זה ללא ספק אחד האתרים הגדולים והטובים ביותר שיש למציאת לינה במחירים שמתאימים לכל אחד. בשנים האחרנות אני מזמינה לינה כמעט אך ורק דרכו, ויוצא לי זול משמעותית מכל בית מלון. במיוחד עכשיו, כשהילדים גדולים ורוצים חדר משלהם, והאמת..גם אני :-).
לא מזמן קיבלתי מייל מיוסי (נשבעת שככה קראו לו) שביקש ממני המלצה למקום לינה זול בפירנצה. אני, מה אני יודעת. לא זוכרת מאיפה הזמנו את הדירה שבה גרנו לפני שלוש שנים בטוסקנה, ובמילא הם כבר הפכו לחברים שלנו ומתוך שלושה שבועות שישנו בה, שילמנו מחיר מלא רק בשבוע הראשון..
אז הלכתי וחיפשתי בשבילו ככה קצת. חיפשתי ‘פירנצה’ בלי הרבה ציפיות. פירנצה, בכל זאת, זו עיר י-ק-ר-ה. לומר את האמת, מאוד הופתעתי לגלות שאפשר למצוא כאן דירות יפהפיות במחירים נמוכים מאוד.
אז שלחתי את יוסי לשם.
הסיבה שהלכתי לחפש בשביל יוסי באתר הזה דוקא, היא כי כמה ימים קודם לכן אני חיפשתי בעצמי מגורים זולים על החוף בוויטנאם. וכשהקשתי ‘mui ne rentals’ זה האתר שנתן לי את ההצעות הרבות, המגוונות והזולות ביותר. וכשנכנסתי לאתר, פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים חברה שלי אמרה לי שהיא מזמינה מקומות לינה אך ורק שם. ואני זוכרת שניסיתי לזכור את השם של האתר ואפילו שאלתי אותה עליו כמה פעמים, כי זו חברה שטיילה הרבה, שיודעת בדיוק, שהיתה אפילו בג’ונגלים בברזיל. אז בטח אפשר לסמוך עליה.
ואחרי שהמלצתי ליוסי חשבתי לעצמי למה בעצם שלא אכתוב על זה באתר שלי?
אז הלכתי ובדקתי גם קצת בשבילכם. הקשתי קודם כל ‘איטליה’. קיבלתי שפע של תוצאות במחירים מפתיעים, החל מחדר ב-10$ ועד לבית שלם על אגם גארדה, עם בריכה (!) ב-.42$ ללילה. המשכתי הלאה, גיליתי עוד בית שלם עם בריכה באגם גארדה ב-61$ ללילה. אוקי. אבל זאת איטליה, נגיד, לא יודעת, משהו קורה שם עם הכלכלה..המחירים נמוכים.
אז נכנסתי באמאמא של היעדים היקרים והקשתי ‘טוקיו’. רק בשביל לבדוק. מצאתי שם דירה עם נוף לפארק, אינטרנט והכל במחיר של 422$ לשבוע. כלומר פחות מ-61$ ללילה.
המשכתי לפאריז. דוקא עניין אותי. כי לגור כמה שבועות בפאריז זה אחד מהחלומות שלי. שם באמת היה קצת יותר קשה אבל ניסיתי להיות הכי לארג’ית בעולם וחיפשתי דירות שלמות, גדולות, עם מטבח והכל. המחיר ללילה (גם ברובעים שוים) היה 100$-250$.
למה אני מספרת לכם את זה? קודם כל- כי אם אתם מחפשים עכשיו לטייל איפשהו בעולם, ולא משנה לאן או לכמה זמן- כדאי שתציצו בהצעות שיש באתר הזה. ואם תזמינו דרך הקישור שבאתר שלי תקבלו אוטומטית 35$ מתנה להזמנות באתר.
אבל חשוב יותר: לאתר הזה יש תכנית ‘הפניות’ (referrals) מדהימה. שלפיה, ככל שתפנו יותר חברים שלכם לאתר הזה, וככל שיותר אנשים יזמינו דרככם באתר הזה- אתם תרוויחו כסף. 35$ לכל הזמנה, 65$ לכל אחד שיציע את הנכס שלו להשכרה דרככם.
אז זה לא ממש דולרים קאש לכיס אלא קופונים לשימוש באתר. ולכן כתבתי בכותרת ‘איך לטייל בעולם בלי לשלם על לינה’. כי זה בדיוק מה שתוכלו לעשות!
תחשבו על זה: נגיד שאתם מתכננים שבועיים טיול באיטליה עם הילדים בקיץ. או בפסח. או בחגים. לא משנה כרגע. אם תרשמו עכשיו לתכנית ההפניות, ותקפידו להזכיר לכל מי שאתם מכירים, שכשהוא יוצא לסופ”ש באמסטרדם שיזמין מקומות דרך ההפניה שלכם, בתוך כמה חודשים תרוויחו מספיק כסף שלמעשה יחסוך לכם את כל עלויות הלינה! או לפחות יפחית אותן בצורה משמעותית. לא כדאי?
* אגב, אם יש לכם נכס שאפשר להשכיר אותו תוכלו אפילו לעשות רווחים אמיתיים. רק אומרת.
יפתח לכם חלון קטן שבו תצטרכו למלא מייל וססמא או ישירות דרך פייסבוק. וזהו.
מייל אישור ישלח אליכם בתוך שניות ואחרי שתאשרו את ההרשמה אתם רשומים.
אחרי ההרשמה תופנו אוטומטית לעמוד האישי שלכם. גלגלו למטה עד שתגיעו לזה:
לחצו על הירוק. תקבלו דרכים שונות להפניה מידית של חברים- דרך המייל שלהם, דרך המייל שלכם, דרך פייסבוק, טוויטר, או דרך לינק אישי שלכם.
זה הכל.
אתם לא חייבים להזמין דרך האתר או אפילו להכיר אותו כדי לשמש כ’מפנים’ שלו. כל מה שצריך הוא מה שרשמתי כאן.
זה כל כך פשוט שבאמת חבל לוותר על האפשרות להוזיל את הטיול שלכם משמעותית.
קראו כאן , למשל, איך אני משתמשת בדרך הזאת באופן שגרתי ומוזילה לעצמי את עלויות הטיולים במאות דולרים.
בתי מלון בחצי מחיר:אם אתם מעדיפים בתי מלון על פני דירות, קיים אתר שעושה כמעט אותו דבר, רק עם בתי מלון :-).
יש לא מעט אתרים המציעים לינה של הרגע האחרון במחירים מוזלים. אני אוהבת את האתר Hoteltonight.com, כי בדקתי אותו בזמן אמת, ומצאתי שהוא זול בעשרות דולרים מבוקינג. בנוסף, בעוד ש-booking.com הפסיקו את פעילות ההפניות שלהם לא מזמן, האתר הזה מציע 25$ הנחה נוספת לכל מי שישתמש בקוד האישי שלך. ופרט אחרון- יש להם תכנית ‘שלבים’ שככל שאת מזמינה דרכם יותר, כך גדלה ההנחה שאת מקבלת.
הקאטצ’- אפשר להזמין רק שבוע מראש :-). הורידו את האפליקציה והשתמשו בקוד: HSMADAR כדי לקבל הנחה.
לאדאק- מה לעשות עם ילדים, איפה לישון איפה לאכול איך מגיעים כמה עולה ועוד…
משפחות שמגיעות עם ילדים להודו בקיץ, יבחרו בדרך כלל את צפון הודו כמסלול הטיול העיקרי. אז לגבי מנאלי או דראמסאללה אין הרבה התלבטות, אבל כשמתחילים לחשוב על לאדאק, שנמצאת במרחק של כ-500 ק”מ ממנאלי, הרבה משפחות מהססות.
מה החשש הגדול של משפחות מאזור לאדאק?
מדובר באזור מדברי צחיח ולא מפותח יחסית, שהגובה הממוצע שלו הוא 3500 מ’ (LEH), כאשר חלק גדול מהאטרקציות נמצאות בגובה של מעל 4000 מ’, וגם הדרך אליהן היא לא תמיד משהו שתואם את סף החרדה האמהי הממוצע. יחד עם זאת, מדובר בחוויה יוצאת דופן, בנופים טבעיים ונופים אנושיים שלא רואים בשום מקום אחר בהודו, והיא ידידותית מאוד לילדים.
מזג אויר:
העונות המקובלות לביקור הן בין יוני לספטמבר. ביולי-אוגוסט מזג האויר לרוב יהיה חם ביום (לפעמים ממש חם) וקריר בערב. יכולים להיות גם גשמים וגם ימים קרים מדי פעם. החל מאמצע ספטמבר מתחיל להתקרר במהירות.
לאדאק – איך מגיעים:
יש כל מיני דרכים להגיע ללאדאק. שתי הדרכים העיקריות הן:
1. טיסה מדלהי
2. נסיעה ממנאלי
הטיסה יוצאת רק מדלהי, לכן חשוב לתכנן את המסלול מראש. לא תוכלו להגיע לצפון (דאראמסללה/ רישיקש/ מנאלי) ואז להחליט שאתם רוצים לטוס ללאדאק. אם כבר הגעתם לאזור מנאלי- הדרך היחידה שלכם לעלות תהיה באמצעות רכב.
◊ האם כדאי לקחת ילדים קטנים ללאדאק? הורים רבים מתלבטים מאיזה גיל יהיה בטוח יחסית לקחת את הילדים ללאדאק. האמת היא שאין הגבלת גיל. ילדים קטנים אינם רגישים למחלת גבהים יותר ממבוגרים. הבעיה עם ילדים קטנים היא שלעתים קשה לעקוב אחר נורות האזהרה, פשוט כי הילדים לא תמיד יכולים לספר לנו עליהן. לכן מומלץ להתייעץ תמיד עם מרפאת מטיילים
טיסה ללאדאק עם ילדים
כמעט כל חברות התעופה המקומיות של הודו מציעות טיסה ללה (LEH), עיר הבירה של לאדאק, בכל שעות הבוקר והצהריים. ולכן לא תהיה לכם בעיה למצוא טיסה נוחה וזולה. המחירים נעים בין 40$ ל-100$, תלוי כמה זמן מראש תזמינו כרטיסים. בדקו היטב מאיפה יוצאת הטיסה, יש חברות תעופה שממריאות משדה התעופה הדומסטיק (go, indigo), בעוד שאחרות ממריאות מהבינלאומי (air india, jet).
הטיסה עצמה היא יפהפיה.
שדה התעופה הזעיר של לה הוא די פרימיטיבי. קחו בחשבון שתתבקשו למלא טופס ביציאה מהשדה.
מוניות מחכות שם בשפע. מחיר ממוצע לאזור התיירות- כ-500-700 רופי.
היתרון של טיסה: תוך פחות משעתיים אתם בלאדאק. חוסך לכם את העליה לצפון, ומשם עוד נסיעה מתישה ומסוכנת של יומיים (עם לינה בגובה רב) עד ללאדאק.
החסרון: מדובר במעבר חד מגובה של כמעט אפס (דלהי) לגובה של 3500 מ’. מעבר שכזה דורש הסתגלות של כמה ימים, ולפעמים כרוך בתופעות לואי לא נעימות (כאבי ראש, הקאות, דימומים מהאף ועוד) ועד כדי סכנה של ממש (מחלת גבהים).
הנוף מהחלון של המטוס
:נסיעה ברכב ללאדאק עם ילדים
הנסיעה יוצאת ממנאלי (2000 מ’) ועוברת בין 5 מעברי הרים גבוהים:
∴ רוטאנג-לה (LA= פאס) – ממש על ההתחלה, בגובה 3900מ’.
∴ באראלאצ’ה- לה- 5000מ’
∴ נאקי-לה- 4700מ’
∴ לאצ’ולונג-לה- בגובה 5065 מ’
∴ טאנגלאנג-לה- בגובה 5300 מ’. הטענות הן שזהו הפאס השני בגובהו בעולם.
כלומר- הרכב מטפס בפיתולי ההר עד לפסגה (ה”פאס” או La בהינדי) ואז מתחיל לרדת בפיתולים למטה. כשלמעשה, אחרי שעוברים את הפאס הראשון (הרוטאנג)- הגובה שבו תשהו לא יהיה פחות מ-3000 מ’, גם אם תרגישו שירדתם.
רוב המטיילים עושים את הדרך ביומיים, עם עצירה לשינה באמצע. מכיוון שמדובר באזור פראי, עם מזג אויר קשה בחלק מעונות השנה, ברגע שעוברים את אזור קילונג, אין כמעט ישובי קבע, ולכן שתי האפשרויות המקובלות ללינה הן:
מחנות אוהלים –אלה ממוקמים במספר נקודות לאורך הדרך. לא מדובר באוהלים רגילים, אלא באוהלי תיירים, שנראים כמו מבנה מבריזנט, שבתוכו יש מיטות ולפעמים גם שירותים. תקבלו שמיכות עבות כדי לא לקפא מקור, ולפעמים גם יביאו לכם צ’אי חם או בקבוק חם. המחירים- בין 500 רופי ל-1500 רופי לאדם (לרוב זה כולל ארוחה או שתיים). בכל אוהל ניתן להכיל כ-4 אנשים. אלה הם המקומות בהם רוב התיירים מעדיפים לישון.
