגענו בחמש בבוקר, עייפים מאוד. הצוות בבית המלון מיד פינה לנו חדרים והלכנו לנוח.
קבלת פנים: בכל בית מלון שהיינו בו הגישו לנו שתיה קרה בכניסה, וקיבלנו את פנינו בברכה. בנוסף, המחירים של בתי המלון כמעט תמיד כוללים ארוחת בוקר עשירה ומגוונת.
בחרנו להתחיל במוניווה כי רצינו קודם כל להרגיש את התרבות המקומית ולפגוש את היומיום המיינמארי. מוניווה היא עיירה שקטה ומקסימה, שאמנם מושכת אליה תיירים מדי פעם, אבל בכמויות הרבה יותר קטנות משאר המקומות במיינמאר. המחירים במוניווה היו נמוכים בהרבה מכל מקום אחר שהיינו בו, ויכולנו גם לבקר בשווקים, לראות לטעום ולהריח מטעמים מוזרים ומשונים, עבודות יד, וטקסים. האוירה המקומית מאוד מורגשת שם.
למשל, חנויות לממכר מוצרי קש ובמבוק כמו סלים, תיקים, מטאטאים. או המנהג של הנזירים הבודהיסטיים לעבור מדי בוקר עם הקערה שלהם מבית לבית, מחנות לחנות ולקבל מזון וכסף מכל אחד.
חנויות מוצרי קש ובמבוק, מוניווה.
או הפנים המשוכים במשחה צהובה (tanaka), בה כולם משתמשים.
מיץ קוקוס: במוניווה ראיתי את הקוקוסים הכי גדולים שראיתי בחיים.
קוקוסים ענקיים
העברנו כמה ימים שקטים שם, מתאוששים בעיקר מהמסע שעברנו עד שהגענו לשם. כן הלכנו לבקר את המערות Hpo Win Tuang, קומפלקס של למעלה מ-400 מערות קטנות חצובות בסלע ובתוך כל אחת מהן פסלי בודהה בגדלים ובאפיונים שונים. זהו מיצג מהמאות ה-14 עד ה-18 לספירה, לא שמור במצב כל כך טוב, אבל החוויה עצמה מאוד עמוקה. בין לבין מקפצים גם קופים ואלינו הצטרפו שני ילדים קטנים שהראו לנו את הדרך וליוו אותנו בין המערות (ואפילו הסבירו קצת). היה ממש מרתק.
ממוניווה לקחנו מיניואן ממוזג, חמש שעות לבאגאן. המיניואן (יוצא מתחנת האוטובוס) היה חוויה נעימה למדי, הנהג עשה מספר עצירות באמצע לרענון. מחיר כרטיס: 4000 קיאט. (כ-2.5$).
אוטובוס: בתי המלון יכולים לעזור עם רכישת כרטיסים, והם לרוב לא יקחו עמלה כלל. כלומר, מחיר כרטיסי האוטובוס במלון ובתחנת האוטובוס, בדלפק מכירת הכרטיסים הם זהים.
Bagan
בבאגאן החלטנו להתפנק במלון עם בריכה והזמנו חדרים במלון הזה.
באגאן היא אחד מיעדי התיירות הפופולאריים ביותר, והיא מפורסמת מאוד בגלל המקדשים המרהיבים המנקדים אותה. (תמונת האופק המנוקד בתצורות מקדשים וממעל כדורים פורחים מתנוססת בכל שומר מסך ואפילו ראיתי אותה לא מזמן כפאזל בחנות בארץ 😊).
בעונה שבה היינו היה כבר חם מאוד ולכן החלטנו לא לסבול, במשך היום היינו בסביבת המלון ולקראת הערב יצאנו בכל יום כדי לבקר במקדשים השונים. שכרנו ריקשה והנהג לקח אותנו לאן שרצינו. אפשרות נוספת היא לשכור אופניים או טוסטוס (זה מה שרוב התיירים עושים).
כניסה לאתרים הארכיאולוגיים: כדי להכנס לאתרים הארכאולוגיים חייבים לרכוש כרטיס כניסה תיירותי, התקף למספר ימים ומאפשר כניסה חופשית לכל האתרים יחד. אפשר לרכוש אותו במשרדי כרטיסים או לשאול במלון. אנחנו רכשנו אותם במשרד כרטיסים, אבל אני חייבת לומר שאף אחד מעולם לא ביקש מאתנו להציג אותם.
לא הצפנו את עצמנו במקדשים, אלא נכנסנו לאינטרנט, קראנו על כל מקדש ובחרנו את אלה שהכי סקרנו אותנו. אני לא טרחתי בכלל, תחת זאת שלחתי את הילדים לעשות עבודת תחקיר וזרמתי איתם. ככה שהם אלה שהחליטו איזה מקדש מעניין אותם, הם ידעו את כל הפרטים עליו והובילו את הדרך. בדיעבד זאת היתה החלטה נכונה, כי היתה בהם סקרנות והתלהבות.
יותם ואני פינינו אחה”צ אחד וביקרנו במוזיאון להסטוריה של באגאן. היה מאוד מעניין, המוזיאון מציג עבודות אמנות, כלים, ומסורות שהולכות מאות שנים אחורה.
ורני ואני הלכנו לראות את סדנאות האמנות בהן מייצרים ‘לאקרוואר (Lacquerware)‘. מדובר באמנות מדהימה בה לוקחים במבוק פשוט והופכים אותו, בתהליך ארוך מאוד (כמה חודשים לפחות) לכלי שימושי, מקושט ומעוטר בציורים ודוגמאות מורתיות. הכל בעבודת יד, ובשימוש בחומרים מסורתיים. חייבת לומר שזה היה פשוט מרתק לשתינו. ניגשנו למספר סדנאות וצפינו גם בשלבים השונים של הכנת הכלים, שוחחנו עם האמנים ואפילו קנינו כמה מתנות לאנשים יקרים בארץ.
בודהיזם במיינמאר- מיינמאר היא מדינה מאוד בודהיסטית, והמסורת עדיין מורגשת חזק בכל מקום. זאת חוויה יוצאת דופן, למעשה להסתובב ברחובות ולראות כל כך הרבה אנשי דת- נזירים בכל הגילאים, נזירות, פרחי נזירות ועוד. דבר מעניין נוסף הוא הלבוש. בגלל שכל כך חם כולם לובשים שם ‘לונגי’. רצועת בד באורכים, בצבעים ובדוגמאות שונים שמלפפים סביב המותניים וזהו. גם הנשים, גם הילדים וגם הגברים, כולם לבושים ככה.
אחרי כמה ימים בבאגאן הלוהטת לקחנו מיניואן נוסף, שש שעות למנדאלאי. הם שולחים פיק-אפ למלון, מעמיסים אתכם ואת הכבודה שלכם, ומביאים אתכם ישירות למקום שבו חונה המיניואן. הכל כלול במחיר.
קפה: הקפה במיינמאר מאוד מעניין. הם מערבבים אותו עם תה ועם חלב מתוק ומכינים אותו בתוך קומקום כפול כזה. והוא זול. בקיצור- לא לפספס!
קומקומי קפה מיינמארי
Mandalay
למאנדאלאי הגענו רק בשביל דבר אחד: לבקר את הספר הגדול ביותר בעולם. זה היה אחד החלומות של יותם וכולנו נרתמנו להגשמתו. וכך, יום אחרי שהגענו, אחר הצהריים, יצאנו יותם ואני והעברנו כמה שעות בשיטוט בין כתבי קודש עתיקים הניצבים כל אחד בתוך מקדש משלו, ונפרשים על פני שטח אדיר.
יותם באתר של הספר הגדול ביותר בעולם. מאנדאלאי.
הבנות ואני יצאנו לקניון, הסתובבנו בין החנויות ואכלנו גלידה 😊. אגב, מיינמאר היא מקום מעולה לעשות בו קניות. המחירים מאוד נמוכים בהשוואה לשכנתה תאילנד, ויש חנויות מותגים מוכרים כמו סקצ’רס, מיניסו וכל המעצבים המוכרים וגם מספר מותגים רציניים מיפן.
גראב: במיינמאר עובדים נהדר עם גראב טקסי. וזה לרוב זול יותר מאמצעי תחבורה אחרים. תוכלו להזמין רכב פרטי, מונית אופנוע ואפילו ריקשה דרך האפליקציה.
ריקשה ב’גראב’.
במאנדאלאי ישנו במלון הזה. החדרים די קטנים אבל הוייפיי והמיזוג וארוחת הבוקר (על הגג, עם כל הנוף של העיר) היו ממש תענוג. גם הצוות היה מאוד ידידותי ועזר בכל דבר שהיינו צריכים.
אחרי כמה ימים בעיר הגדולה, קמנו בשלוש בבוקר וצעדנו אל תחנת הרכבת הקרובה. בארבע בבוקר יצאנו לנסיעה של 10 שעות לכיוון העיירה סיפו (hsipaw) בצפון-מזרח מיינמאר.
בירה: הבירות המקומיות הן לא רעות, יותם ואני אהבנו את הבירה השחורה (ABC או בלאק שילד), 500 קיאט לפחית (0.3$). אלכוהול: האלכואהול המקומי הוא זול וסביר. אפשר לקנות וויסקי או רום מקומי, וגם יין אורז תוצרת בית.
Hsipaw
קנינו כרטיסים למחלקה ראשונה. ואמנם המושבים היו רחבים ונוחים (ישנים מאוד), אבל הקרון עצמו היה קרון רכבת מיינמארי טיפוסי, כלומר החלונות פתוחים לרווחה ועכברים רצים לך בין הרגליים 😊.
גלי ומוכרת החטיפים ברכבת
עדיין, הנסיעה הזאת היתה אחת מנסיעות הרכבת הכי מדהימות שהיו לי. הנוף החולף לנגד עינייך הוא פשוט מרהיב, ובחלק אחד של הדרך, לכמה רגעים, הרכבת נוסעת בגובה עצום, מעל הרים וג’ונגלים וצוקים.
לא ממש ידענו לאן אנחנו מגיעים. קיוונו שיהיה נחמד ונוח.
כשירדנו מהרכבת, בארבע אחה”צ, באו לאסוף אותנו מהמלון ששכרנו מראש. ההפתעה הראשונה היתה מזג האויר. בגלל שהעיירה היא צפונית וגבוהה יחסית, מזג האויר היה הרבה יותר נעים ממה שהיה במרכז מיינמאר.
סיפו לא היתה מתוכננת בכלל. התכוונו להגיע, ואז לראות איך ממשיכים. אבל העיירה הזאת שבתה את לבנו. מבחינתי הייתי נשארת שם כמה שבועות.
מדובר באזור שבט השאן, תרבות מרתקת בשבילי, הנקשרת ל’משולש הזהב’, למלחמות שבטים ולסחר קדום באופיום. העיירה מונחת לה על גדת נהר הנאם טו (Nam-Tu), ואמנם היא נראית די מפותחת, אבל ברחובות הקטנים עדיין גרים בבתי במבוק יפהפיים. הם קולעים את הבמבוק בדוגמאות יפהפיות ויוצרים מזה את קירות הבתים. כך שכל בית הוא אחר ושונה.
יחד עם תעשייה כמעט-מפותחת, עדיין מכינים שם לחמי-טופו בשיטה המסורתית (מיבשים בשמש), וגם מכינים נרות ואטריות אורז באמצעים פרימיטיביים. פשוט מרתק לסייר ברחובות ועל גדת הנהר.
אחרי כמה ימים של הסתגלות, יצאנו לטרק של יומיים בין הכפרים האוטנטיים של מגדלי התה. מזג האויר היה חם מהרגיל וההליכה לא היתה קלה (בסוף נשברנו וקפצנו על טנדר שנשא מחצלות ויין אורז וגם אותנו את שארית הדרך עד חניית הלילה), אבל הנופים והביקור בכפרים הנידחים, היו פשוט מרתקים. שדות תה, אננס, תירס. ג’ונגלים, נחלים ומפלי מים קטנים. מעליהם נמתח גשרון רעוע עשוי מגזע עץ..
אלה כפרים בהם התושבים עדיין מאמינים ברוחות (רציני, יש להם שערים מיוחדים נגד רוחות ועוד סמלים), ולכן לא גודעים שם עצים, כי אחרת הרוחות הרעות יבואו. גדלים שם עצי פיקוס בני מאות שנים!
עצרנו ללילה בכפר פאנקאם (Pankam). שם התארחנו אצל משפחה מקומית שקיבלה את פנינו בחום ובברכה. קיבלנו ארוחה מסורתית עם מיני תבשילים הזויים (כל מיני עלים וירקות שמעולם לא ראינו או טעמנו, כולם גדלים שם באזור). הם אוכלים הרבה מאוד עלים ירוקים וקטניות, וגם חלקים שונים של עץ הפיקוס, יחד עם אורז. בני הכפר הזה ידועים בכל האזור בתוחלת החיים הארוכה שלהם. רובם מגיעים לגיל 90 ומעלה!
אחה”צ ישבנו על המרפסת ונחנו, ואז הופיעו הילדים הרוכבים על באפאלו. ככה, בלי אוכף ובלי מושכות פשוט ילדים. על. בפאלו.
אחד המחזות הכי מדהימים שיצא לי לראות.
לקראת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, פגשנו את המשפחות שמגדלות ומוכרות את התה, ראינו את כל התהליך, החל משלב הקטיף ועד לאריזת התה בשקיות. הכל באמצעים מסורתיים. למדנו שחלקם מתחילים לעבוד בשדות התה כבר בגיל שמונה או תשע.
גמרנו את הסיור בבית המשפחה, שם חיכה לנו תה (באופן מפתיע .. 😊) וכל המשפחה המורחבת, כולל הסבתות והדודות.
למחרת יצאנו מוקדם כדי להספיק את רוב ההליכה לפני שיגיע החום הגדול. את הטרק גמרנו במפל גדול ומרשים, מה שהיה מאוד מרענן.
אוכל מסורתי: לבני שבט השאן יש מרק אטריות מסורתי, שטעמו אחר מכל מה שטעמתי. מדובר במרק (בשרי/צמחוני) עם אטריות אורז שטוחות ודקות (קצת דביקות) ותערובת תבלינים שצבעה אדום וטעמה מעט מתקתק. אני מאוד אהבתי אותו וחייתי עליו כמעט כל הזמן (גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני ממש מתגעגעת..). מחירו, במסעדות המקומיות הקטנות- 700 קיאט, שזה חצי דולר.
סלטים: יש להם מבחר של סלטים, כל אחד מהם למעשה מורכב מירק אחד. סלט לימון. סלט עגבניות. סלט עלי תה (עלי תה מוחמצים). הרוטב מורכב מתבלינים ובוטנים. בכלל, בוטנים מהווים חלק גדול מהתפריט וגם מוגשים תמיד כחטיף לפני הארוחה. לתשומת לב כל מי שאלרגי..
שאן נודלס סופ, סלט עגבניות, וחמוצים
מכיוון שהזמן שלנו הלך ונגמר, ורצינו להגיע לתאילנד מעט לפני חגיגות ראש השנה התאילנדי (פסטיבל המים המפורסם), ויתרנו על יעדים פופולאריים בקרב המטיילים במיינמאר כמו אגם אינלה ויאנגון.
אז לפנות בוקר עלינו על אוטובוס בחזרה למנדאלאי (צוות המלון ארז עבורינו את ארוחת הבוקר ב’טייק אווי’, להפתעתינו ושמחתינו..). האוטובוס היה מאוד נוח וממוזג והנסיעה שארכה כשש שעות לא היתה קשה.
הגענו בצהריים, העברנו לילה נוסף שם ומשם נסענו ישירות לינגון, 11 שעות באוטובוס, כדי לתפוס טיסה בבוקר לבנגקוק. סה”כ היינו במיינמאר 27 יום.
לנוחותכם, להלן רשימת בתי המלון בהם ישנו. בדרך כלל פשוט הזמנו אותם יום או יומיים לפני שהגענו, כי המסלול שלנו לא היה קבוע מראש:
במוניווה (Monywa):
Hotel Ba Thaung Monywa– חדרים נעימים, צוות מאוד נחמד, מזגן, ווייפיי וטלויזיה.מחיר: 15$ ללילה.
בבאגאן (Bagan):
Shwe Poe Eain Hotel– מלון נהדר, עם בריכה כייפית, קרוב לחנויות מכולת ולמסעדות, מרחק הליכה מכל מקום כמעט, צוות מאוד נחמד, ארוחת בוקר נהדרת (אפשר לאכול על שפת הבריכה..), חדרים גדולים מקלחת נהדרת מזגן ווייפיי. מחיר: 25$ ללילה.
במאנדאלאי (Mandalay):
Moon Light Hotel– חדרים קצת קטנים אבל נהדרים עם מזגן חזק במיוחד. ווייפיי, מקלחת טובה, ארוחת בוקר מאוד עשירה. מיקום בדאון טאון, מרחק הליכה מהעיר ומתחנת הרכבת. מחיר: 15$ ללילה.
בסיפו (Hsipaw):
Red Dragon Hotel– מיקום מעולה ליד מסעדות, קרוב לנהר (עם נוף לנהר מהחלון), צוות מקסים, ארוחת בוקר בסיסית. מזגן, ווייפיי מקלחת חמה. מחיר: 15$ ללילה.
“הבנתי שאנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות”.
אילני אילן, שלקחה את הילדים ואת הבעל לתשע שנים בקאראוון, ואחר כך גם כתבה על זה ספר שלם, עונה לי כאן על ראיון ה’שאלה הזהה’ של המשפחות שמטיילות. בכנות, בעדינות ועם הרבה פרספקטיבה היא מסבירה למה וכמה, מתי הכי קשה ואיך מממנים את זה. וגם יש טיפים בסוף.
פרטים כלליים: מאיפה אתם בארץ, כמה ילדים, בני כמה.