לינה משותפת בדאבה-ממש כמו מחנות האוהלים, תמצאו לאורך הדרך גם מעין תחנות עצירה עם דאבות משני צידי הכביש. אלה מציעות אוכל בסיסי, שתיה חמה, כל מיני חטיפים, צעיפים ושמיכות וכובעים וגם מיטות. המיטות מוצבות בתוך המבנה עצמו (שורה ארוכה של מיטות, מופרדות בוילון) או בחדרים נפרדים, הכל מאולתר מדיקטים ויריעות אלומיניום. שירותים בחוץ. את כל דאבה מנהלת משפחה מקומית. עלות למיטה- כ-100-200 רופי. תקבלו שמיכות עבות, צ’אי חם למיטה וגם מים חמים אם תביאו אתכם בקבוק חם.
אלה הם המקומות בהם נהגי המשאיות והאופנוענים ההודים מעדיפים לישון, כך שרוב הסיכויים שאם תבחרו לשון בכזאת דאבה- תחלקו את המרחב שלכם יחד עם כמה אנשים מעניינים ?.
קיימות כמה אפשרויות לדרכי תחבורה- תוכלו לקחת אוטובוס מקומי, מיני ואן משותף, או לשכור רכב פרטי עם נהג משלכם.
◊ באוטובוס או במיניואן – הם מציעים אפשרות של נסיעה מתמשכת לאורך כל הלילה, או נסיעה עם עצירה לשינה.
ממנאלי דרך הרוטאנג פאס, משם לגראמפו (Gramphu) ונסיעה לאורך נהר הצ’אנדרה. משם לקוקסאר (Kokhsar)-סיסו (Sissu) -טאנדי (Tandi). זו נסיעה מרהיבה שבה אפשר לראות הרים מצופי לבן, ומפלים עצומים. חוצים גשר מעל נהר הבאגה (Bhaga).
תגיעו לקילונג (Keylong)- נקודה מפורסמת ופופולארית. אם אתם רוצים לישון בבית מלון או גסטהאוס מסודר זה יהיה מקום טוב לעצור בו ללילה. גובה- 3080 מ’.
מקילונג ממשיכים לג’יספה (Jispa) ודארצ’ה (Darcha). שם גם תצטרכו להראות את הדרכון שלכם ולהירשם. אלה שני כפרים שאנחנו מאוד אוהבים ואני מעדיפה לישון באחד מהם. הם כפרים קטנים מאוד, המציעים לינה בסיסית ביותר. המיטות נמצאות מסביב למטבח ולמעשה כל המבנה הוא חדר אחד בלבד (ראו הסבר מפורט למעלה, ב’לינה בדאבה’). ישנם מקומות המציעים גם חדרים פרטיים ברמה בסיסית. גובה- סביב 3300 מ’.
משם תצאו לכיוון הפאס שנקרא באראלאצ’ה-לה (הקרחונים שלו הם מקור שני הנהרות שראיתם קודם במסלול- נהר הצ’אנדרה ונהר הבאגה). קצת אחרי חציית הפאס תחלפו על פני אחת הנקודות היפות ביותר במסלול והוא אגם הסוראג’ (Suraj Tal. טאל= אגם בהינדי). זהו אגם קדוש שפירוש שמו הוא האגם של אל השמש. אין שם כל כך איפה לעצור אז היו מוכנים עם המצלמות ?. משם, דרך בהאראטפור (Bharatpur) לסארצ’ו (Sarchu).
סארצ’ו זו תחנה מוכרת ופופולארית ורבים מהאוטובוסים/מיניואנים עוצרים שם לחניית לילה. שם גם תתבקשו להירשם עם הדרכונים (פעמיים.. פעם אחת לפני הגשר ופעם אחת אחריו). מסארצ’ו ממשיכים וחוצים את הפאס נאקי וגם את לאצ’ולונג ומגיעים לפאנג (Pang).
המסלול מבאראלאצ’ה-לה ועד פאנג הוא מסלול יפהפה ולא פשוט. כבישים מפותלים, נהרות ונחלים, דרכי עפר, קרחונים. אני ממליצה לעשות אותו באור ולא בחושך, כי הנוף וגם החוויה כולה פשוט עוצרי נשימה. אפשר לפצל את הנסיעה ולמשוך אותה לילה נוסף ולעצור ללינה בסארצ’ו או בפאנג. זה מה שאנחנו עושים. קחו בחשבון שתנאי השטח קשים. קר מאוד, ולפעמים יש רוחות חזקות או גשמים/שלג. תנאי הלינה נעים ממחנות אוהלים מסודרים לתיירים (בתשלום של כ-500 רופי לאדם), ועד לינה בדאבה כמו שכבר סיפרתי לכם- מיטות המוצבות בדרך כלל בתוך חדר אחד שבו גם נמצא המטבח.
גובה- 4300מ’ -4600מ’.
פאנג הוא למעשה גם הנקודה האחרונה לפני העליה לפאס הגבוה ביותר במסלול- הטאנגלה-לה. זהו הפאס האחרון במסלול. לא מומלץ לשהות בפסגה יותר מדי זמן, כי זה מעלה את הסיכוי לתופעות הקשורות לגובה רב. תוכלו גם לקנות מראש שרשרת דגלי תפילה ולתלות אותה שם (יש מקום מיוחד. הזהרו כי צריך לטפס עוד מדרגות, כלומר לעלות עוד למעלה. לא ברור מי חשב על זה..). שתו מיץ מתוק או תה לקראת ההגעה למעלה, ושתו הרבה מים לאורך כל הטיפוס.
המסלול אחרי הפאס גם הוא מתאפיין בנוף מרהיב שנמשך עד שתגיעו לאופסי (Upshi). שם יש נקודת צ’ק פוינט גדולה. אחרי שתעברו את זה תפגשו את נהר האינדוס שילווה אתכם בחלק מהדרך. משם תמשיכו ללה (Leh), דרך נופי הרים, מקדשים וכפרים לאדאקיים מסורתיים עם בתי הבוץ שלהם והגגות עליהם מונחות ערימות קש לייבוש.
טיפים למי שבוחר לעשות את הדרך ברכב:
♣ אני ממליצה בחום לשכור רכב עם נהג פרטי. כך תוכלו לעצור לעתים תכופות, לשתות תה, לצלם את הנוף וכו’.
♣ לא ממליצה לנסוע בחושך. ולו בגלל העובדה שתפספסו נוף מרהיב.
♣ קחו בחשבון שמדובר בגבהים אדירים, נסיעה בתוך קרחונים, וחציית נהרות ומפלים.
♣ לכן כדאי להצטייד בשמיכות ובבגדים חמים, שיהיו באוטו. אני גם לוקחת איתי בקבוקים חמים, תרמוס עם תה חם, ותיק של ה’חמים’ שיושב באוטו, ובו כובעים, צעיפים, כפפות, מחממי רגליים וכו’. קשה לדעת כמה קר יהיה, זה תלוי לפעמים בתאריך שבו תסעו אבל זה לא מדע מדויק.
♣ כדי להתמודד עם הגובה: אכלו הרבה שום לפני ותוך כדי הנסיעה, שתו הרבה מים, שתו מיצים ממותקים ועשו עצירות לתה. קחו אתכם גם כמה שוקולדים. כל אלה יעזרו לכם להרגיש טוב יותר. יש אנשים שמצטיידים בכדורים להתמודדות עם מחלת גבהים. כדאי ומומלץ להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם לפני הנסיעה- אם כדאי לקחת אותם או לא.
♣ אני גם לוקחת איתי תמיד מיכל חמצן. תוכלו לקנות כזה בכל בית מרקחת במנאלי, במחיר של כ-900 רופי.
♣ במהלך הנסיעה תתבקשו לעצור מספר פעמים לתחנות בדיקה של המשטרה (צ’ק פוינטס). הנהג בדרך כלל לוקח את הדרכונים לדלפק והם רושמים את כל הפרטים. לכן רצוי להכין צילומי דרכון וגם את הדרכונים בשליפה. זו הזדמנות טובה גם לעצור, לשתות תה ולהתרענן.
♣ קליטה סלולארית ואינטרנט במהלך הדרך: תהיה לכם קליטה עד שתגיעו לפסגה של הפאס הראשון (הרוטאנג). וזהו. לפעמים מצליחים להתחבר באזור קילונג לכמה דקות.
אגב: אפשר גם לעשות את הנסיעה הזאת באופנוע. טיולי בר/בת מצווה להורים וילדים הרפתקניים במיוחד..(אנחנו הוספנו אופנוע בפעם האחרונה שנסענו. כך שיכולנו לבחור אם לנסוע באוטו או באופנוע והיה ממש ממש כיף. רני עלתה פאס אחד ואני עליתי פאס אחר על האופנוע..).
איך נדע באיזה גובה אנחנו?
לאורך הדרך תוכלו למצוא מדי פעם שלטים המספרים על הגובה בו אתם נמצאים. במיוחד לקראת, במהלך ומיד אחרי חציית פאס כלשהו. אבל השלטים הם ב- FEET. לכן מומלץ להוריד אפליקציה של המרת מידות גובה ומרחק או פשוט לזכור ש 1 foot זה 0.3 מ’.
הנה לינק ועוד לינק עם הרבה מידע על הדרך וצפונותיה…
יופי הגענו. איפה לישון בלה?
בלה תוכלו למצוא את כל קשת האפשרויות של הלינה. החל מחדרי מעונות משותפים עם שירותים משותפים וכלה בבתי מלון מפוארים. עלויות הלינה הן גבוהות יחסית להודו.
לא חסרים מקומות לאכול. אבל אם אתם רוצים מקום לארוחות הראשונות, עד שתסתדרו אני ממליצה על מסעדה שנקראת oh-lala שנמצאת ממש ליד הגסטהאוסים שהמלצתי לכם. יש בה מבחר מנות שגם הילדים יאהבו, וצוות שמכיר ויודע איך להתמודד עם משפחות ועם ישראלים במיוחד. הם מבינים מה זה ‘בלי גלוטן’ ומה זה טבעוני. אנחנו אוהבים את הזיוה, את הפאלאק פאניר וגם את הקפה (פרנץ’ פרס. כל בוקר פק”ל). יש ווייפיי מהיר וכדורי שוקולד טעימים לקינוח.
מה יש לעשות בלאדאק עם ילדים?
LEH
העיר עצמה. אליה תגיעו קודם כל, כדי להתאקלם לגובה כמו שצריך. מדובר בעיר עם אופי טיבטי בודהיסטי, בכל 10 מ’ תמצאו גלגלי תפילה ומקדשים קטנים. יחד עם האוכלוסיה הבודהיסטית יש גם אוכלוסיה מוסלמית, וכמה מסגדים מעניינים בנויים ברחבי העיר.
∴ שנטי סטופה- הסטופה הפופולארית ביותר. בקצה רחוב צ’אנגספה (הרחוב הראשי), אליה מטפסים דרך מדרגות אל ראש ההר.
♣ מרפאת תיירים לבדיקת אחוזי חמצן- במידה והגעתם ואחד מהילדים או מי מכם לא מרגיש טוב, גשו למרפאת התיירים, הנמצאת בכיכר הראשית של השוק המקומי (חפשו את הכספומט של J&K). שם יבדקו לכם אחוזי חמצן ואם יש צורך- יתנו מנת חמצן.
♣ יובש- בגלל הגובה והאקלים המיוחד, הגוף סובל מיובש קיצוני. קחו אתכם שמן לשפתיים, קרם ידיים ושמן או קרם גוף איכותי. את כל אלה גם אפשר בקלות למצוא בחנויות שבעיר.
♣ מסנן קרינה- קחו כובעים ומסנן קרינה. גם את אלה ניתן למצוא בשפע בחנויות שבעיר. וגם משקפי שמש.
♣ אבק- הרחובות של העיר מאוד מאובקים, כדאי ומומלץ לכסות לילדים את דרכי הנשימה במסכות.
♣ תקשורת – הסים קארד הרגיל של הודו לא תופס בג’אמו וקשמיר. תוכלו לקנות סים קארד מקומי של airtel או bsnl במשרדי החברות בשוק המקומי. הביאו אתכם צילום דרכון וארבע (!) תמונות פספורט. הפעלת הסים עשויה לקחת מכמה שעות ועד שלושה ימים..
♣ אינטרנט- כל המסעדות והגסטהאוסים מציעים וייפיי. הוא לו תמיד עובד, ולא תמיד חזק מספיק. תוכלו לרכוש חבילת אינטרנט יחד עם הסים קארד (G4(, שרוב הזמן תעבוד אבל אל תבנו על זה יותר מדי. בקיצור- מאוד יכול להיות מצב שבו עמוד או כאבל נופלים להם איפשהו בהרים ולוקח שבועיים לתקן את זה. לזה יש לי מילה אחת לומר לכם: קלפים.