במקור אני מקיבוץ כפר מסריק, אורי גדל במקומות שונים בארץ כמו פתח תקווה ונאות הככר. כשחיינו ביחד בארץ זה היה בישובי חוף הכרמל אבל את רוב ה 25 שנה האחרונות אנחנו חיים בארה”ב כאשר בתחילת הדרך המשותפת היינו על קו ארה”ב – ישראל.
מ 2005 עברנו סופית לארה”ב. חיינו בפלורידה לפני שיצאנו למסע שלנו.
יש לנו ארבעה ילדים: עדן בן 20, גל בן 19, נוגה בת 17 ואלייה בן 11.
איפה אתם עכשיו?
היום בסיס הבית שלנו היא אדמה בת 40 דונם לא רחוק מאוסטין טקסס.
מתי יצאתם, כמה זמן טיילתם?
יצאנו בינואר 2009. עזבנו את הבית שלנו בפורט לודרדייל פלורידה, עברנו לקרוואן של 20 מטר מרובע ויצאנו לדרכים. לא ידענו כמה זמן יימשך המסע ולבסוף הוא נמשך תשע שנים. בעצם רק במאי 2018 הנחנו בית על האדמה שלנו ומאז ירדנו מהדרכים.
“הרצון היה ליצור דרך חיים שונה ממה שהיתה לנו, לא רק לטייל. הטיול היה מוצר נילווה של לצאת ולבנות חיים מסוג אחר..”
איפה התחלתם ולמה בחרתם להתחיל דוקא שם?
התחלנו בפלורידה כי חיינו שם ומשם בעצם התחיל הכל. התקבלנו עם ביתן של אוכל (חומוס, פלאפל, עלי גפן, קפה ובקלוואה) לפסטיבל גדול שנמשך חמישה סופי שבוע רצוף ועם העסק החדש הזה יצאנו לדרך. הרצון היה ליצור דרך חיים שונה ממה שהיתה לנו, לא רק לטייל. הטיול היה מוצר נילווה של לצאת ולבנות חיים מסוג אחר. משם המשכנו בעקבות פסטיבלים נוספים שקיבלו אותנו והם קבעו את המסלול.
איך היתה ההתחלה?
היתה התרגשות ויצירה, היה פחד מהלא נודע והיתה תחושה מרגשת שיוצאים להרפתקאה. אני כותבת בספר שלי שכל מיני חושים התעוררו ביציאה למסע. יותר מאוחר הם כבר היו ערים, אבל כשעברנו מהחיים ה”רגילים” לדרכים, ההבדל הורגש – חוש היצירה, חוש הכיוון הפנימי, האהבה.
מתי נפלה ההחלטה לצאת לטיול, מה היו הסיבות ליציאה?
בחצי השני של שנת 2008 הבנתי שאנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות. הצטרפנו לחברת שיווק רשתי שהסלוגן שלה היה – “בואו תעשו איתנו מיליונים ותוכלו להתחיל לחיות כמו שאתם רוצים באמת”. מה שלקחתי מהמעורבות בחברה הזו הוא שאני לא חיה את חיי כפי שאני רוצה, אבל החלטתי לא לחכות למיליונים אלא להתחיל עם זה עכשיו. וככה התחלתי להרגיש שאנחנו צריכים לעשות שינוי עמוק.
כמה זמן לקח לכם להתארגן ולתכנן את הטיול?
כמה חדשים לפני היציאה לדרך פנינו להנהלת פסטיבל הרנסנס של פלורידה וביקשנו להתקבל עם דוכן אוכל מזרח תיכוני. קראנו למסעדה שלנו קפה ירושליים ואחרי שהתקבלנו נותרו לנו מספר חדשים כדי להתארגן על קרוואן מגורים, אוטובוס שיגרור אותו שבו נשב בזמן הנסיעה וגם נאחסן את הציוד הנדרש למטבח הנייד שלנו.
מה היו ההתלבטויות, ממה דאגתם או חששתם בכל הקשור ליציאה?
היה חשש מהלא ידוע, היו מחשבות “האם השתגענו” “האם אנחנו עושים את הדבר הנכון” אבל השאלות הללו, כשעלו, קיבלו תשובה אחת – ממשיכים, למרות החשש, למרות הספק שמתגנב מידי פעם.
“הצפיפות בקרוואן היתה מאתגרת מצד אחד, בונה אינטימיות מצד שני..”
האם החששות היו מוצדקים?
בגדול הם לא היו מוצדקים אבל אני חושבת שהכל תלוי באיזה משקפיים מסתכלים על התוצאות.
הצלחנו ביצירת אורח חיים שמתאים לנו, בנינו הכנסה שמאפשרת לנו לעבוד היום רק חלק מהשנה ועושר החוויות בדרכים היה מדהים. הילדים גדלו בצורה מאד מיוחדת וגדלו להיות אנשים מאד מיוחדים, תקשורתיים, שיודעים איך להסתדר, איך לנהל עסקים וכסף, איך להתנהל עם אנשים. ימים יגידו לאן הם ייקחו את נסיון החיים שלהם. עד היום זה מוכיח את עצמו כחוויה מורכבת ומעשירה ביותר. גם היום, כשהבן הגדול בן 20 והצעיר בן 11, אורח החיים שלנו נחשב מוזר לרבים. כשמודדים “הצלחה” במונחים לינארים וכמותיים, זה לא תואם את “ההצלחה” שלנו במונחים חברתיים, תקשורתיים, אינטליגנציה רגשית ואוסף חוויות שלא תמיד יש לו “הוכחה” של התקדמות בחיים כמו שמקובל לראות אותה.
“אנחנו שמחים שאלו היו חיינו ושזו החוויה שבחרנו. אני מרגישה שזו היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לחיי”.
מהם הקשיים הגדולים ביותר בטיול עם ילדים קטנים/ גדולים?
עם ילדים קטנים לא הרגשנו את הקושי כמו שהם גדלו, ניהיו TEENAGERS עם צרכים חברתיים ואישיים אחרים. לא שאני חושבת שיש דרך אחת יותר טובה מהאחרת. יש התמודדות בחיים בבית (וחיינו שנה אחת בבית שהשכרנו באוסטין כי הילדים דרשו חוויית בית ועיר – והם היו ספונים כל אחד בחדר שלו במשך שעות) ויש התמודדות בדרכים. הצפיפות בקרוואן היתה מאתגרת מצד אחד, בונה אינטימיות מצד שני, התזוזות לא איפשרו לילדים להיות בקשר רציף עם אותה חברת ילדים ומצד שני הם למדו לייצר חברים בכל מקום, בכל הגילאים ויצרו קשרים עמוקים שנמשכים שנים למרות המפגש של רק מספר חדשים בשנה.
למה לצפות?
ללא צפוי. לדעת ששריר הגמישות מתחזק ביותר, גם שריר האילתור והיצירתיות כי דברים משתנים כל הזמן. למרות שהיה לנו מסלול שאחרי כשנתיים בדרכים התחיל להיות קבוע וחוזר על עצמו כל שנה, עדיין תנאי מזג אוויר, תקלות שבדרך, שינויים בפסטיבלים שהיינו חוזרים אליהם כל שנה – חייבו אותנו להתאים את עצמינו כל הזמן לתנאים משתנים. צריך להיות מוכנים להיות פתוחים להפתעות ולשינויים תכופים.
מה כדאי לקחת?
כמה שפחות. למרות שחיינו בקרוואן ובעצם היה לנו בית נוסע איתנו, נפטרנו מהמון דברים ובמהלך החדשים הראשונים שיחררנו עוד ועוד – קייאקים, שטיחים, אופנוע, ספרים – שעוד יצאו איתנו לדרך, הושארו לשימושם של אנשים אחרים כשהתקדמנו במסע.
כל ילד לקח משהו שחשוב לו. עדן לקח תמונה שלו כתינוק ותעודת מציל מקורס מצילים שעשה, נוגה לקחה בובה או שתיים, גל לקח את החלומות שלו ואלייה מתן שהיה בן שנה וחצי כשיצאנו לדרך, לקח את עצמו.
לי אישית אין בעייה להיפטר מ”דברים” ולכן מבחינתי לקחת הכי מינימום שצריך ליום יום. החוויות שעוברים בדרך משנים פרספקטיבה על “דברים” ומה שהיה חשוב קודם, כבר לא חשוב כל כך עכשיו.
“חוסר השיגרה ניהיה השיגרה. לא חושבים על זה בשלב מסויים. פשוט חיים את זה..”
איך אתם מתמודדים עם מעברים, נסיעות ארוכות, חוסר שגרה?
הנסיעות הארוכות עברו לעיתים בזרימה מופלאה של להסתכל בחלון ולחלום ולעיתים בריבים וחוסר סבלנות. היינו עוצרים להתאווררות כשהרגשנו שצריך, להכנת אוכל בבית הנגרר או שינה. המעברים היו דווקא מעוררים. לרוב התרגשנו כולנו לעלות על המשאית ולצאת שוב לדרך אחרי ימים או שבועות שבהם שהינו במקום אחד. חוסר השיגרה ניהיה השיגרה. לא חושבים על זה בשלב מסויים. פשוט חיים את זה על הכיף והאתגר שבזה. זה ניהיה אורח החיים.
איך מימנתם את הטיול?
בנינו עסק של מסעדות בפסטיבלים ברחבי ארה”ב. השנה הראשונה היתה מאד קשה כלכלית כי העסק היה חדש לנו. בהמשך השתפרנו והצלחנו להרים עסק שמאפשר לנו לעבוד חמישה חדשים בשנה.
היום, בדיעבד, האם יש חרטות? דברים שהיית עושה אחרת?
הייתי רבה פחות עם בעלי…. ומתוך זה היו אולי תזוזות שהיינו עושים אחרת. אבל את כל היתר – הייתי חוזרת על כל החווייה.
כתבת ספר על החוויה שלכם. ספרי לי עליו.
כשיצאנו למסע, עושר החוויות היה כל כך גדול שהרגשתי צורך לכתוב ולשתף חברים ומשפחה במה שעובר עלינו. התחלתי לשלוח מיילים (אז לא היה עדיין פייסבוק) ולשתף בקורות אותנו. הכתיבה היתה “לייב” ושיקפה ממש מה קורה לנו בתוך המסע. אחרי כמה שנים היו כאלו שהתחילו להגיד לי שאני צריכה להוציא את זה כספר ולבסוף, תשע וחצי שנים אחרי שיצאנו לדרכים, יצא לאור הספר – כשמעזים לעוף –תשע שנים, ארבעה ילדים, קרוואן – מסע ברחבי ארה”ב“. הספר הוא מסמך חי ונושם את הדברים שעברנו שאי אפשר לזכור מאוחר יותר.
לספר נוסף חלק שנכתב מאוחר יותר והוא מעין שיחה פנימית שלי עם עצמי במהלך המסע – אני הילדה הלומדת לחיות בחופש ואמונה עם אני החכמה שיודעת שהכל יהיה בסדר, זו עם הפרספקטיבה הרחבה והחכמה על החיים. המסע בסופו של דבר היה פנימי וחיצוני כאחד והספר משתף בשני סוגי המסע בפתיחות וכנות.
אחת הדרכים הכי מוכרות ואחת ההמלצות שחוזרת תמיד בכל מאמר שעוסק ב”איך לטייל בזול” היא –אל תצאו לחופשה בשיא העונה. אם תטיילו ב”שולי” העונה, או בעונות חלשות יותר במהלך השנה- תצליחו להפחית את עלות החופשה בעשרות אחוזים.
לא יודעת.לי באופן אישי יש קצת בעיה עם העניין הזה. תיכף אסביר למה אבל קודם כל אני רוצה להציג את ארבעת הפרמטרים שהופכים סתם “עונה” ל”שיא העונה”:
שיא עונת התיירות בדרך כלל מתואם עם חגי הנוצרים. ובעיקר כריסטמס וניו ייר. כלומר מאמצע דצמבר ועד סוף ינואר בערך.
שיא עונת התיירות גם מתואם בדרך כלל עם החגים והפסטיבלים המקומיים.
הוא מתואם כמובן גם עם החופשות (שנקשרות עם החגים פרט ל-) ובמיוחד חופשת הקיץ.
והכי חשוב- מתואם באופן מושלם עם העונה הכי טובה בשנה לביקור באותו יעד, כלומר מזג אויר נהדר.
ועכשיו מה הבעיה שלי עם כל זה? שאני אוהבת לטייל או לחיות או לשהות במקום שבו מזג האויר נפלא. לא רוצה להגיע לתאילנד במונסון, או למונגוליה במינוס ארבעים מעלות. רק בשביל להמנע מההמונים או מהמחירים הלא רציונאליים. אוהבת שמש, אוהבת עננות קלה. שונאת מטריות.
אז מה עושים?
♦ הגיעו חודש לפני. בדקו את המקום כשהוא עדיין רגוע, תנו לילדים לעשות הכירות עם השכונה. התמקמו במקום לינה שעונה על הצרכים שלכם. אל תחכו יותר מדי, אלא בתוך כמה ימים כבר סגרו עם מקום הלינה על תעריף חודשי, שבועי או יומי למשך כל תקופת השהות המתוכננת שלכם באותו מקום.
למשל, לוייטנאם אני בדרך כלל מגיעה בסביבות נובמבר או תחילת דצמבר. זו העונה הכי טובה. כשהגענו לחוף בפעם הראשונה, מצאתי בתוך כמה ימים מלון מתוק, סגרתי איתם על 25$ ללילה וזהו. אחרי כמה שבועות הגיע כריסטמס ואחריו ראש השנה הסיני. המחירים קפצו והוכפלו ואני נשארתי עם המחיר הזה. קצת הרגשתי לא נעים..
◊ מצאו את המסעדה שמתאימה לכם. בקרו בה לעתים קרובות. צרו קשרי ידידות עם העובדים והמנהלים. בשיא העונה אולי יעלו מחירי המנות, אבל מכם יגבו את אותם מחירים נמוכים ששילמתם קודם. למשל, כאן, בלאדאק, צפון הודו, אני נוהגת לאכול במסעדה קטנה וטעימה וזולה. בעל המסעדה עובר מכאן לדאראמסאללה ומשם יורד דרומה לגואה. הוא כבר הודיע לי שאם אגיע למסעדה שלו בדאראמסאללה, הוא יתן לי ארוחות בחצי מחיר. ואם אבוא לגואה הוא ימצא לי בית בזול וגם יתן לי להשתמש בטוסטוס שלו מתי שרק ארצה.
◊ בכל האטרקציות שחשובות לכם בקרו עוד לפני שכל ההמונים מגיעים. או חכו לסיום העונה ובקרו בהן אחרי שכולם כבר היו שם.
♦ שיא העונה זו תקופה מצויינת לחזור ולבקר במקום שבו כבר הייתם תקופה. אם אתם כבר מכירים את המקום ואת האנשים- גם אם מדובר במחירי שיא העונה- אתם תקבלו מחירים נמוכים יותר. ואפילו יותר מכך. יש סיכוי שבפעם השניה תקבלו מחירים נמוכים עוד יותר מאלו ששילמתם בעבר.
כשאנחנו בוייטנאם, בכל פעם שאני חוזרת לגסטהאוס בסייגון, כבר ארבע שנים, ולא משנה באיזה תקופה של השנה, אני עדיין משלמת את אותו מחיר ששילמתי בפעם הראשונה שישנתי בו. ולא רק זה, אלא שבפעם הראשונה הזמנתי את החדר דרך האתר החביב עלי, אתר שנותן תמיד מחיר נמוך יותר ממה שגובים בגסטהאוס עצמו. כך שאני משלמת בעצם מחיר נמוך בהרבה מכל אחד אחר, גם בכריסטמס.
♦ חכו שיבואו אליכם. תשאירו את עצמכם פתוחים להצעות. לפעמים האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לדחות את כל אלה שניגשים אלינו עם פלאיירים או עם שאלות כמו “מחפש מלון?”. אל תסגרו את הדלת הזאת מיד. המציאות הגדולות ביותר עשויות להסתתר מאחורי אותה שאלה מעצבנת.
למונגוליה, למשל, הגענו ברכבת לילה אחרי שלושה ימים בדרכים, באחד מימי השיא של הפסטיבל השנתי. לא הצלחתי למצוא מלון מראש כי לפני כן היינו בהרפתקה בת חודש בסין, והאינטרנט לא היה נגיש כמעט בכלל. וכשכבר הצלחתי להכנס ולחפש- כשבוע לפני שהיינו אמורים להגיע למונגוליה, כל המקומות, כולם היו מלאים. לא היה חדר אחד פנוי בכל האינטרנט.
וכך מצאנו את עצמנו על רציף הרכבת, עם שלל התיקים שלנו ובלי מושג קלוש מה קורה עכשיו. ואז ניגשה אלינו אישה ושאלה אם אנחנו מחפשים מלון. מיד נרתעתי. אבל אז הזכרתי לעצמי שאני, בעצם…די מחפשת מלון. אז נסענו איתה. וכך מצאנו את אחד הגסטהאוסים המקסימים ביותר שהיינו בהם, ואפילו יכולתי להתמקח על המחיר.
♦ אכלו רק במסעדות מקומיות. שם תמצאו גם את האוכל הכי טעים וגם את המחירים הטובים ביותר. את הפועלים שבאים לאכול צהריים במסעדה הקבועה שלהם לא מעניין איזה עונה זו. המחירים תמיד יהיו אותו דבר.
♦ ואם כבר התחברתם איתם- שאלו את המקומיים מה המחירים המקובלים למוצרים ולשירותים בהם אתם משתמשים ביומיום. יש כאלה שרואים תיירים ומנסים את מזלם עם מחירים מופקעים שגבוהים במאות אחוזים מעל למחיר הרגיל. חשוב שיהיה לכם מושג אם עובדים עליכם ממש, או רק טיפה מנסים להרוויח עליכם כי עכשיו זה שיא העונה. שאלו אותם גם איפה שווה לעשות קניות ואיך מגיעים ממקום למקום.