♣ החנויות האורגאניות- ברחוב צ’אנגספה, הרחוב הראשי של העיר, ישנם שני סניפים של חנויות שמוכרות תוצרת מקומית טבעית. תמצאו שם מגוון מוצרים משמן גלעיני משמש, פירות יבשים, מיצים טבעיים, ומיכלי מילוי למי שתיה. לאחרונה גם פתחו חנות אורגאנית עם מגוון רחב של מוצרים. תמצאו אותה בפינת הכיכר הראשית של השוק.
♣ מיץ תפוחים- אל תפספסו, בכל מקום מוכרים אותו והוא טעים נורא.
♣ צמחונים וטבעונים- דווקא יחסית למקומות נידחים, אפשר למצוא בלה מגוון מסעדות עם מנות צמחוניות וטבעוניות, ואפילו חטיפים וקינוחים. ברגע שיוצאים מהעיר אל הכפרים- חשוב לוודא שהמארחים שלכם יודעים מה זה ‘טבעוני’ (רובם יודעים) והם לרוב שמחים להכין מנות טבעוניות למי שמבקש.
♣ אוכל מקומי: בעיקר מגישים מומו (כיסוני בצק ממולאים ומאודים) וצ’או-מין (נודלס מטוגנים עם ירקות). וטוקפה (מרק עם ירקות/בשר ונודלס). התה המקומי הוא מלוח (נקרא גם: נאמקין. שווה לטעום!).
מומו וטוקפה. שני מאכלים מסורתיים. וגם רני.
♣ בית חב”ד- בעונת התיירות קיים בית חב”ד או “הבית היהודי”.
♣ אוכלוסיה: האוכלוסיה המקומית הלאדאקית היא עם של נוודים, מרתק. כיום גרים שם גם הרבה טיבטים והדת השולטת היא בודהיזם. יחד עם זאת פוגשים הרבה קשמירים (בעיקר סוחרים).
מהחלון של הסלון בבית הטיבטי שבו אנחנו גרים
♣ כסף וכספומטים: ישנם מספר כספומטים פזורים ברחבי העיר, בעיקר באזור רחבת השוק (המדרחוב). לא תמיד הם עובדים, אז אף פעם אל תחכו לרגע האחרון. סכום משיכה מקסימאלי- 10 אלפים רופי. מספר משיכות מקסימאליות- 3. עמלה- בערך 400 רופי על כל משיכה.
אפשר להחליף כספים בלי הרבה בעיות. ואפילו יש כמה מקומות בהם אפשרי לשלם בדולרים.
♣ תחבורה- קיימים אוטובוסים מקומיים אבל היעדים אליהם הם מגיעים הם די מוגבלים. לכן רוב התחבורה מתבצעת ע”י מיניואנים בגדלים שונים, או ג’יפים, ונהג פרטי. כאשר רוב המטיילים חולקים את הנסיעה עם מטיילים אחרים (שלטים של ‘מחפשים שותפים לנסיעה’ יעטרו כל חלון של כל סוכנות טיולים ברחבי העיר..). אנשים יגשו אליכם ברחוב וישאלו אם אתם במקרה ‘בעניין של עמק נוברה מחרתיים…’.
♣ קאשמיר- העיר סרינאגאר ועמק קאשמיר נחשבים למקומות מרהיבים ומעניינים. יחד עם זאת, אני ממליצה לבדוק את המצב הבטחוני העכשיו לפני שמחליטים לנסוע, במיוחד כשנוסעים עם ילדים. אני תמיד מעדיפה גם לשאול את המקומיים (ולא את סוכנות הנסיעות…). נראה שהם מעודכנים היטב.
♣ ברחבת המדרחוב בשוק המקומי יש חנות ספרים ענקית ויפה, שנקראת ‘צ’וספה’. בה יש קומת קריאה ובית קפה, כך שאת יכולה לשתות קפה והילדים יכולים לעלעל בקומיקס או לקרא קצת על התרבות הלאדאקית, הדאלאי למה ועוד הרבה הרבה דברים. מומלץ כפעילות איטית לתקופת ההסתגלות לגובה. אגב, הדאלאי לאמה פוקד את העיר לפחות פעם אחת בשנה, וסיכוי גדול שתוכלו לזכות אפילו לראות ולשמוע אותו.
למה אנחנו אוהבים כל כך את לאדאק? כשהגענו לכאן בפעם הראשונה התמקמנו בבית של משפחה לאדאקית מקומית. שכרתי מהם שלושה חדרים (חדר לי, חדר לבנות וחדר צ’ופר ליותם לבד) ממש בתוך הבית, יחד איתם. תוך כמה ימים התאהבנו במשפחה והתחברנו בצורה שקשה לדמיין. יש להם ילדה בת גילן של הבנות והם עשו המון המון כיף ביחד. מאז אנחנו חוזרים לשם בכל קיץ כדי לבלות עם המשפחה שהפכה להיות ממש כמו משפחה עבורינו. הבנות שומרות על קשר רציף איתם לאורך כל השנה, ואפילו יצא לנו להפגש איתם גם בגואה בחופשה משותפת והשנה אנחנו מתכננים חופשה בתאילנד ביחד :-). בנתיים הבנות מתבגרות, וגם נולדה עוד תינוקת שהיא לגמרי התינוקת של כולנו ובזכותה הבנות אפילו התחילו לדבר לאדאקית..
מעבר לזה, הנופים שם גורמים לנשימה שלי להיעתק בכל פעם מחדש. השקט. השלווה. הרוחניות שיש במקום. והפראיות. כל השילוב הזה יושב לו בתוך החזה שלי וגורם לי לחזור לשם שוב ושוב.
טרקים: שתי אפשרויות: הוםסטיי (להתארח אצל משפחות) או קמפינג בשטח.
∴ Morkha vally – מאוד פופולארי לאירוח אצל משפחות. 8-9 ימים.
∴ Sham trek – חמישה-שישה ימים, מאוד פשוט יחסית, אפשר לקחת גם פוני שיעזור לילדים מדי פעם, אפשרי גם לינת קמפינג.
∴ נסיעה בין האטרקציות השונות (מה שנקרא: sight seeing), כולל ביקור במנזרים החשובים , הרבה אמנות מקומית מיוחדת. באזור- 3-4 ימים.
∴ Nubra valley – נסיעה בעיקר, יומיים מינימום, 150 ק”מ מלה. עמק ובו כפרים מקסימים השומרים עדיין על התרבות המקומית והמסורת, טובלים בנוף נהרות והרים חרבים, ומטפחים גינות ירק מרשימות. לינה בייתית, התשלום על הלינה כולל גם את כל הארוחות. מאוד מומלץ עם ילדים.
∴ Pangong lake- נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 145 ק”מ מלה. האגם נמצא בגובה של 4500 מ’.
∴ אגם נוסף: tsomoriri lake, נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 160 ק”מ מלה, 4700 מ’ גובה.
בדיוק לפני שנה חגגנו את השנה החדשה על החוף בגואה. רני עשתה בייביסיטר על שלושה ילדים של אישה ישראלית שיצאה למסיבה, גלי הצטרפה למסיבת הפיג’מות הזאת ויותם ואני נשארנו שנינו, על החוף, עם בקבוק יין אדום.
הוא רצה לחזור הביתה. אני רציתי להרגיש קצת את האנרגיה. אבל שנת האבל שלי (על מותה של אמי) היתה בעיצומה ואני הייתי במערבולת רגשית מורכבת. אז ירדנו לחוף, ישבנו שנינו על סירה שחנתה לה שם, שתינו יין והוקפנו מכל עברינו במוסיקה של מסיבות וזיקוקים.
אפילו עליתי ‘לייב’ בפייסבוק ב-12 בלילה עם הסטריית הזיקוקים שהתפרצה לה בכל רחבי החוף. היה מדהים.
קצת בכיתי וקצת הייתי מאושרת. לא נישקתי אף אחד.
ואז חזרנו הביתה.
לגואה הגענו כבר בדצמבר, שכרנו בית והעברנו שם תקופה של חודשיים. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה, הפעם הראשונה שבה יותם יצא לבד למסע בכל רחבי דרום הודו, ואחר כך גם בחר לגור בגוקרנה, מרחק נסיעת רכבת קצרה מהחוף שבו שהינו כולנו.
גלי חלתה באבעבועות רוח.
רני עבדה כמעט כל יום בבייביסיטר על ילדי המשפחות שגרות שם.
וגם פגשתי שוב את פונקי, אחת הנשים הכי מדהימות שיצא לי לפגוש. חברה קולומביאנית שהכרתי עוד בשנה הראשונה למסע שלנו, ומאז שמרנו על קשר.
מגואה נסענו ברכבת לילה לקוצ’י, קרלה. אנחנו מאוד אוהבים רכבות ואני תמיד שמחה לצאת ברכבת לילה (גם לקהיר הולך, אבל גם לכל מקום אחר 😊). שם עלינו על טיסה זולה במיוחד לבנגקוק.
בבנגקוק שכרנו דירה דרך איירביאנבי (לא שילמתי..) בשכונה תאילנדית שקטה. הבנות בילו קצת זמן איכות עם אבא ויותם ואני בילינו זמן איכות עצמי. היה ממש כיף.
אני אוהבת להרגיש את החיים המקומיים. לבקר בשווקים, לטעום את האוכל, לשוטט בחנויות, ברחובות. בבנגקוק נהגתי לפקוד את מכון המסאז’ המקומי כמעט כל יום. בעבור 4$ קיבלתי מסאז’ של שעה. ובעיקר קיבלתי שיעור על החיים בשכונה התאילנדית. אנשים יוצאים ונכנסים, ילדים יושבים מכינים שעורי בית, הטלויזיה פתוחה (על אופרת סבון הודית מדובבת לתאילנדית.. 😊) הוילונות שבין מיטת מסאז’ אחת לשניה לא תמיד נסגרים עד הסוף….
פעם אחת נכנסתי לחנות מכולת ליד הבית ושאלתי על בקבוק אלכוהול שהיה כתוב עליו רק בתאילנדית. המוכר הסתכל עלי וצחק. “זה לא בשבילך”, הוא אמר. וכמה שאלכוהול מקומי הוא אחד מהתחביבים שלי, האמנתי לו ודבקתי בבירות המקומיות.
כשהגענו לבנגקוק ופרסמתי פוסט על זה בפייסבוק, פנו אלי כמה חברים ששהו באותה תקופה בבנגקוק ושמחו שאנחנו שם. אז העברנו את הזמן גם עם חברים יקרים. בניהם ג’ייסון (שאיתו אנחנו בדרך כלל מבלים דווקא בהודו) שהוא דוקטור לרפואה סינית ועשה לנו סיור מודרך בצ’יינה טאון, על תבליניה ומרקחותיה המסתוריים. ורון (אותו פגשנו במסע אופנועים בצפון הודו) שלקח אותנו לאכול את הגלידה הכי גדולה בעולם 😊.
כשהבנות חזרו מהכיף עם אבא, ירדנו כולנו לחוף לבקר משפחה צרפתיה שאנחנו מכירים ואוהבים שבדיוק שהו שם. אז היה די קל, כי לא הייתי צריכה לבדוק או לשוטט מליון זמן באינטרנט. הם דאגו להכל, ואנחנו פשוט עלינו על אוטובוס לילה (ואחר כך מעבורת ואחר כך מונית) ישר למקום שבו הם נמצאים.
החוף והבריכה בקופנגןגלי בדרך לקופנגן
♣ טיפ: לאלה מכם המטיילים על תקציב מוגבל- הרכבות בתאילנד הן דרך מצויינת להתנייד, אבל כדי להשיג מחירים טובים צריך להזמין הרבה זמן מראש. אחרת המחירים מאוד יקרים. אוטובוס לילה יהיה זול יותר, והוא לא אופציה רעה (יש אפילו שירותים ואינטרנט בתוך האוטובוס). ויש חבילות של אוטובוס+ מעבורת. לכו למשרד התיירות ובדקו את כל האופציות. הם גם מראים לכם תמונות בדיוק איך הכל נראה.
אחרי כמעט חודש בתאילנד, חזרנו לבנגקוק בלי לדעת לאן הלאה. היתה לנו ויזה לחודש שכמעט הסתיימה ואני ממש התלבטתי. משרד נסיעות גדול במזרח הציע לי הצעה לטיול מדהים לוייטנאם בחינם, מצד שני פזלתי לכיוון אוטובוס מבנגקוק למיאנמר, ומבחינת חשיבה כלכלית יכולתי להרשות לעצמי רק לחזור להודו.