♦ דוקא הקניות יכולות להיות כלכליות במיוחד. המוכרים מבסוטים מזה שיש תנועת לקוחות גדולה, ואנשים מבזבזים מלא כסף ואם מגיעים בסוף היום ותופסים אותם במצב רוח מרומם, אחרי שהם דפקו קופה כל היום, הסיכוי להנחות גדולות הוא גבוה מאוד. הפעילו שיקול דעת, אף פעם אל תתמקחו כשיש עוד לקוחות בחנות, או לפני שבדקתם מחירים בכמה חנויות אחרות.
קמבודיה היא יעד נהדר למשפחות הרוצות לנסוע לטייל, והיא מתאימה גם בתקופת החגים. בארץ כה עשירה תרבותית, המשפחה תוכל לשזוף עיניה בממצאים ארכיאולוגיים מהגדולים ביותר באסיה, ותוכלו לראות במו עיניכם עתיקות אמיתיות. קצת כמו לטייל בזמן ?.
היתרון הגדול של קמבודיה על פני שכנותיה הממלכות האדירות תאילנד ווייטנאם, הוא שניתן גם לחוות אותה ב-4-5 ימים. לכן אני ממליצה לכל מי שמתכנן חופשה בסביבה- תאילנד, וייטנאם או אפילו סין, להכניס למסלול גם כמה ימים בממלכה הקשישה הזאת. היא נגישה בטיסה קצרה וזולה, ואין צורך בויזה מראש, אז קחו את הילדים לראות פלאי עולם עתיקים לפני שהם נעלמים לנו…
הנה כמה טיפים והמלצות במיוחד למשפחות המתכננות טיול לקמבודיה, ששיתפה אותי חברת Asiatica. הם צירפו כאן במיוחד המלצות למסלול קצר, כזה שאפשר להכניס לכל חופשה באזור.
מיקום גיאוגרפי, תחבורה, ויזה ועונות מומלצות לטיול:
קמבודיה נמצאת באזור הדרומי של אינדוצ’יינה. יש לה את לאוס בגבול הצפוני, את וייטנאם בגבול המזרחי, תאילנד ממערב וכל דרום קמבודיה הוא חלק מהמפרץ התאילנדי.
המיקום שלה הופך אותה ליעד מאוד נוח ונגיש להגעה. תוכלו להגיע יבשתית מסייגון, בנגקוק או דרום לאוס.
אגב, מסייגון יוצאים גם טיולים קצרים לקמבודיה וחזרה, דרך נהר המאקונג.
קמבודיה היא בעלת צורה מעגלית והמרחקים בין יעד ליעד אינם גדולים במיוחד ותוכלו למעשה להגיע ממקום למקום דרך היבשה בנוחות.
ויזה– תוכלו לקבל ויזה ל-30 יום מיד כשתגיעו בשדה התעופה או בשערי מעברי הגבול היבשתיים תמורת 35$. הכינו מראש תמונות פספורט עדכניות.
הערה לגבי הויזה: אם אתם מתכננים קפיצה קצרה לקמבודיה מוייטנאם, שימו לב להכין מראש ויזה לוייטנאם עם כניסות מרובות.
אקלים:
מחלקים את העונות בקמבודיה לשתי עונות עיקריות: העונה הרטובה והגשומה מאפריל עד ספטמבר, והעונה היבשה מאוקטובר ועד מרץ. העונה המומלצת והנוחה יותר לטיול היא העונה היבשה. אם כי ניתן לטייל גם במהלך העונה הרטובה, בה הגשמים לרוב מתחילים רק בשעות אחה”צ.
♦ מעניין לדעת: הדגל של קמבודיה הוא הדגל היחיד בעולם שעליו מתנוסס ציור של מבנה. זהו, כמובן, האנגקור וואט.
2. טיפים שימושיים:
מזג האויר בקמבודיה הוא חם ושמשי, לכן מומלץ לקחת אתכם כובע, שמשיה ובגדים לשהות ארוכה בשמש. שימו לב לשתות הרבה. חשוב לזכור שבגדים ארוכים יהיו הולמים יותר לביקור במקדשים ובאתרים הארכיאולוגיים הקדושים (יהיו מקומות בהם לא תורשו להכנס עם בגדים קצרים כמו גופיות ומכנסיים קצרצרים).
כדי להמנע מהתייבשות כדאי לשתות משקאות מעורבבים עם מינראלים כמו משקאות המיועדים לאצנים ולספורטאים.
תנאי התברואה בקמבודיה לא תמיד תואמים את המערכת החיסונית של המערבי הממוצע. בנוסף לזה האוכל חריף ומתובל לכן כדאי להביא מהבית תרופות לטיפול במחלות והפרעות מעיים. כשאתם מתיישבים לאכול בקשו במיוחד שהאוכל לא יהיה חריף או מתובל יתר על המידה.
האטרקציות העיקריות בקמבודיה הן מתחם האנגקור וואט ופנום פן, כל שאר המחוזות הם פחות מעניינים. לכן, אלו שקצרים בזמן יוכלו לתכנן טיול מלא הכולל 3 ימים בסיים-ריפ ועוד יום אחד בפנום פן וזהו. משם תוכלו להמשיך, כאמור, לוייטנאם, תאילנד או לאוס ולהעשיר את הטיול ואת החוויה המשפחתית.
♦ מעניין לדעת: השכר הממוצע בקמבודיה עומד על פחות מ-100$ לחודש.
איפה לבקר בקמבודיה
סיים ריפ- siem reap
היעד התיירותי החשוב ביותר בקמבודיה, בו נמצאים אתרים הסטוריים מרהיבים ביופיים, מהמאה השביעית ועד המאה ה-12 לספירה.
מומלץ לקנות כרטיס של שלושה ימי ביקור. רוב המקדשים נראים די דומים לכן כדאי לדגום את אלו מבניהם המפורסמים או המושכים אתכם ביותר ולהסתפק בזה.
יום ראשון:
שלושה מקדשים שחובה לראות. אלה כוללים את אנגקור ואט (Angkor wat), באיון (bayon) וטא פרוהם (ta prohm). אלו הם שלושת המיצגים העיקריים לשלושת הסגנונות הארכיטקטוניים של אנגקור קומפלקס.
שקיעה באנגקור וואט: אחה”צ תוכלו לצפות בשקיעה בפרה-רופ (Pre Rup), במקום ללכת לפנום באקהנג (Phnom Bakheng) כמו כל ההמונים.
יום שני:
צאו כ-30 ק”מ מחוץ לסיים ריפ כי לבקר במקדש באנטאי דראי (Banteay Srei), מקדש קטן אך יפהפה עם עיטורים חצובים באבן חול אדומה. משם המשיכו למקדש באנטאי סאמרה (Banteay Samre), הבנוי באותו סגנון של האנגקור וואט אך בפורמט קטן ומוקפד יותר.
יום שלישי ואחרון:
ביום זה תוכלו לבקר במתחם המקדשים רואולוס (Roulos temples group). אלו הם מקדשים עתיקים יותר מהאנגקור וואט, המפורסמים בניהם הם לולאי (lolei), באקונג (bakong). משם יהיה בדיוק זמן על מנת לבקר בכפרים הצפים של טונלה סאפ (tonle sap). הכפר הקרוב ביותר לסיים ריפ הוא קאמפונג פלוק (kampong pluk), ובו תוכלו לראות בתים בנויים על כלונסאות בגובה של 10 מ’, ובתים הבנויים מעל רפסודות במבוק הצפות על המים.
באטאמבאנג – Battambang:
זהו המחוז השני בגודלו בכמות המקדשים, אחרי סיים ריפ. יחד עם זאת, המקדשים במחוז זה הם קטנים יותר ממה שתראו באנגקור. שני המקדשים המפורסמים ביותר הם פנום באנאן (Phnom Banan) ו-וואט אק פנום (Wat Ek Phnom). אבל הם במצב הרוס ביותר. אם אינכם חובבי ארכיאולוגיה נלהבים אנחנו מציעים לכם לוותר על שני אתרים אלו.
רכבת הבמבוק היא האטרקציה המרגשת ביותר במחוז זה, והיא הסיבה העיקרית לביקור תיירותי כאן. יחד עם זאת, המסילה המקורית כבר אינה קיימת. תחתיה, בנו מסילה חדשה שנועדה אך ורק לסיפוק צרכי התיירים. האיזור הוא נקי ונוח, אבל האוטנטיות כמו גם האפשרות לקשר עם המקומיים כבר כמעט אינם קיימים. אם אתם ממש רוצים להתנסות ברכבת הבמבוק- כדאי לנסות פעם אחת, אבל אנחנו לא מאוד מתלהבים מהבניה המחודשת שנעשתה.
פנום פן- Phnom Penh
זוהי העיר השניה בחשיבותה אחרי סיים ריפ. כשתגיעו לפנום פן, תוכלו מיד להרגיש באוירת השגשוג, לעומת העוני במחוזות השכנים. הרחובות המרכזיים של העיר הם צרים, מוקפים צמחיה ירוקה ומתאפיינים בסגנון בניה של אירופה במאה ה-19.
חובה לראות: הרויאל פאלאס- בניה בסגנון צרפתי-משהו. במתחם הארמון נמצאת פגודת הכסף, מקדש ובו 5329 עלי כסף ומספר רב של פסלי בודהה עשויים מזהב ומאבנים יקרות. יש לציין, שהארמון המלכותי הזה הינו קטן יותר מהארמון בבנגקוק או בוייטנאם. אז אל תצפו לאותה רמה של ניקור עיניים..
המוזיאון הלאומי של פנום פן שווה ביקור, בו תמצאו אוסף פסלים ואוצרות אמנות קמבודיים מכל התקופות ההסטוריות. העיצוב הארכיאולוגי של המבנה הוא עצמו שווה תמונה..
טול סלאנג (Toul Sleng Prison)- הכלא האוצר בתוכו סיפור טראגי מתולדות המדינה יכול להיות אטרקציה מעניינת, אם כי ביקור עם ילדים עשוי להותיר בהם משקעים לכן חשבו פעמיים לפני שאתם נכנסים בשעריו.
♦ מעניין לדעת: קמבודיה נחשבת לאחת מהמדינות הידידותיות ביותר באסיה לקהילת הלהט”בים (יחד עם תאילנד וטאיוואן). תמצאו בה בארים ומועדונים ממוקדי-קהילה בערים הגדולות. מעולם לא חוקקו בה חוקים נגד להט”בים ואף ב-2018 יצאה הממשלה בהצהרה התומכת בחתונה של בני זוג מאותו מין.
סיהנוקוויל- Sihanoukville
זוהי עיר הנמל החשובה ביותר בקמבודיה, והיא קרויה על שמו של המלך האהוב של תושבי קמבודיה. אם אתם מבקרים בקמבודיה במהלך העונה היבשה, זוהי ללא ספק היעד המומלץ ביותר לחופשת חוף. יחד עם זאת, החופים כאן אינם משתווים ביופיים לחופי פו-קוק בוייטנאם או חופי האיים בתאילנד. אז אם אתם מצפים לחולות רכים ולבנים מעוטרפים בעצי קוקוס- כדאי לכם לבחור חופים אחרים.
העיר עצמה מפותחת בשגרה ע”י משקיעים סיניים, ולכן נכון לעכשיו היא מלאה בתושבים ובתיירים סיניים, מציעה בתי מלון וגם בתי קזינו, כולם בניהול סיני.
החופים של קו-רונג (Koh Rong) או קו-רונג סאמלואם (Koh Rong Samloem) קיבלו חשיפה מהרבה בלוגרים לאחרונה, יחד עם זאת, שני האיים האלה הם יחסית מוגבלים מבחינת אפשרויות לינה ולכן מתאימים יותר למטיילים בעלי אופי תרמילאי ולצעירים והצעירים ברוחם ?. האיים האלה בהחלט יותר יפים מסיהנוקוויל.
קראטי- Kratie
עיירה קטנה לגדת נהר המאקונג, עם נוף עשיר ויפה יותר ממקומות אחרים בקמבודיה. קראטי מפורסמת בעיקר בזכות דולפיני המאקונג החיים ברצועת הנהר בסביבתה. דולפינים אלה נמצאים בסכנת הכחדה וכיום מספרם עומד על 30 פריטים בלבד.
בדרך כלל התיירים לוקחים סירה כדי לצפות בהם מרחוק. אם יהיה לכם מזל תוכלו לחזות בהם מקפצים להם במרחבי הנהר.
אם אתם לא חובבי דולפינים נלהבים, היינו ממליצים לכם לוותר על החוויה, בשל מספרם המועט של הדולפינים שנותרו והסיכוי הנמוך לראותם.
בקראטי תוכלו למצוא לינה ביתית על האי קו-טרונג (Koh Trong), אי יפהפה הנמצא על הנהר.
♦ מעניין לדעת: חצי מהאוכלוסיה בקמבודיה הם צעירים מתחת לגיל 15.
קאמפונג צ’אם – Kampong Cham
פירוש השם של העיר הוא “הנמל של הצ’אמפה”, כיוון שעיר זו היתה נקודת סחר חשובה בין אנשי הקמאר (khmer) לבין אנשי הצ’אמפה (champa) בעבר הרחוק.
תוכלו לבקר במקדש וואט נוקור באנצ’אי (Wat Nokor Bancheay), שנבנה במאה ה-12, בסגנון בניה הזהה לאנגקור וואט, וכן בשני המקדשים העיקריים הנוספים של העיר- פנום סריי ( Phnom Srei ) ופנום פרוס (Phnom Pros).
בנוסף, תוכלו להינות מרכיבה על אופניים לאורך נהר הקו-פן (koh pen) ולצפות בגשר הבמבוק המיוחד הנמתח מעליו.
קאמפונג טום- Kampong Thom
קאמפונג טום הוא תחנת עצירה פופולארית בדרך בין פנום פן לסיים ריפ. בעיר זו נמצא סאמבור פראיי קוק (Sambor Prei Kuk )- מקדש עתיק שנבנה במאה השביעית לספירה. זהו המקדש העתיק ביותר בקמבודיה והוא מוכר כאתר מורשת עלומית של אונסק”ו. המקדש נמצא במצב די רעוע והרוס, ולא יהיה כל כך אטרקטיבי לביקור, אלא רק אם אתם חובבי ארכיאולוגיה והסטוריה.
הנה המלצות לבתי מלון מצויינים לכל אורך המסלול:
⇐ מציעה לכם להקליק על הלינקים, כדי לראות את התמונות…לא תאמינו :-).
ממוקמת בין שתי מעצמות גסטרונומיה ידועות- תאילנד ווייטנאם, לקמבודיה אין הרבה במה להתבלט בתחום הזה. המטבח הקמבודי הוא שילוב של אוכל הודי וסיני, עם מנות כמו קארי, טום יום ודג מאודה על עלי בננה (פיש אמוק- מנת הדגל הקמבודית, חובה לנסות!).
המקור העיקרי לדגים הוא מאגם טונלה סאפ והדרך העיקרית לבישול כל מנה קמבודית היא טיגון, הקפצה או אידוי. הם משתמשים בהרבה תבלינים (אבל פחות מההודים..), מלח ושמן. בעיצומו של יום חם, יש הימצאו את המטבח הקמבודי מעט קשה לעיכול..
♦ מעניין לדעת: קמבודיה היא בין המדינות היחידות בעולם שמעולם לא היה בה מקדונלדס. כן תמצאו שם בורגר קינג, KFC, ואת הגרסה המקומית למקדונלדס שנקראת לאקי בורגר.
מיץ ג’אגרי – מיץ המופק מרכז של קנה סוכר, מוגש לרוב עם יחד עם מיץ לימון והוא ירענן אתכם בימים חמים. סוכר ג’אגרי יכול גם להיות מתנה נהדרת לאלו המחכים לכם בבית..
אגב, אומרים שגם הבירות המקומיות הן לא רעות בכלל..
מתנות נוספות יכולות להיות פסלי בודהה קטנים, צעיפי קמאר מקוריים, מגנטים למקרר ומזכרות אחרות.
אנחנו אוטוטו סוגרים את השנה התשיעית למסע שלנו. השנה הזאת היתה מאוד מרגשת עבורי, כי עברנו לא מעט הרפתקאות ויצא לנו לבקר בלא מעט מקומות חדשים.
היינו בהודו ובנפאל וגם באזורים חדשים בצפון מזרח הודו (דארג’ילינג למשל), במיינמאר, תאילנד, איטליה ובולגריה. ואפילו קפצנו למוסקבה ללילה. הילדים ספרו ומצאו שבשבעת החודשים האחרונים עברנו בשמונה מדינות..
לחלק מהמקומות הגענו יבשתית (דרג’ילינג, מיינמאר) ולחלקם הגענו בטיסה (איטליה, בולגריה, מוסקבה). אבל האמת היא שזה לא משנה אם אלה יעדים חדשים או מקומות שכבר ביקרתם בהם בעבר- השעות הראשונות שאחרי הנחיתה הן בדרך כלל קצת מבלבלות, מרגשות, ויכולות להיות מלחיצות.
עם השנים פיתחנו דרך שמקצרת לנו את התהליכים, חוסכת לנו אנרגיה והופכת את החיים שלנו למאוד פשוטים. באמצעות התנהלות נכונה וממוקדת, אנחנו חוסכים לעצמנו הרבה מהמתח ומהבלבול הכרוכים במעברים ממקום למקום.
אז הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לנחות ברכות ובשלווה בכל יעד שתרצו:
לפני שממריאים:
♦ קבלות על כבודה: הקפידו תמיד לשים לב שיש לכם את כל הקבלות על הכבודה ששלחתם לבטן המטוס. הדיילים בדרך כלל מדביקים את כולן באותו מקום (על הבורדינג-פאס או על אחד הדרכונים). כשנחתנו השנה בישראל איבדו לנו שני תיקים והקבלות האלה הפכו את הליך הזיהוי להרבה יותר פשוט. מצד שני, בדרכנו החוצה מהארץ הדייל שכח להדביק את הקבלות, ולכן, לפני העליה למטוס פניתי את הדייל וביקשתי ממנו את מספרי הזיהוי (שמופיעים לו במחשב).