מילה על טיולים בחינם: אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בקונפליקט. מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מקבלת הצעות מדהימות מדי פעם לטיולים עם מדריך צמוד, בתי מלון 4-5 כוכבים, ומקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מצד שני זה מחייב אותי כמובן לכתוב על אותה חברה שמימנה את זה, ולהמליץ עליה ושם אני מרגישה שזה עשוי קצת לפגוע באמון שיש לי עם הקוראים שלי. קצת מרגישה כאילו מכתיבים לי מה לעשות ואת זה, אני ממש לא אוהבת. לפעמים אני מרגישה שמגיע לי, כי עבדתי באמת (באמת) קשה כדי להגיע למקום הזה. אבל בנתיים לא נשברתי. סירבתי לכל הצעה שקיבלתי. חייבת לומר שזה לא היה קל.
בקיצור, חזרנו להודו.
עלינו לואשישט, ושם גם חגגנו לגלי בת מצווה (5 באפריל). שנת האבל הכתה בי והיה לי קשה לחגוג מכל הלב. אז הלכתי עם ה-♥ וחגגנו לה בצורה שהיתה נכונה לכולנו. עשינו לה משחק ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי ואשישט, הצלחנו לשתף את כל החברים והמכרים שלנו מהכפר הקטן הזה, היא עברה בין תחנות רבות, וכל אחד הגיש לה פתק עם רמז להמשך הדרך. האנשים האלה מכירים אותה מאז שהיא בת 4 ועבורי זה היה מאוד מרגש. גמרנו את המסלול במפל הקטן, בו הגשנו לה מתנה מאבא, מתנה מאמא (הורים גרושים זה ממש חרא. לא מומלץ..☹ אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד) ומתנה מסבתא ז”ל. בירכנו אותה ושלחנו את הברכות יחד עם זרם המים שבמפל.
ואשישטהמפל בואשישטואשישטגלי בנהר במנאלי
מאז שהיא בת 10 אני מכינה לה מתנה עם האבן שלה. אז בגיל עשר זו היתה האבן לפי הלוח הטיבטי (ספיר), בגיל 11 אבן לפי הלוח הלועזי (אופאל) ובגיל 12 אבן לפי הלוח היהודי. יהלום.
מהודו עברנו לנפאל. המעברים מהודו לנפאל לא קלים. אנחנו עושים אותם דרך היבשה וזה מצריך מאתנו לקחת אוטובוס לילה מהצפון לדלהי (15 שעות), ומשם אוטובוס מדלהי, דרך מעבר הגבול הודו-נפאל וכל הדרך לפוקרה. 36-40 שעות של נסיעה.
♣ טיפ: אני לא ממליצה לאף משפחה לעשות את המסלול הזה. מדובר בנסיעה קשה במיוחד.
בנפאל היינו בחודש מאי, ותחילת יוני. ואז קיבלתי הודעה שצו הירושה סוף סוף הגיע. המשפחה שלי בארץ לא לחצה, אבל עברו עלי כמה ימים של התלבטות האם לעשות את המעשה הבוגר והאחראי ולחזור לארץ ולהתמודד עם כל ענייני מותה של אמי, או לדחות את זה.
גלי חוגגת בת מצווה עם החברים באור2קיי, המסעדה בנפאל
רני יותם ואני ישבנו על ‘מומונדו’ ובדקנו טיסות לארץ. ואז עודד, מאור2קי, המסעדה הישראלית בנפאל, שהוא הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילנו בנפאל, אמר לי- תעשי מה שאני עושה כשאני טס לארץ. טוסי לאיסטנבול, ומשם לישראל.
אז עשיתי את הדבר האחראי ובאתי לארץ. טסנו כולנו לאיסטנבול, שם פגשנו את עודד ואשתו והתינוקת (כי גם הם היו שם במקרה), טיילנו באיסנטבול, זכיתי לראות דולפינים מקפצים להם במפרץ, ועודד שמכיר היטב את העיר עשה לנו סיור מודרך בכל העיר, ומשם טסנו לארץ לביקור של שבועיים.
בלב שבור מאוד מכרתי את האוטו של אמא שלי. חתמתי על מסמכים. הלכתי לרשויות. מלאתי טפסים. מחקתי את שמה מחשבונות הבנק (בדמעות. עד כדי כך שהפקידה נגשה וחיבקה אותי), בחרתי מצבה, אחרתי לאזכרה (מערכת האוטובוסים בארץ קשה להכלה), עשיתי את עצמי חזקה ומסוגלת, חיבקתי את החברות היקרות שלה שלחשו לי באוזן מילים שגרמו לי לבכות, עשיתי שתי הרצאות כאילו כלום, יצאתי פעם אחת והשתכרתי בבר מגניב בתל אביב עם אריאל, שהוא אחד החברים הכי טובים שיש לי, וכמובן פקדתי את מקס ברנר. המשפחה היקרה שלי היתה לצדי כל הזמן.
אחרי שבועיים אינטנסיביים בארץ טסנו בחזרה לאיסטנבול לשלושה ימים רגועים. הידעתם שאיסטנבול ממש זולה? הצטיידתי בהרבה קפה טורקי והמשכנו הלאה.
קפה טורקי
להודו. בהתחלה ואשישט ואחר כך לאדאק.
למה אני חוזרת לאותם מקומות בכל פעם?
יש לזה כל מיני סיבות. בגלל שהמסע שלנו הוא בעצם דרך חיים, אז אני משתדלת לשלב בין מקומות מוכרים לבין גילוי של מקומות חדשים. חזרה למקומות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים קודם כל משמחת אותנו תמיד, וגם מאפשרת לנו קצת שגרה, קצת ‘מוכר’. וגם להעמיק עוד קצת. כי תמיד אפשר ללמוד עוד קצת על המקום שבו אתה נמצא.
למשל, למרות כל השנים שאנחנו בנפאל, רק לאחרונה למדנו שלנשים הנפאליות אסור לשחוט תרנגולות. וגם ראינו איך הנשים מכינות קמח מאורז בדרכים מסורתיות.
בנוסף, יש לזה גם אלמנטים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאני יודעת שצפוי לנו מסלול קצת יותר מלחיץ ואינטנסיבי, אני בדרך כלל אעדיף לגמור אותו במקום מוכר, שבו יש אנשים שאנחנו קשורים אליהם, שאוהבים אותנו ושמחים לראות אותנו. כך שהשיקולים הם לעתים נסתרים יותר אבל תמיד עם הגיון 😊.
הפעם חזרנו ללאדאק כי הבנות ביקשו. יש לנו משפחה טיבטית אצלה אנחנו גרים, שהפכה עם השנים להיות כמו משפחה עבורינו, והבנות מאוד קשורות אליהם. בשבילי זו זכות אדירה, שהילדים חווים תרבות אחרת כל כך מקרוב, לומדים את אורחות החיים עד לניואנסים הכי קטנים ובעיקר- מקבלים פשוט מנה גדושה של אהבה ושמחה. המשפחה הזאת מלאה בשמחת חיים ורוב הלילות נגמרים איתם במסיבת ריקודים. ואז בבוקר קמים ויוצאים לשיעור אצל הדאלאי לאמה 😊.
עליתי ללאדאק רק עם הבנות. יותם נשאר בואשישט כי הוא התחיל לעבוד והיה זקוק לאינטרנט אמין, מה שקשה למצוא בלאדאק. אז נאלצתי להפרד ממנו ולהמשיך עם הבנות בלבד.
הנסיעה ללאדאק היא אחת הנסיעות הכי מדהימות והכי מאתגרות שחוויתי. צריך לחצות שישה מעברי הרים גבוהים ולישון בתנאים קשים מאוד (בגובה רב ובקור ובתנאים בסיסיים ביותר). ועדיין, הנופים והכפרים והאנשים שפוגשים על הדרך הופכים את כל החוויה לעוצמתית ברמות שקשה לתאר, ולזכרון אדיר לכל החיים.
אני מאוד אוהבת את הדרך הזאת.
הפעם הוספנו אופנוע למשוואה 😊. חצינו קרחונים ומפלים ונהרות וכפרים נידחים. הגענו לגובה 5200 מ’. ראינו מרחוק את שבטי הנוודים שרועים את היאקים בהימלאיה, שבטים אותם ביקרנו, אחר כך, בסוף שהותינו בלאדאק.
הנוף בדרך ללאדאק
בלאדאק היינו חודשיים וחצי. הפעם קיבלתי מטבח משלי ונהניתי לבשל עם התוצרת האורגאנית של האזור. בילינו גם בעיר, גם בכפר, גם בנהר, וגם חברה קרובה באה לבקר עם שלושת הילדים שלה (כן, אמא חד הורית אמיצה ומדהימה) ועשינו איתם הרבה כיף.
לקראת הסוף יצאנו לטיול הארד קור בעקבות שבטי הנוודים הרועים את היאקים בהימלאיה ההודית.
במסגרת הטיול גם הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה עבורו דגלי תפילה טיבטיים (שנושאים בחובם ברכות חזקות לכל תחום בחיים). שמחתי מאוד שהיתה היענות גבוהה ורני ואני לקחנו את המשימה ברצינות רבה.
וכך, בספטמבר, אור ליום הכיפורים, יצאנו למשלחת תליית דגלי תפילה וברכות עבור משפחתי וגם עבור כל מי שביקש ממני. עברנו בין אגמים בגובה 4500 מ’ ומעברי הרים בגובה 5000 מ’ ויותר, ופגשנו גם את שבטי הרועים. ישבנו איתם, שתינו תה מחלב יאק, הסתובבנו בין היאקים העצומים כאילו זה לגמרי נורמאלי, זכיתי לחלוק איתם רגעים זהובים שעבורי הם החיים עצמם. אין דבר יותר משמעותי עבורי מהמפגש האמיתי, העמוק, עם אנשים שהחיים שלהם מרתקים והם אפילו לא מודעים לזה. צילמתי את רני שותה תה איתם. ואת גלי מחלקת להם מרק. יום אחד הן יבינו עד כמה התמונות האלה הן משמעותיות.
משם המשכנו לאגם טסומורירי, אגם מוקף בהרים השוכן בגובה של למעלה מ-4000מ’. בדרך לשם צפינו בחיות בר (שפנים ומרמיטות) ואפילו בעדר של סוסי פרא. תלינו דגלי תפילה בפסגת ההר הצופה אל האגם, והבנות ואני ירדנו כדי לגעת ולהרגיש את המים ואת חלוקי הנחל מקרוב. בגבהים האלה קר מאוד ותנאי הסביבה הם לא פשוטים. אפילו קשה קצת לנשום.. אחר כך המשכנו וחצינו את מעבר ההרים ווארילה (wari-la). זהו מעבר הרים לא כל כך מוכר, רוב האנשים לא חוצים אותו אבל הוא הותיר בי רושם עז. לא ידעתי מה הגובה אליו נגיע, והדרך אל הפסגה היתה מפותלת ומפחידה, עם סיבובים חדים על קצה צוקים, אבל הנוף של נחלים זורמים, מרמיטות חמודות מגיחות מהמחילות, פרחים בשלל צבעים ופסגות מושלגות באופק היה פשוט מרהיב. כשהגענו לפסגה יכולנו לראות מצד אחד את סין ומצד אחד את הודו, שיחקנו קצת בשלג, ותלינו דגלי תפילה. משם המשכנו לעמק נוברה. בדרך חזרה ללה חצינו את הפאס שנחשב לגבוה ביותר בעולם, וגם שם תלינו דגלי תפילה. היה קר ומושלג וקשה היה לנו לנשום אבל עשינו את זה.
הנוף בלהגלי ורני בטיולסוסי ברהנוף מהפאסרני וגלי באגם טסומוריריגלי במחנה של רועי היאקיםהנוףהשוק בעיר
כשחזרנו ללה, עיר הבירה של לאדאק, מזג האויר היה בסדר. היה לנו מזל גדול. כי יום למחרת מזג האויר כבר התקרר משמעותית ויום אחרי כן כבר התחילו הסופות.
♣ טיפ חשוב מאוד: אל תהיו חכמים. שימו לב תמיד למזג האויר, ותמיד תמיד כבדו אותו. כשאתם מבקרים במזרח ואתם שמים לב שמזג האויר משתנה- היו קשובים ובעיקר- כבדו את מזג האויר ואת איתני הטבע. חכו רגע. אל תצאו לטיול או למסע בהרים אם מזג האויר נראה לכם קצת משונה.
ברגע ששמנו לב שמזג האויר מתקרר, החלטנו שכל התכניות שלנו לרדת בחזרה למנאלי מוקפאות. חיכיתי לראות מה יבוא, ואכן צדקתי. סופת השלגים הבלתי צפויה התחוללה בכל רחבי ההימלאיה וגבתה קורבנות (כולל חילוץ חירום של זוג ישראלים). בלאדאק היו שלגים, במנאלי היו גשמים מטורפים שגרמו למפולות והצפות ומחיקת כבישים והפסקת חשמל שארכה יותר משבוע.
כולם היו מופתעים. אפילו המשפחה הלאדאקית שאתה אנחנו גרים לא צפתה את זה. ובכל זאת, הסופה הזאת גרמה לסגירת כל הכבישים וכל הדרכים אל ומלאדאק.