♦ פרטי בית המלון: הזמינו תמיד חדר במלון/ דירה ללילה הראשון לפחות. שמרו את פרטי המלון אצלכם על הטלפון בגרסת אוף-ליין. גם כדי להראות לנהג המונית אחר כך אבל גם כי ישנם מקומות שכחלק מהליך ביקורת הדרכונים מבקשים את כל פרטי המלון שלכם.
♦ כסף: אני לא מתעסקת עם כסף מקומי בכלל לפני שאני מגיעה ליעד. אחרי הנחיתה, ואיסוף המזוודות, אני ניגשת לכספומט ומוציאה סכום כסף ראשוני שיספיק לי לכמה ימים. אני עושה את זה כדי לחסוך לעצמי זמן וטרחה, וגם כי אני לא אוהבת להסתובב עם הרבה כסף עלי. במיוחד במעברים. תיקים הולכים לאיבוד, כיסים לא נסגרים כראוי, ארנקים נשכחים. כשיש לך שלושה ילדים שאת צריכה לשים עליהם עין, אין לך זמן לשים עין גם על דברים נוספים.
♦ תקשורת: אחרי שהוצאתי כסף מקומי אנחנו נגשים לעמדות מכירת כרטיסי הסים המקומיים. שם הם מחברים אותנו ישירות לרשת המקומית, מסדרים לי את חבילת הגלישה ובודקים שהכל עובד כמו שצריך. בדרך כלל, תוך כמה דקות כולנו מחוברים.
♦ מוניות: מניו דלהי דרך בנגקוק ועד סופיה, תמיד תמיד אנחנו הולכים לתחנת המוניות הרשמית והמורשית של שדה התעופה. בגלל שאנחנו כבר מחוברים לאינטרנט, וגם יש לנו את כל המפות והמידע על מקום הלינה שלנו, אין בעיה לעזור לנהג המונית למצוא את המקום בקלות.
טיפ מציל חיים: עם כל ההתרגשות לקראת הטיסה, הטיסה עצמה, השינה הלא מסודרת, הנחיתה במקום חדש ועוד, יש סיכוי גבוה שהילדים קצת יצאו מאיזון. הקפידו להחזיק נשנושים או אפילו סנדוויצ’ים ושתיה במיוחד לרגעים שאחרי הטיסה. קיימים שדות תעופה רבים בהם יש ללכת מרחקים לא קטנים מהמטוס עד לביקורת הדרכונים. שלא לדבר על התורים שם, ואחר כך ההמתנה למזוודות. חשבו גם על כל אלה כשאתם מתכוננים לטיסה והכינו עצמכם (נפשית אבל גם מעשית וטכנית) מראש. אל תגיעו למלון כשאתם מורעבים או מותשים מדי.
טיפ למי שיש לו זמן: הכינו מראש רשימה קצרה של מסעדות ובתי קפה בקרבת בית המלון או הדירה ששכרתם. וכך, כשתצאו בפעמים הראשונות לחפש אוכל או סתם לשוטט ברחובות הסמוכים, תמצאו הכל בקלות. מי שאין לו זמן: (או פשוט עצלן כמוני..)- שאלו בדלפק הקבלה איפה יש מסעדה קרובה.
טיפ אריזה: אני תמיד מכינה מראש בגדים למקלחת הראשונה אחרי הטיסה, שיהיו נגישים לי בתיק. כשהילדים היו קטנים אז הייתי מכינה גם עבורם. כך לא היה צורך להתחיל לפשפש במזוודות.
וכך, כשאתם לא נורא רעבים או עייפים, זה גם לא כזה נורא אם מסתבכים או מתעכבים קצת. כשנחתנו במילאנו התברברנו לא מעט עם המטרו עד שהגענו לדירת האיירבינבי ששכרנו. היינו עם מזוודות ותיקים ואחרי טיסה ארוכה מדלהי. אבל זה מרגיש אחרת כשאת רגועה, וכשאת עצבנית, לא?
ואפילו אפשר להנות קצת מהמקומות, מהמראות החדשים. גם אם הגענו אליהם בטעות 😊.
אבל הטיפ הכי גדול שיש לי בעצם לתת לכם הוא- התכוננו כראוי, אבל שמרו על רוח הרפתקנית. גם אם דברים קצת משתבשים או מסתבכים- שמרו על גמישות, מצאו פתרונות חלופיים, היו מבינים, תומכים וקשובים לבני המשפחה שאתכם. והכל יהיה בסדר 😊.
אתם מוזמנים להוריד את האי בוק שלי בו אני עוסקת הרבה באיך לתכנן ולהתארגן לכל חופשה או טיול משפחתי.
כמו הרבה דברים שאנשים אוספים במהלך החיים בלי לדעת שאחר כך הם יהיו להם לעזר רב, אני חושבת שהעובדה שאני צמחונית נתנה לי יתרון גדול מאוד בכל הקשור לשמירה על תזונה בריאה בחו”ל.
צמחונים חייבים להיות עם אצבע על הדופק כל הזמן. שלושה הריונות ועשר שנות הנקה הבהירו לי באופן חד משמעי את החשיבות והמשקל הגדול שיש לתזונה על כל פן בחיים.
אני נעזרת ומתייעצת עם דיאטנית אחת לכמה חודשים או כאשר מתעוררת אצלי שאלה. אני יודעת היטב שהתזונה של הילדים היא הדבר החשוב ביותר בשמירה על בריאותם ועל התפתחות תקינה הן פיזית, הן מנטאלית ואפילו רגשית. בגיל שלהם, בו הם גדלים כל הזמן, אין תחליף לתזונה עשירה ומאוזנת.
משפחות רבות נוסעות, במיוחד למזרח, עם מלאי של תוספי תזונה כמו ויטמין C וברזל, כדי לתת לילדים במהלך השהות שם, מחשש שהילדים לא יקבלו אותם באמצעות האוכל. אז קודם כל חשוב לדעת שאת כל תוספי התזונה ניתן למצוא גם במזרח, באיכות טובה ומתוצרת חברות בינלאומיות מוכרות ומהימנות.
אנחנו לא משתמשים בהם כרגע, כיוון שאין צורך אבל נעים לי לדעת שאם אצטרך- אוכל למצוא בכל בית מרקחת.
אז מה הילדים שלי אוכלים?
להלן רשימה של דברים שאני מקפידה שהם יאכלו כל יום:
∴ מיצי פירות טריים וטבעיים (סחוטים במקום),
∴ פירות אורגניים שנקטפו מהעץ- כל עונה והפירות שלה,
∴ ירקות טריים ומבושלים- מגוון גדול ככל הניתן,
∴ דגנים (אורז וחיטה)
∴ ביצים
∴ קטניות- מגוון גדול ככל הניתן שמשתנה בכל יום (חומוס, אפונה, שעועיות, סויה, עדשים בצבעים שונים),
∴ לחם מסוגים שונים (צ’פאטי, פראנטה וכו’),
∴ תה צמחים או צא’י (עם חלב)
דברים נוספים שאני משתדלת שיאכלו אבל זה לא יוצא כל יום:
∴ גבינת יאק,
∴ אגוזים ושקדים,
∴ פירות יבשים.
∴ יוגורט טרי (לאסי).
אני חייבת לציין שהבישול במזרח הוא בדרך כלל מאוד בריא. הם תמיד מבשלים טרי והתיבול שלהם מכיל הרבה ג’ינג’ר ושום, עשבי תיבול ירוקים וזרעי חרדל וכמון.
אני יודעת שיש ילדים שלא אוכלים כלום חוץ מפאסטה, בעיקר כשהם לא נמצאים בבית, כשהכל מוזר ומשונה והאוכל לא טעים להם. אצלנו אין דבר כזה. אנחנו אוכלים את מה שהמקומיים אוכלים, מתוך מחשבה שהמקומיים יודעים הכי טוב מה כדאי לאכול ומה הכי ישמור על הבריאות שלהם. אם ילד אחד לא אוהב תבשיל מסויים- מוצאים תבשיל אחר לטעמו. כשלא עושים בעיה מהאוכל, ישר מההתחלה, הוא לא הופך לבעיה. להיפך. הוא חלק מהחוויה ומהמפגש האמיתי עם העולם שבחוץ. לטעום, להריח, להשתתף בהכנה, לשלב ידיים עם האמא ההודית וללוש יחד איתה את הבצק לצ’פאטי זו רק אחת מהחוויות שהילדים שלנו יקחו איתם כל החיים.
המאמר נקרא ואושר ע”י טובה קראוזה, דיאטנית קלינית. מומלצת בחום.