סוף העונה באזורים הנידחים האלה מורגשת היטב והחל מאמצע ספטמבר רוב המסעדות והחנויות נסגרות. מזל שמסעדה אחת עדיין פעלה ברחוב צ’אנגספה 😊.
רני ואני היינו צועדות במורד הרחוב השמשי, נכנסות למסעדה, מזמינות קפה אורגאני וטוסט עם חמאה ויושבות על המרפסת בשמש ומדברות במשך שעות.
איזה כיף ואיזו זכות זו לבלות עם בת ה-16 שלך זמן איכות רגוע, שיחות של צחוק וכיף וכלום.
אחרי כמה ימים שבהן חיכינו בלה כדי לראות מה קורה עם הדרכים, הבנו שלא נוכל לחזור למנאלי כי כל הדרכים חסומות. הבן שלי היה מבוצר בואשישט, בלי אפשרות לצאת משם, ובלי חשמל. החלטנו שהוא יסגור את הטלפון כדי לשמור על הסוללה שעוד נותרה לו, ורק יפתח את הטלפון פעם ביום כדי להגיד שהוא בסדר.
בנתיים, המעבר דרך מנאלי היה סגור אבל מעבר הדרכים של קאשמיר כבר היה פתוח אז החלטנו לצאת לדרך.
שכרנו מיני ואן, צירפנו עוד כמה חברים ויצאנו לכיוון סרינאגאר, עיר הבירה של קאשמיר. משם תכננו להמשיך ישירות לכיוון ג’אמו, נסיעה של בערך 24 שעות.
בדרך עצרנו באתר של טרקטורונים והבנות גילו תחביב חדש. אי אפשר היה להפסיק אותן!
רני על טרקטורון
עברנו בלאמה יורו -אחד המקדשים החשובים באזור וחצינו כמה פאסים מרהיבים. הנסיעה התפתלה לה בין כפרים, נהרות וקרחונים. בערך בשתיים בלילה חלפנו על פני סרינאגאר בלי לעצור.
לקראת הצהריים הגאנו לג’אמו, עיר שוקקת וחמה. נפרדנו מהמיניואן, מצאנו בית מלון לכמה שעות והזמנו כרטיסים לרכבת הלילה היוצאת לדלהי.
במקביל, הפעלנו חברים מקומיים כדי שיעזרו לחלץ את יותם מואשישט ולהביא אותו לאיזה שהוא מקום שממנו פועל אוטובוס לדלהי.
יותם הגיע יום אחרינו לדלהי. התרגשנו מאוד לפגוש אותו, אחרי חודשיים וחצי של געגוע. עשינו שופינג הכרחי (הג’ינס השנתי..) ואפילו הצלחנו לפגוש לארוחת ערב (במסעדה טבעונית!) חברים קרובים מישראל שבדיוק סיימו טיול של 6 שבועות בהודו.
ב-1 לאוקטובר חצינו, באוטובוס מצ’וקמק את הגבול בין הודו לנפאל והגענו לפוקרה.
הפעם שכרנו דירה וזה היה שינוי מרענן. הבנות חזרו לשגרת לימודים, אני חזרתי לשגרת עבודה ובין לבין קפצנו לנהר המודי, לנהר הטריסולי, פגשנו הרבה חברים ישנים ואהובים והכרנו חברים חדשים, חגגנו את הפסטיבל השנתי הגדול ביותר בנפאל, וגם נפרדנו מחברה יקרה שמתה במפתיע. ליווינו אותה בטקס פרידה טיבטי שהיה מאוד מרגש, ושונה מכל מה שאנחנו מכירים (זהו טקס שריפה שמתקיים על הנהר).
גלי והנהררני מקבלת טיקה בחג הכי גדול של השנה בנפאלגלי וחברה טיבטית בפוקרהרני וחברה נפאלית בנהר הסאטיגלי בנהר המודי
עלויות
בחרתי כאן לתת לכם את העלויות לשלושת התחומים היקרים ביותר בטיול כזה- לינה, טיסות וביטוח.
לינה:
גואה: בית שלם עם 4 חדרים עלה לנו 20 אלף רופי לחודש
בנגקוק: בית שלם עם שלושה חדרים עלה לנו 30$ ללילה (עם מזגן, ווייפיי, מכונת כביסה, מיקרו, אופניים..). אבל כאמור לא שילמתי עליו.
איסטנבול: איירבינבי- 40$ לדירה שלמה.
ואשישט: גסטהאוס עולה בערך 400-500 רופי ללילה, לחדר נקי ונעים עם נוף מטריף.
לאדאק: שני חדרים + מטבח עלה לנו 900 רופי ללילה
נפאל: דירה עם שני חדרים וסלון ומטבח כולל חשבונות עולה לי 30 אלף רופי לחודש (כולל מנקה כל יומיים).
גטהאוס- חדר ברמה טובה עולה 700-800 רופי ללילה ומעלה.
טיסות:
טיסה מהודו לבנגקוק: ההבדל במחיר בין שדות התעופה השונים בהודו הוא די משמעותי, במיוחד כשמדובר במשפחה (=4-5 כרטיסים). לפי מה שבדקתי, טיסה לבנגקוק משדה התעופה של קוצ’י היא הזולה ביותר. לכן העדפנו לקחת רכבת ולטוס משם. כרטיס טיסה לבנגקוק עלה לי קצת פחות מ-100$ לאדם. אבל אם נזכרים מספיק מוקדם (לא כמוני..) אז זה יכול להיות אפילו זול יותר.
טיסה מנפאל לישראל וחזרה להודו: כדי להשיג טיסה זולה במיוחד פיצלתי את הטיסות לשניים: טיסה הלוך חזור
1 קטמנדו- איסטנבול/ איסטנבול-דלהי
2 איסטנבול-תל אביב- איסטנבול
מחיר ממוצע לטיסה כזאת יהיה בין 600$-800$. אני שילמתי קצת יותר, כי נזכרתי ברגע האחרון.
אני אוהבת לפצל טיסות בצורה כזאת כי זה מאפשר לי לדחוף עוד יעד מעניין באמצע. קראו כאן איך אני עושה את זה בכל רחבי המזרח.
ביטוח:
השנה עשיתי מעשה מהפכני והחלפתי ביטוח. אחרי שנים רבות שבהן השתמשתי בביטוח הנסיעות של worldnomads (שם שילמתי קרוב ל-9$ ליום עבור כולנו), עברתי לשירות אישי ופרטי, פניתי לאוריה והוא התאים לי פוליסה מיוחדת לפי הצרכים שלי. אוריה לא מרשה לי לחשוף עלויות, אבל הצלחתי לחסוך מאות שקלים לחודש בזכותו. לכן אני ממליצה לקרא את המאמר הזה לפני שאתם רוכשים ביטוח נסיעות לחו”ל.
גוגל אומר לי שעברתי בקילומטרים 80% מהיקף כדור הארץ. אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה יותר מזה. השנה הרגשתי שהמהפך שעשיתי לפני שמונה שנים הושלם. אני לא מגדירה את עצמי יותר בקילומטרים. לא שופטת הצלחה לפי סכומי כסף או ‘לייקים’ ולא מנסה להיות מעניינת. השנה קיבלתי חיבוק (ודמעות בעיניים) מגבר שהרגיש שנתתי לו את הכוח לצאת למסע שלו עם המשפחה. החיבוק הזה, עם הרגשות שהוא העלה אצלו, הפך אותי למליונרית בבת אחת ומבחינתי אני סיימתי את שליחותי. היו שלום, ולחיי מסעות עמוקים ומלאים בתשוקה.
התמונה האחרונה שצולמה ב-2018ת רני פותחת את חגיגות השנה החדשה
לפני כמה חודשים יצאה חברת תעופה אמריקאית בסרטון (לכבוד ה-1 באפריל) שמציע שירות חדש המושיב את הילדים בבטן המטוס כך שההורים לא יצטרכו להתמודד איתם במהלך הטיסה.
צחקנו מלא.
כי אין מה לעשות. על מנת להעביר את הילדים מהארץ ליעד החופשה המחכה לכם, אם זה בפאריז, ביוון או בקאריביים חייבים להיעזר במטוס. ונגיד שאנחנו מאוד מתרגשים מהאירוע וישבנו לילות שלמים על המסלול ועל בתי המלון, אבל אם יש משהו שפשוט אין לנו שום שליטה עליו הוא הטיסה.
לכן אספתי לכם כמה נקודות למחשבה, מנסיוני הפרטי (והעשיר), שנרכש בהרבה דם יזע ואלכוהול:
*הטקסט נכתב בלשון נקבה אך הוא פונה לכל המינים והסוגים והזהויות באשר הן.
בשדה התעופה:
ברגע שאת נכנסת דרך דלתות שדה התעופה, את הופכת להיות מאוד לא פופולארית. כמו הרובוטריקים שבהתחלה נראים כמו מכונית תמימה למדי ותוך רגע הופכים למכונת מלחמה משפריצת זיקוקים- אז כזה. כי בכל הקשור לתעופה- אף אחד לא אוהב משפחות. בעיקר לא מי שעומד בתור מאחורייך. את תסתכלי עליו ותראי מבט מיוסר בעיניים שסופר כמה מזוודות בדיוק יש לך ומכפיל בכמות הילדים והתוצאה היא שהוא הולך לחכות המון זמן עד שכל העדר הזה יגמור שם בדלפק. והוא רואה איך הקפה בסטארבאקס הולך ונגוז לו מול העיניים וזה שבר גדול. לכן היי לפחות אמפאטית ותחזירי לו מבט של ‘כן, אני יודעת..’.
♦ השתדלי לשמור על הילדים פחות או יותר בסביבתך אבל לא יותר מדי צמודים אחד לשני כי אז הם יתחילו לריב על מי דוחף עכשיו את העגלה עם המזוודות בתור וכולם יסתכלו על הילדים הדפוקים שלך שלא מפסיקים לריב, גם בשלוש לפנות בוקר. ואחרי שהם יסתכלו עליהם הם יסיטו את מבטם אליך. ושם הוא ישאר. ויצקצק לך בעיניים בטון ביקורתי ושיפוטי ומקטין ולמה את לא משתיקה אותם כבר, ומה זה ההתנהגות הזאת ומי חינך אותם, ראבאק.
♦ מצד שני, עלייך לתפקד למראית עיין כאילו הכל בשליטה ולכן כשהקטן ממטיר עלייך שאלות במהלך כל הזמן של התור לדלפקים (והתור להגירה והתור לבטחון) הכי טוב זה לתת תשובות מאוד אינטיליגנטיות וסבלניות (זה קצת מאזן את המבטים הביקורתיים) ולחכות בשקט לוויסקי שמגישים על הטיסה.
אצלנו גם יש קטע שהקטנה נעמדת על הדרגש הקטן שניצב ממש מתחת לדלפק הצ’ק אין, כדי שהיא תוכל לראות את הדיילת ואז אני לא מצליחה ממש להשתלב שם והאחים שלה מתחילים לצעוק עליה שאמא צריכה להראות את הדרכונים ושתרד והיא צועקת עליהם בחזרה ש”בא לי לראות גם” וכבר אז אני יודעת שכל מי שעומד מאחורינו בתור מתפלל בליבו שלא יושיבו אותו לידנו.
נקודת הבטחון- כל מדינה והעקרונות הבטחוניים שלה, היינו במדינות שבהן הפרידו בין התור של הנשים לתור של הגברים, מדינות שבהן התעקשו לבדוק את הבנות שלי מאחורי וילון סגור בלי לאפשר לי להיות איתן ומקומות בהן אפילו לא היינו צריכים להוציא דברים מהכיסים. שני עקרונות תמיד מנחים אותי ברגעים האלה: 1. תיק אחד בלבד מחזיק את כל המכשירים האלקטרוניים (וגם כך הההליך של ההוצאה ואחר כך ההכנסה המחודשת לתיק הוא אחד מהרגעים המייסרים ביותר ביקום), 2. אני תמיד נבדקת אחרונה. אחרי שוידאתי שכל הילדים עברו בשלום. מקסימום יעכבו אותי ואז אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהילדים בנתיים יחסלו בשקט וביסודיות את הדוגמיות של השוקולדים בכל החנויות הרלוונטיות, אחת אחת.
טיסות עם קונקשיין: אם יש לכם הרבה זמן להעביר בין טיסה לטיסה ואתם רוצים לנוח מצאו פינה שיש בה גם ספסלים/כסאות מרופדים וגם שירותים קרובים. אל תתפשרו בשום אופן.
רגע לפני העליה למטוס:
ודאו היטב שאתם באמת יודעים באיזה שעה ובאיזה שער עולים למטוס. וגם כמה זמן לוקח להגיע אליו. פשוט לרוץ לבד זה לא כזה בעיה. אבל עם שלושה ילדים ומליון תיקים קטנים והשקית של השוקולדים מהדיוטיפרי שלא נכנסה לשום תיק והמעיל של הקטנה והבקבוקון מים (ב-10$) שהם פשוט היו חייבים לקנות שאת בסופו של דבר מוצאת את עצמך מחזיקה ביד וכל זה כשאת צריכה פיפי כי לא הספקת לעשות..לא מומלץ. ואני אומרת את זה מנסיון. רב. מאוד. של הרבה ריצות מטורפות ברחבי שדות תעופה מהמפורסמים בעולם.
ובמיוחד- אל תתפתו לאף דוכן גלידה. גם אם זה האגן דאז. וגם אם לא ראיתם גלידה טובה כבר חודשים רבים כי טיילתם בפאקינג הודו ושם אין. פשוט אין גלידה נורמאלית. #ככהפיספסנוטיסהפעם #נשבעת
במטוס:
זוכרים שאתם נורא לא פופולאריים בשדה התעופה? ובכן. על המטוס משפחות, ובמיוחד אלה המעזים לקחת איתם ילדים קטנים, הן האוכלוסיה הכי פחות רצויה שאפשר לדמיין. אין לי ספק שיש אנשים שברגע שהם מבינים שאנחנו יושבים ממש לידם, שוקלים פשוט לרדת מהטיסה ולוותר על כל העניין.
לכן, להלן כמה עקרונות מנחים:
הקפידי בכל לשון של הקפדה שהילדים לא:יסגרו ויפתחו את המגשים מליון פעם.ישחקו עם המסך מגע כאילו הם לא ראו מסך-מגע-שלא-ממש-עובד מעולם (“אבל אמא זה לא עובד. את רואה? אני לוחצת ולוחצת ולוחצת..”).יכניסו את כפות הרגליים הקטנות שלהם בין המושב והמשענת של האומלל שיושב לפניהם.ינסו לדבר כשהם עם האוזניות בפול ווליום על בוב ספוג.ילחצו על הכפתור שמצויר עליו בן אדם. ושניה אחרי שהדיילת מגיעה לשאול אם צריך משהו (ואת תתנצלי שהם לחצו על זה בטעות), ילחצו עליו שוב. ושוב. ושוב…
אני פשוט ישבתי לא פעם ולא פעמיים כשמאחורי ילד מעצבן שההורים שלו, ככל הנראה, לא שיננו את החוקים הנ”ל. הילדים שלי, לעומת זאת הם מלאכים טהורים (וגם אני מחברת אותם עם אזיקונים לידיות של הכיסא ורואה “משפחה מודרנית” ברצף כל הטיסה).
♦ סידורי הישיבה חייבים להיות מחושבים היטב מראש. המטרה: כמה שפחות חיכוכים. ולכן שימי לב מי יושב ליד מי, כך שמקדם החיכוכים יהיה הנמוך ביותר האפשרי. אצלנו למשל, שתי הבנות לא יושבות ביחד אף פעם (“אבל אמא, עשינו תכנית לשחק ביחד כל הטיסה”.. זיבי וזיבוש. אין מצב. לא נופלת שם). אחת לידי אחת ליד האח הגדול שלה. את הריבים נשמור לנהג המונית בר המזל שיקח אותנו משדה התעופה.
♦ ילדים ישנים לא מעירים. גם לא כשמגיע אוכל.
♦ שימי לב שהילדים לא מורידים נעליים. אלא רק אם יש להם נעליים שלא מצריכות חמש דקות של נעילה מחודשת. כי בדיוק כשאת מוצאת את חלון ההזדמנויות הזעיר, שבו גם אין תור גדול לשירותים וגם אין עגלה של דיילים שחוסמת את המעבר לשעתיים, ואת מחליטה לעשות צעד אחראי ולקחת אותם לשירותים, אז הם צריכים לנעול נעליים עכשיו עשר דקות. ואת רואה איך החלון הולך ונסגר לך מול העיניים.
♦ שתי וויסקי. או וודקה. או יין. זה בחינם. ומותר לך. את בנאדם מבוגר.
∼ יש לי עוד הרבה (אולי נפגש פעם, נשב על החוף בפיליפינים, נדבר על חוויות מהטיסות ונצחק מלא?). אבל בעיקר, והכי חשוב- אל תתייחסי לזה. אל תדפקי חשבון. כוסאמק צריכה להיות מילת המנטרה שלך מהרגע שאת נכנסת בדלתות האלה המנחשות אותך מעצמן. שיקפצו כולם. את יוצאת לחופש עם הילדים והולך להיות כיף נורא. אז צחקי, חייכי, ♥ תאהבי אותם, תתרגשי ורק זכרי מדי פעם לשלוח לכל אלה שמסביבך את המבט האמפאטי הזה של ‘כן, אני יודעת..’.
האש שבנשמתי בוערת ונוצצת בתוכי כמו השמיים זרועי הכוכבים בערבות השקטות של מונגוליה.
העיניים שלי לחות ושמחות לכל עבר.
ואני כמו נערה צעירה ספוגת אהבה ותשוקה אחרי לילה נועז.
כל גופי כאילו דולק. מוכן לנסות כל תחושה, כל מגע, אפילו ליטופה התועה והעדין של הרוח שיוצאת לעברי מצדו השני של האגם.
אני עירנית ומלאת אנרגיה. עד הלילה שבו אני צונחת, שלוה ורגועה חסרת מחשבות מאושרת.
כי כשאני מטיילת אני אחרת.
והילדים מקבלים את אמא שלהם מאוהבת בעולם, בחיים, בהם. הם מקבלים את אמא שלהם צוחקת, אמיצה, חזקה, עם מבט של לביאה בעיניים.
כי לפני כן הייתי….אחרת. הייתי כמו עץ בחורף. עדיין חי, עדיין נועץ שורשים. עדיין ניזון מהאדמה ומהמים. אבל חסר חיים. מחכה לאביב.
ערומה, קפואה, מותשת. נותנת לגשם להטיח עצמו על גופי, לרוח לשבור את ענפי. מקבלת בהכנעה. כך הייתי.
נפשי סגורה, יבשה, סדוקה. גופי פועל על טייס אוטומטי. מבשל רוחץ מכבס מחבק.
עייפה כל הזמן. וחולה.
רטובה וקרה כך שאף אש לא יכולה היתה להדלק.
והילדים קיבלו אותי אחרת. ואני ראיתי את עצמי אחרת.
אחרת לגמרי.
כלל לא מודעת לאישה האחרת שבי. בטוחה שכך אני וזהו.
וכמו שיש גברים שמוציאים ממך את המיץ. ויש גברים שמוציאים ממך את השלהבת. וכמו שהחורף ממית והאביב מחיה. וכמו שיש מנגינות שעושות לך לברוח ויש כאלה שמעלות אותך לרקוד על השולחן בשמלה מופשלת ובעיני חתולה מיוחמת.
כך בדיוק.
כי כשאני בחיי האלה אני פתוחה, מלאה, עסיסית. כמו אננס מתוק אני. ובא לי (כן, גם את זה. מלא. וגם) לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ. בא לי לטבול ולשחות ולצלול. בא לי להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות ממני. לא בא לי לברוח. אבל בא לי לעוף.
ואני מזמינה ומתחברת ועושה יותר חברים ואהבה ממה שעשיתי בכל שנותי כשהייתי אחרת. אנשים מרתקים מעניינים עמוקים מצחיקים. מכל העולם. אנשים שהם פנויים ופתוחים כמוני. שאין להם לאן לרוץ או רשימה שצריכה להתמלא באיקסים עד הערב.
כי כשאני מטיילת אני אחרת. הלב שלי יוצא החוצה, הנפש שלי פורחת במלא תפארתה ואינני זקוקה לדבר. יש לי הכל.
למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות. למרות שמי הפשוט, נטול התארים (שרק לאחרונה נעקר ממנו שם משפחה אחד). למרות ואולי בגלל המחיר המקומי באוטובוס המקומי הדחוק העמוס המקרטע המתנדנד על צלעו של הר, עטוף כולו בהיפ הופ הודי עדכני ורועש.
אחרת לגמרי. אישה אחרת. אמא אחרת. חברה אחרת. מאהבת אחרת.
אני שונאת תכניות. יש לי בעיה איתן. זה מלחיץ אותי. מפריע לי בזרימה של היום. של השבוע. של החודש. לכן אני משתדלת לקבוע כמה שפחות. ואם כבר קובעת, אז זה בדרך כלל “בערך”, כזה. וככה יוצא שבעצם, כמעט כל דבר שאנחנו עושים הוא הכי ספונטני שיש. אנשים שואלים אותי איפה נהיה בחודש הבא ואני כזה “המממ…לא יודעת”.
קמה בבוקר ולא יודעת מה יהיה. ובעוד שיש אנשים שחיים כאלה הם החלום הרע שלהם, אצלי אין דרך אחרת. כך שאפשר לומר שאני “ספונטנית מקצועית”.
וגיליתי שיש מתנות רבות ביכולת שלנו לפעול בלי יותר מדי תכניות ותכנונים. לשחרר. לצאת ולתת לדרך להכתיב לנו.
אז לטובת רגעים קטנים של אושר בלתי מתוכנן, אספתי לכם כמה טיפים והמלצות שאחרי שתקראו אותם לא יהיו לכם תירוצים יותר 😊.
1. קודם כל- כלים מעשיים.
כדי להסיר את מכשול הפרקטיות מהדרך, הנה כמה צעדים פשוטים שיאפשרו לכם להיות תמיד מוכנים להרפתקה:
תיק כלי רחצה: שיהיה תמיד מוכן. שימו שם בקבוקונים קטנים של שמפו, מרכך, סבון, קרם פנים. חובה: שמן לשפתיים, מסנן קרינה, חומר נגד יתושים.
תיק גב: טוב לא צריך להגזים ולהחזיק תיק גב מוכן לפעולה. מה שהכי טוב זה להחזיק רשימת ציוד מוכנה. כך שלא תצטרכו להתחיל להתבלבל. לכו על פי הרשימה. בנוסף, למדו היטב איך לארוז את התיק, כך שלא תתלבטו יותר מדי ברגע האמת. אני כל כך מתורגלת, שאני כבר יודעת בדיוק איזה בגדים הולכים לאיזה תא, מה אני שמה למעלה מה למטה, מה נכנס לריצ’רץ’ שבצד ומה אני בשום פנים ואופן לא לוקחת (למרות הצורך העז שלי לקחת בכל זאת..טוב אני אישה..). תוך רבע שעה אני ארוזה.
תיק עזרה ראשונה: שיהיה תמיד מוכן לדרך.
ציוד אלקטרוני: טוב בנושא הזה אי אפשר באמת להיות תמיד בהיכון. לפעמים הסוללה לא תהיה במצב אופטימאלי כשתחליטו את ההחלטה הספונטאנית לצאת. אבל אל חשש. ברגע שנופלת ההחלטה- הצעד הראשון שיש לעשות הוא לחבר את הטלפון לחשמל. יחד איתו חברו גם את סוללת הגיבוי. תוך שעתיים שניהם כבר מלאים.
טיפ: אם אתם יוצאים למקום שאתם לא מכירים ואף פעם לא הייתם בו- קחו גם כובעים וגם בגדים חמים. וגם בגד ים. אם אתם יוצאים עם תינוקות- שמרו תמיד באוטו חצי חבילת חיתולים ומגבונים.
נקודה למתקדמים: חטיפים 😊.
אני כבר מתורגלת. ואצלי הכל על אוטומט לכן אחד מהצעדים האחרונים הוא לצאת מהבית (אחרי שהכל כמעט ארוז) ולגשת לחנות הקרובה ביותר כדי להצטייד גם בפינוקים לדרך. אני קונה מיץ וכמה מלוחים (בריאים..כי אני אמא חנונית) ושוקולד. אם אין שוקולד אני לא יוצאת (זה שאני אישה זה מוטיב חוזר כאן בפוסט הזה..).
כמובן שאפשר גם לעצור באמצע הדרך ולהשלים את החוסרים. אני פשוט אוהבת לצאת כשהכל מסודר.
ועוד יותר מתקדמים: דרכונים
לאלה מכם שספונטני מקומי כבר לא מרגש אותם, מומלץ כמובן לוודא תמיד שתוקף הדרכון של כל בני המשפחה הוא למעלה מחצי שנה. פשוט סמנו לכם בתאריכון בטלפון כשנה לפני שנגמר תוקף של דרכון מסויים, והזכירו לעצמכם לחדש אותו. וכמובן ספונטני-חו”ל מצריך גישה ישירה לסוכן ביטוח נסיעות. אז גם כאן יש פתרון מופלא.
ענייני נשים:
אז לנו הנשים יש מקדם ביטול גבוה קצת יותר, במיוחד אם הפעם האחרונה שעשינו מפשעות היתה בקיץ שעבר. לכן, נשים יקרות, כל מה שצריך לעשות הוא לשמור על תחזוקה שוטפת תקינה. אמרו לעצמכן שזה למען כל הרגעים הבלתי מתוכננים שיקרו השבוע, וכדי שלא תצטרכי אפילו להתלבט.
ונקודה אחרונה לאלה העושים ספונטני במזרח:
רק מזכירה לכם אף פעם לא לשכוח קצת נייר טואלט בכיס של כל אחד, וג’ל נגיש לחיטוי ידיים.