הפעם הראשונה שטסתי עם פעוט היתה כשהבן הבכור שלי היה כמעט בן שנתיים. טסתי איתו לבד לפאריז. לא זוכרת שחששתי מזה יותר מדי, אבל מצד שני- עברו כבר למעלה מ 12 שנה מאז וסביר שהדחקתי..זה היה לפני עידן המסכים האישיים ואני זוכרת שהוא העביר חלק גדול מהטיסה מאזין לאוזניות (שהיו ענקיות עליו), מחליף ערוצים ברדיו הזה שהיה פעם ‘חבילת המולטימדיה’ שהגיעה עם המטוס..
מאז נולדו עוד שניים וצברנו, ארבעתנו, שעות טיסה רבות. כולל מסעות בין שדות תעופה של למעלה מ-24 שעות.
אבל אתם הרי לא כאן כדי לשמוע את סיפורי הטיסות עם הילדים שלי.
אתם כאן כדי לקבל טיפים. אז הנה:
1. אם אתם נוסעים לקצר ומשאירים את האוטו בחניה של שדה התעופה- צלמו את המיקום שלו. זה יחסוך מכם את הצורך לזכור לאורך כל החופשה בדיוק איפה חניתם.
2. רשמו את כל פרטי הטיסה, הכתובת אליה אתם נוסעים וכו’ בלוח השנה של הטלפון, תחת התאריך המיועד.
3. ילדים קטנים שאפשר לשאת במנשא- זה המקום הבטוח ביותר עבורם לאורך כל התהליך בשדה התעופה.
4. עגלות העלו איתכם לאולם היוצאים והפקידו אותן אך ורק בעת העליה למטוס. כך גם תבטיחו לעצמכם את הזכות לקבל את העגלות מיד כשתרדו מהמטוס לאחר הנחיתה.
5. סמנו את הדרכונים שלכם בסימון אישי לכל אחד. אפילו רק במדבקה קטנה בצבע שונה לכל בן משפחה, בפינה השמאלית העליונה (של הכריכה כמובן). זה יעזור לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
6. הקדישו תיק אחד לכל מכשירי החשמל והסלולארים וכל הדברים שמבקשים מאתנו בדרך כלל להוציא מהתיק בתחנות הבטחון. הפקידו עליו מבוגר אחראי. מעבר לתיק הזה, אני אוהבת שכל ילד נושא איתו תיק אישי משלו.
7. שימו בתיק של כל ילד בקבוק מיץ/מים קטן. הקפידו שהם יגמרו לשתות אותו עד שתגיעו לתור של הבטחון. כך תהיו בטוחים שהילדים שתו לפני הטיסה (חשוב). שמרו את הבקבוקים הריקים לכל אחד בתיק שלו. אחרי העליה לאולם היוצאים קנו בקבוק מים גדול ופזרו את המים בין הבקבוקים. כך תדעו שהילדים יכולים לשתות מתי שיחפצו, בלי קשר לזמני המראה/נחיתה/יש דיילים/אין דיילים בסביבה.
אם נגמר- אפשר לבקש מהדיילים שימלאו את הבקבוק הקטן במיץ או במיים. בנוסף, לפני הנחיתה הקפידו שהבקבוקים יהיו מלאים. לפעמים לוקח זמן עד שמגיעים למקום שבו אפשר לקנות שוב שתיה. זה ירגיע אתכם גם אם תראו לפניכם תור ארוך בנקודת מעבר הגבול.
8. היום בעידן המסכים האישיים טיסה עם ילדים היא גן עדן. הילדים פשוט מרותקים למסך. אבל למקרה שלא- חוברות צביעה קטנות, מדבקות וצבעים פשוטים הם פתרון שלא מלכלכך, לא מתפזר, לא שוקל ולא תופס מקום. תעסוקה לשעות.
הילדים יוכלו להקדיש את היצירות לדיילות הנחמדות.
9. טיסה עם תינוקות או ילדים קטנים- שקלו משלוח חבילה למלון או לכתובת שאליה תגיעו ביום הראשון בטיול שלכם. אם מדובר במדינה מערבית פשוט השתמשו בשירות משלוחים של הסופר הקרוב לאותה כתובת. שלחו לעצמכם חבילה של חיתולים, מגבונים ודברים שימושיים אחרים שחבל לסחוב איתכם לאורך כל הדרך. ושיהיו מוכנים ומחכים עבורכם כשתגיעו.
במקומות רבים ניתן גם לבקש זאת ממנהלי המלון או האכסניה. הסבירו שאתם מגיעים עם ילדים קטנים, אחרי טיסה מעייפת ואם אפשר לדאוג לכמה דברים בסיסיים שיחכו לכם בחדר או בקבלה. בעיקר אם אתם מגיעים מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה..
אפשר להגדיל ולעשות ולבקש גם שיכינו עבורכם ארוחה קלה מראש. הידיעה שמחכה לכם בחדר ארוחה וכל הדברים הבסיסיים שאתם צריכים תרגיע אתכם מאוד לאורך כל הדרך.
10. נסיעה לתקופה ארוכה או עם הרבה מטען: בזמן משלוח המזוודות בשדה התעופה הניחו על המשקל את המזוודות על פי הכובד שלהן. את הכבדה ביותר הניחו ראשונה וכך הלאה. כך, אם תיאלצו להוציא מעט ממזוודה אחת ולהעביר לשניה תוכלו לעשות זאת בקלות. (מזוודות שנשקלות ראשונות, מתוייגות ונשלחות עוד בטרם שאר המזוודות נשקלות. יכול להיות מצב שבו המזוודות הקלות כבר נשלחו, והמזוודה הכבדה נותרה אחרונה ואם תתבקשו להוציא ממנה קילו או שניים תתקלו בבעיה..).
11. אם יש לי לילה להעביר בשדה התעופה בין טיסות, אני תמיד מבקשת מהדיילות בטיסה הראשונה לקחת איתי את השמיכות (יש שמחלקים חינם ויש שמבקשים שאחזיר למשרדי החברה לפני הטיסה הבאה). כך אני יודעת שהילדים יוכלו לישון בנוחות ובנעימות גם אם זה על ספסל בשדה תעופה סואן. אני מחפשת מקום שקרוב לשירותים ומרוחק מהתנועה הראשית.
12. הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים לאולם היוצאים ולדיוטי פרי הוא לבדוק איפה נמצא השער לעליה למטוס. אנחנו מתכווננים, מבינים מי נגד מי וכמה זמן ייקח לנו להגיע אליו. בודקים כמה זמן נותר עד לעליה למטוס ומתכננים את הזמן לפי זה.
13. טיסה היא הזמן האופטימאלי לשלוף את כל הדוגמיות ששמרנו במשך חודשים בארון. קרם פנים בשפופרת זעירה, משחת שיניים פצפונת, טיפת בושם. את כל המיכלים הגדולים הכניסו לתיקי המטען וקחו איתכם בתיק רק כמה דוגמיות שבמצבים מסויימים עשויות לשדרג לכם את התחושה ואת חווית הטיסה לחלוטין. שימו לכל ילד בכיס מגבון לח באריזה אישית. שיהיה.
14. חלק משדות התעופה דורשים טפסים מיוחדים להגשה במעברי הגבול. גם ליציאה וגם לכניסה. בררו מראש את הדרישות באתרי האינטרנט של שדות התעופה, של חברות התעופה או באתר המידע של השגרירות במדינת היעד שלכם. במידת האפשר הדפיסו את הטפסים מראש ומלאו אותם עוד בבית. זה יחסוך לכם כאב ראש רציני. אם לא, שאלו את הדיילת במטוס מספיק זמן מראש אם יש לה טפסים למחלקת ההגירה. לוקח זמן למלא חמישה או שישה טפסים ועדיף לעשות זאת בנוחות במטוס, ולחסוך זמן בשדה התעופה.
15. ברשימות ובאתרים רבים ראיתי שמציעים לתת לילדים מתנות קטנות במהלך הטיסה, כדי לשמור עליהם עסוקים. אני חושבת שזה לא כל כך עובד. ילדים שלא רגילים לטיסה ימצאו את עצמם נרגשים במיוחד במילא. הם יהיו עסוקים בסביבה החדשה שלהם, ובהתרגשות מהעתיד הלא נודע אליו הם יוצאים. לאתגר אותם גם עם מתנות רק יוסיף לרמת ההתרגשות הגבוהה וישיג לדעתי תוצאה הפוכה. מוטב לתת להם להתרגש ולחקור את כל הדברים החדשים שהם נחשפים אליהם, לשתף איתם פעולה, לענות על השאלות שלהם ולהכיל את כל החוויה הזאת עבורם עם אנרגיה רגועה, בטוחה, ומאפשרת. לתת להם להרגע בקצב שלהם. זה יגיע. ואז סביר שהם פשוט ירדמו.
16. בררו מראש כמה עולה נסיעה משדה התעופה לכתובת אליה אתם מעוניינים להגיע ביעד אליו טסתם. אם לא הספקתם או לא מצאתם- תמיד אפשר לשאול מקומי שטס איתכם על אותה טיסה. בכלל, מומלץ מאוד ליצור קשר כבר בטיסה עם אנשים שגרים במקום אליו אתם טסים, לשאול אותם שאלות ולקבל מהם מידע ‘פנימי’. לפעמים גם תצא מזה חברות 🙂 .