לפני שנה בערך, בבוקר אביבי אחד בפוקרה, נפאל, התקשר אלי חבר בעשר בבוקר ואמר: “תקשיבי, יש אוטו, יש נהג, אנחנו יוצאים בצהריים לחמישה ימים- שבוע ככה לאזור מוסטנג, לבקר את מקדש מוקטינט המפורסם”.
“אוקי”, אמרתי.
“קחי את הבנות ויאללה בואו”.
“אהה….שניה”. אמרתי לו והרחקתי את הטלפון מהאוזן לרגע.
ישבתי על הגג, מתחממת בשמש. לצדי ישבה רני, בת 15, והתכוננה ללכת לבית ספר. הסתכלתי עליה. “רוצה לנסוע למוקטינט לכמה ימים?” שאלתי. לא היה לי ספק שהתשובה תהיה ‘לא’ ובזה יגמר העניין. בנות בגיל ההתבגרות הן אחד מהדברים הכי פחות זורמים שיש. במיוחד כשמדובר בשהות מרוכזת עם חברי משפחה נוספים..
“יודעת מה?”, היא הביטה בי, “יאללה. בכיף”.
“את בטוחה? אין שם קליטה, או אינטרנט…את יודעת..” אמרתי ברצינות תהומית.
“כן. מתאים לי”, היא סגרה את הדיון.
לקח לי רגע לאסוף את הלסת שלי מרצפת הגג החמימה, חזרתי לטלפון ואמרתי לו “יאללה. בכיף”.
עכשיו חשוב שתבינו. נשארו לנו 8 ימים בלבד לויזה לנפאל, ובכלל התכוונתי באותו יום להתחיל לבדוק כרטיסי טיסה לאנשהו. בנוסף, כדי להגיע לאזור מוסטאנג יש להוציא אישור מיוחד, ללכת למשרד ההגירה, להחתים, לשלם. השעה היתה עשר בבוקר, כאמור. חוץ מכל אלה האזור עצמו שונה מאוד מפוקרה. קר שם (שלג!), עולים לגובה של 3800 מ’, התנאים לא פשוטים. הלינה בסיסית. בקיצור. איפה שמתי את הכובעים החמים לעזזל.
אבל הנערה המתבגרת זרמה איתי ולכן אין מצב שאני מוותרת כאן.
תוך חצי שעה כבר שלחתי חבר מסוכנות נסיעות כלשהי לארגן לי את האישורים הדרושים. בנתיים ארזתי לבנות ולי את כל הבגדים החמים שיכולתי למצוא, הודעתי לאבא שלהן, יצאנו לאכול ארוחת בוקר וזהו.
באחת בצהריים עלינו על הרכב לטיול של חמישה ימים, שעד היום יזכר כאחת החוויות הכי מדהימות שעברנו.
מאז, אגב, הנערה למדה שיעור חשוב, והיא זורמת איתי לגמרי. לכל מקום בכל שעה 😊.
2. כלים אחרים:
אחרי שהסרנו את ענייני הפרקטיקה מהשולחן, כדאי לדבר קצת גם על צדדים אחרים, חשובים לא פחות להצלחת כל הרפתקאה ספונטנית.
מכירים את הסרט yes man? זה סרט שבו ג’ים קארי מגלם גבר שמחליט להגיד ‘כן’ לכל דבר שנקרא בדרכו. אני חושבת שמחשבה בסיסית חיובית היא אחד המפתחות הגדולים. למדו להגיד ‘כן’ בלי לחשוב יותר מדי. קודם אמרו כן ואחר כך בדקו איך אפשר לפתור את המכשולים שעשויים להופיע בדרך.
הרי התיק כבר כמעט ארוז, הסוללה כבר כמעט טעונה וחצי חבילת חיתולים שוכבת לה בבגאז’ של האוטו.
◊ פעם כשעוד גרתי בבית, נהגתי לשחק עם הילדים משחק שהמצאנו. בכל יום שלישי הייתי פותחת בפניהם את כל ספרי הבישול שהיו בבית והם היו בוחרים את המנות שנגיש לארוחת הערב של יום שישי. והחוק היה שלאמא אסור להגיד ‘לא’. הייתי חייבת לזרום איתם. לא משנה אם הייתי צריכה להשיג את המצרכים מחנות אחת שמוכרת אותם בעכו. לא משנה שהקינוח שהם בחרו דורש 16 שעות הכנה. לא משנה כלום. וכך בכל יום שישי היינו מגלים אוכל חדש. ויש כמה מאכלים שהלכו איתנו מאז ועד היום..
3. ביסוס מחקרי:
מה אומר המדע על כל העניין? ובכן, מחקרים שונים נעשו על ספונטניות ועל התרומה שלה לחיינו. מחקר אחד בדק ומצא שסופ”ש מתוכנן היה פחות מספק וממלא מסופ”ש שכלל פעילות ספונטנית כלשהי.
מחקר שפורסם במגזין “פסיכולוגיה היום” טוען שבעוד שלו”ז מתוכנן וקבוע יכול לתת איכות חיים טובה, דווקא סגנון חיים ספונטני יותר מאפשר צמיחה ושגשוג בתחומים רבים כמו: יצירתיות, גמישות ואפילו שמחה.
והנה עוד מאמר מעניין שמצאתי לכם, שמדבר על הכוח שבספונטניות, ומה הרפואה הסינית אומרת על זה.
בכל שנה אנחנו מעבירים מספר חודשים בנפאל. יש קצת שגרה, יש הרבה חברים, הרפתקאות, הימלאיה. ויש גם בית ספר.
כן. הבנות הולכות בכל יום למורה הפרטית שלהן, שמלווה אותן כבר שש שנים. הן אוהבות אותה, מתקבלות בחיבוק, בכיבוד, ובהרבה צחוק. מתחילות בעשר (אני אוהבת לתת לבנות שלי לישון כמו שצריך, ולהתעורר בשקט, בשלווה. בלי לחץ) וחוזרות בשתיים. או בשלוש. או בחמש. פשוט כי כיף שם.
השבוע מתחיל ביום ראשון. ונגמר ביום שישי, אבל יום שישי הוא אחר.
יום שישי נקרא “Fun Friday”. זה מונח שהן המציאו בבית הספר. וכך, בימי שישי הן באות לבית ספר אבל לא לומדות. הן עושות פעילויות כיפיות עם המורה שלהן ולפעמים עם חברים ואורחים נוספים. הולכות לראות סרט, מכינות כדורי שוקולד, עושות ניסויים מדעיים מגניבים, הולכות לבריכה. כל שישי משהו אחר.
בשאר ימי השבוע הן לומדות לפי תכנית הלימודים האירופאית, באנגלית (יש להם תכנית מצויינת שפועלת כולה גם במתכונת אינטרנטית נוחה ונגישה). בתוספת של תכנית שבע השאלות שלי (תיכף אספר עליה). אבל חוץ מהתכנית, יש גם שיחות ספונטניות על התבגרות, על נשיות, על מחזור, שדיים, גברים. הן מדברות על פחדים, על דברים מצחיקים, על דברים עצובים.
כן, יש להן אותי ואנחנו מדברות הרבה. אבל יש להן גם את המורה שלהן. ואת אמא שלה. ואחותה. וחבר שלה (כן כן). יש מעגל שלם של אהבה והקשבה, יומיומית.
לפני כמה שנים התראיינתי ל’הארץ’. איילת שני, שעקבה אחרי הרבה זמן, והכירה את הסיפור שלי ואת העמדות שלי, יצרה כתבה מעמיקה ומכבדת.
אני לא קוראת בדרך כלל את התגובות, כי זה לא בריא 😊. אבל במקרה יצא לי לראות כמה. רובן היו מאוד מפרגנות. אבל אחת מהן טענה שאני מגדלת ילדים בורים.
אז הבנות שלי מדברות ארבע שפות, את כולן הן למדו סתם ככה, מהחיים. ואני כמעט בטוחה שבכולן (לא בדקתי, האמת) הן יודעות להגיד “פאק יו”, אבל הן לא יגידו את זה לאותה אחת שכתבה את זה, פשוט כי הן ילדות מחונכות שלא מדברות ככה. וגם כי בטח ממש לא אכפת להן.
אבל אני. ובכן. אני כן אגיד. אני לא מגיעה לקרסוליים של הבנות שלי.
ללכת נגד הזרם. להתמודד עם תגובות וביקורת ושיפוטיות.
ובכל זאת להמשיך. יחד עם הפקפוק הבלתי פוסק.
האם אני עושה נכון?
לא יודעת. אין לי מושג.
האם כל שאר ההורים בטוחים בדרכם? האם הם יודעים בודאות שהם עושים נכון?
אני הולכת עם הבטן, עם הלב, עם האמונה, עם ההגיון שלי. אני הולכת בדרך היחידה שמרגישה לי נכון. אני הולכת בדרך הזאת כי מבחינתי, אין דרך אחרת.
הבנות שלי מתות על ימי שישי בנפאל. ומחכות להם. אבל הן אוהבות גם כל יום אחר. הן לומדות (לא תמיד אבל רוב הזמן) מתוך רצון ועניין, בכיף ובשמחה. הן לא לומדות כדי לעבור מבחן. הן לומדות כדי לדעת. דברים בסיסיים עליהם מבוסס העולם שלנו, ועוד כל מיני דברים אחרים גם.
שיטת שבע השאלות: בכל יום אני שולחת להן מקבץ שאלות רנדומאלי לחלוטין. העקרון הוא שלא משנה כמה זמן לוקח להן לענות עליהן, ולא משנה באיזה מקור מידע הן משתמשות. שיתקשרו לאח שלהן אם הן חושבות שהוא יוכל לעזור. שיצפו בסרטון ביוטיוב. שיפתחו גוגל. או שיצאו החוצה לבדוק. אני משתדלת לגוון עם השאלות וגם לקשור אותן יחד עם תחומי העניין של הבנות. חלק מהשאלות נוגעות להן עצמן (כמו למשל: מה הצבע האהוב עליך בימים אלה? למה היית מתחפשת היום? וכו’). חלק מהשאלות נוגעות לסביבה ולחברה (מה דעתך על הפלות? מה את חושבת על כפיה דתית? כמה נשים נמצאות בתפקידי מפתח בפוליטיקה ולמה לדעתך זה ככה? וכו’). וחלק פשוט נועד להרחבת הידע והסקרנות שלהן (מי הפילוסוף שאת הכי מתחברת אליו? מי היתה קוקו שאנל? מהי שיטת הבחירות לנשיאות בארה”ב?).
השבוע למשל גלי למדה על פיתגורס, על ג’יין גודול, על דייויד אטנבורו, על אלרגיה ומה קורה לנו בדיוק בגוף, איך השפיע המלח על מהלך ההסטוריה, איך מודדים ראיה וגם על ‘מכשפות הלילה’ המדהימות ממלחמת העולם הראשונה.
רני עבדה על ביולוגיה והסטוריה, ובגיל 16 היא תיכף גומרת את תכנית הלימודים התיכונית. וזה לא הגיע ממני, האמת. זו היתה בכלל בחירה שלה. אני פשוט זרמתי.
האם אני עושה נכון?
לא יודעת. האם יהיה להן תואר כלשהו? האם הן בכלל ירצו ללכת לאוניברסיטה?
לא יודעת.
ולא אכפת לי. אני מכוונת לבנות עצמאיות, בטוחות בעצמן, חזקות. שינהלו את חייהן לגמרי בעצמן. בלי בוסים ובלי ללכת למשרד כל יום. בלי מישהו שיחליט בשבילן מתי הן יכולות ללכת הביתה ומתי מותר להן לקחת חופש כי הילד שלהן חולה. שלעולם לא יהיו נתונות לחסדיו של בן זוג או בעל עסק. לשם אני מכוונת. ואם הן חושבות שזה יצריך מהן תואר- אז שיעשו תואר. ואם הן ימציאו את עצמן לגמרי מאפס- שילכו על זה.
זה קשה לי נורא לפעמים. חסרה לי התמיכה. חסר לי מישהו שיגיד ‘את עושה נכון’. זה מרגיש כמו ללכת בתוך מערה בחושך מוחלט, מתוך אמונה שאת הולכת בדרך הנכונה ובסוף תגיעי ליציאה.
האם העובדה שכולם הולכים באותה דרך מוכיחה בהכרח שזו הדרך הנכונה לכולם? או שזו הדרך היחידה? ומה זה אומר אם אני הולכת בדרך אחרת לגמרי? האם אני בהכרח דופקת לילדים שלי את העתיד?
לא יודעת.
בטוח יש דברים שילדים אחרים בגילן יודעים והן לא. אבל יש גם המון המון דברים שהן יודעות ואחרים בגילן לא. ובעיני זה דווקא יתרון.
רק אתמול רני ישבה והסבירה לי ולעוד כמה מבוגרים ממנה בהרבה על הפסטיבל שאנחנו חוגגים היום, ועל הכללים שלו, מתי אוכלים מה, מי יכול לקבל טיקה ומי לא, וכמה כסף נהוג לתת (אף סכום שנגמר באפס), וגם למה.
אז כן יש דבר אחד שאני יודעת. שבכל מקום אליו היא תגיע, היא תסתדר. היא תלמד. היא תדע את כל מה שצריך לדעת כדי להשתלב. ולבלוט. ולהוביל. ואין בעולם אף אחד שלא ירצה לעבוד איתה.
כי הוא מונעת ע”י סקרנות ואהבת אדם.
ואני. מאז אותו ראיון הציעו לי ראיונות בהרבה מקומות. אבל אני, נכון לעכשיו, לא מתראיינת יותר. ואם מישהו רוצה לדעת קצת יותר על החיים שלי, אז שישאר בסביבה 😊. כל האחרים שיקפצו.
בפרק הבא: כל מה שרציתם לדעת על חיי החברה שלנו. אז חכו עם השאלות..
אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו לטיול מדהים ומלא חוויות בנפאל.
עם מי תטיילו?
עם רני ואיתי.
חודש נובמבר הוא חודש נפלא לטיול בנפאל. מזג האויר כבר לא גשום, מצד אחד, וגם עדיין לא קר מצד שני. האויר צלול, השמיים נקיים והראות נהדרת. זה אומר שתוכלו לראות את כל רכס האנאפורנה בבהירות, במלא הדרו (הזדמנות שלא תמיד מגיעה בעונות אחרות).
ויותר מזה- זהו החודש שבו חוגגים את הפסטיבל האהוב עלינו ביותר- פסטיבל האור. שבו כל הרחובות, הכבישים והבתים מתמלאים בנרות ובאורות, ציורי מנדלות צבעוניים וטיקה אחת צבעונית יפהפיה.
אז אם אי פעם חלמתם להגיע לנפאל- זאת ההזדמנות. רני ואני נעשה לכם כיף אדיר :-).
תאריכים: 6 בנובמבר- 25 בנובמבר.
מה בתכנית: השתתפות בחגיגות ה’טיהאר’, וקבלת טיקה אמיתית. ביקור ומפגש עם האוכלוסיה הטיבטית, ביקור במנזר בודהיסטי וצפיה בתפילה (עם נזירים ילדים!). טיול ראפטינג (ידידותי לילדים) וביקור בכפר אוטנטי על גדת הנהר, צפיה במלאכות המסורתיות ומפגש בלתי אמצעי עם הכפריים. התנסות במיני מאכלים, הסברים על התרבות, פעילויות בפוקרה, טרק (אופציונאלי), עליה להרי השלג וביקור במקדש ‘מוקטינאט’ (ומטעי התפוחים שבדרך), סיור בקטמנדו וסיפורי הרפתקאות מרעידת האדמה שעברה על העיר ועוד……
אגב: כל מי שרוצה לטייל יחד איתנו אבל התאריכים לא ממש מתאימים לו כרגע- מוזמן לארגן יחד כמה חברים, לקבוע תאריך וליצור איתנו קשר. אנחנו יכולות לארגן לכולנו טיול לנפאל / צפון הודו (מנאלי-לאדאק) / וייטנאם / פיליפינים / ואפילו מונגוליה!
למה הכי כיף לטייל עם רני?
כי היא מדברת נפאלית! זה ממש עוזר בכל ביקור ובכל אינטראקציה עם המקומיים. וזה גם מאפשר לה להכיר לעומק את התרבות, כמו שרק מישהו שמבין כל מילה יכול להכיר. היא תסביר לכם ותספר לכם ותתן לכם המון המון מידע מדהים ומעניין לאורך כל הטיול.
חוץ מזה שאנחנו נמצאים בנפאל לפחות חמישה חודשים בכל שנה, כבר שמונה שנים :-).
למי זה מתאים?
לכל אחד. משפחות, יחידים, זוגות. טיול בת/בר מצווה ספונטני, טיול פנסיה ואפילו מתבגרים מוזמנים בשמחה. הכל הולך. אנחנו נתאים לכם את המסלול והפעילויות ונלווה אתכם.
כמה זה יעלה?
נרשם יחיד- 2300$
זוג- 4200$
משפחה- 4200$ לזוג, ועוד 1100$ עבור כל ילד.
מה זה כולל?
כרטיס טיסה (הלוך חזור עולה בערך 900$ לאדם), תחבורה, לינה, פעילויות מיוחדות (ראפטינג, טרק, שיעור בישול, השתתפות בטקס טיקה ועוד מלא הפתעות) ושתי ארוחות ליום.
**לא כולל פעילויות קלילות לבחירתכם כמו מצנחי רחיפה או שייט בסירה על האגם (למרות שנעזור לכם להשיג מחיר נמוך).
האם צריך להכין משהו מראש?
לא. את הויזה מקבלים ישר בשדה התעופה. בנוסף, אתם תקבלו סרטון וידאו שבו רני ואני נסביר לכם הכל לפני שתצאו לדרך.
וגם כמה דברים שחשוב שתדעו על מנועי חיפוש ועל מגה-מנועי חיפוש ובכלל.
כל מי שאי פעם ניסה לחפש מלון באינטרנט יודע שזו יכולה להיות משימה מתישה ובעיקר מבלבלת. שפע האתרים ומנועי החיפוש והאפשרויות הבלתי נגמרות שהם מציעים גורמים בשלב כלשהו של החיפוש לתחושת הבהוב בעיניים שיכולה להשתוות לפחות לשיאו של הלילה במופע האורות במועדון הריקודים הלוהט ביותר בעולם.
אני רוצה להציע לכם דרך פשוטה ונוחה, באמצעותה תוכלו להזמין את המלון הרצוי לכם בקלות ובנוחות.
אבל קודם כל, בואו נדבר קצת על הפוליטיקה שמאחורי כל הסיפור. היום עומדות בפנינו למעשה שלוש אפשרויות עיקריות להזמנת מלון באינטרנט:
1- דרך מגה מנוע חיפוש, שמתיימר להציע ולכסות עשרות או מאות אתרי חיפוש קטנים ולתת לנו את התוצאות הרצויות והזולות ביותר מבין כולם.
2- מנוע חיפוש רגיל, המאגד בתוכו מחסן של בתי מלון איתם הוא נמצא בשיתוף פעולה, ומציע את המחיר העצמאי שלו עבור כל הזמנה.
3- האתרים הפרטיים של כל בית מלון בפני עצמו.
תחקיר שערך ה”גארדיאן” בזמנו בנושא בדק ומצא שאמנם, חלק מאתרי ה’מגה’ למעשה גם משוייכים לאותה בעלות של אתרי החיפוש הרגילים, מה שמעלה את השאלה האם לא קיימת או ישנה איזו העדפה ברורה לקידום אתרים מסויימים על פני אחרים. מה שמעורר הרבה ספקות בנוגע לאמינות מנועי ה’מגה’ ועד כמה באמת אפשר לסמוך על התוצאות שהם נותנים. (אגב זה תקף גם לגבי טיסות אבל אני עוזבת את זה כרגע).
ממצא אחר שעלה במאמר היה שאם פונים לאתרים הפרטיים של בתי המלון, מקבלים לרוב תוצאות ומחירים גבוהים יותר מהמחירים שיתקבלו במנוע חיפוש על אותו מלון, ובאותם תאריכים בדיוק.
והממצא האחרון והמעניין שעלה משם היה שלמעשה, אין הרבה הבדל בין כל מנועי החיפוש. התוצאות הזולות ביותר עבור המלונות שנבדקו הופיעו בכל פעם באתר אחר, ללא כל עקביות.
לכן, אין הרבה ברירה אלא להצליב בין כמה אתרים שונים.
1. הכנסו ל- hotelcombined והקישו במנוע החיפוש את התאריכים ואת היעד הרצוי לכם. הוסיפו את כל המסננים הרלוונטיים- אל תבזבזו סתם זמן, הכניסו אותם מיד בחיפוש המקורי. כמה ילדים יש, כמה חדרים תרצו, אתם רוצים בריכה, אתם רוצים רק מלון 3-5 כוכבים, מה התקציב הרצוי לכם, מרחק משדה התעופה. הכל. סננו סננו סננו. השאירו את החלון פתוח.
הנה עשיתי לכם את החיים פשוטים- פשוט הקישו כאן:
2. פתחו חלון נוסף והכנסו ל-agoda. הקישו שוב את תנאי החיפוש הרצויים לכם. סננו היטב.
או הקישו את היעד והתאריכים שלכם ישירות במנוע שכאן:
3. סמנו לעצמכם את שתי התוצאות המתאימות לכם ביותר, בשני האתרים.
◊ אל תשכחו לעבור על חוות דעת המבקרים במלון- שימו את תשומת הלב שלכם אך ורק לחוות הדעת האחרונות ולאלה שתואמות את התאריכים בהם אתם מתכננים לבקר שם. ובאופן כללי- בחרו תמיד מבין הציונים הגבוהים ביותר (אני בכלל לא מסתכלת, אף פעם, על ציון 7.5 ומטה..) ◊
4. עכשיו, רק לשם הבדיקה וכדי לא לצאת פראיירים- בדקו רק את המלונות שסימנתם לעצמכם (4 בלבד) באתר שלישי- למשל- booking. השוו בין התוצאות.
תוכלו גם לבצע חיפוש נוסף בקלות אם תקישו כאן את הפרטים (הפעם כבר עשיתי עבורכם סינון ראשוני והמנוע יציג בפניכם רק את המלונות הטובים והמשתלמים ביותר):
5. עכשיו תסתכלו על תנאי ההזמנה ב-4 המלונות שבחרתם. מחקו תוצאות שאין בהן אפשרות לביטול ההזמנה גם ברגע האחרון והשאירו רק את התוצאות אותן ניתן לבטל. או כאלה שמאפשרים “להזמין עכשיו ולשלם אחר כך”.
6. בחרו מלון אחד שתואם את כל הדרישות ובצעו הזמנה.
◊ הסיבה לביצוע הזמנה מהירה, היא שהאתרים שומרים את היסטוריית החיפוש של כל מי שנכנס אליהם, וכאשר נכנסים אליהם שוב, או מחפשים יותר מדי – הם כבר מעלים את המחירים, עבור אותם בתי מלון ואותן תוצאות חיפוש. ◊
7. עכשיו, אחרי שהזמנתם אתם יכולים להרגע. בנתיים, תנו לאתרים הללו לעבוד בשבילכם, ולשלוח לכם מיילים עם הצעות שלהם לחיפוש שעשיתם אצלם. קחו כמה ימים לרפרף על ההצעות שנשלחות אליכם. אולי יהיה משהו מעניין או זול יותר. אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם או לשאוב אתכם שוב לישיבה של שעות מול מליון מסכים ומליארד אפשרויות.
8. עכשיו, תלוי כמה קרוב למועד הנסיעה ביצעתם את ההזמנה. אני מציעה שכשבועיים עד יומיים לפני שאתם מגיעים לבית המלון- תבדקו שוב בשלושת האתרים- אך ורק את 4 בתי המלון שסימנתם לעצמכם.
9. היה ותמצאו שהמחירים ירדו או השתנו- תוכלו לבטל (כי הקפדתם על האפשרות הזאת בהזמנה המקורית) את ההזמנה או את המלון, ולהזמין מחדש.
10. היה ולא- סבבה, אתם מסודרים ומוכנים לחופשה.
רוצים גם להזמין ביטוח במחיר מעולה? אז בטח יעניין אתכם מידע בנוגע לביטוח נסיעות-מה לעשות כדי למצוא את הביטוח המשתלם ביותר בלי לבזבז זמן ובקליק אחד.
כבר כמעט חודש שאנחנו מבלים על חוף פרטי שיושב בלב מפרץ קטן על אי יפהפה* בפיליפינים.
שותים קוקוסים אוכלים אננסים מתחברים עם כוכבי הים. המים צלולים וחמימים ואנחנו שוחים כל יום.
אנחנו באזור שנמצא מחוץ למסלול התיירים, מקבלים את החוויה הפיליפינית המקומית במלא הדרה.
פוגשים את אנשי הכפר, יוצאים איתם לדוג, משחקים איתם כדורסל, הולכים לקנות ברביקיו במסעדה הפצפונת המקומית, שהיא גם חנות לתיקון אופניים.
בשוק המקומי מציעים פולי קקאו טריים ככה חופשי, בסלסלות. וכל מיני פירות וירקות ומיני מאפה שמעולם לא ראינו. בעצם..היום בדרך לכספומט פגשתי בחנות מאפה קטנה את המאפים המתוקים הקטנים שאהבנו כל כך בוייטנאם. שם מוכרים אותם בעגלות ברחוב והם מאוד זולים. מיד קניתי לילדים. איזה כיף זה להזכר במאכל שאהבנו במדינה אחרת..
פאול פאסל, מחבר הספר ‘חוץ לארץ’, כתב בספרו : “לפני שהתפתחה התיירות, נתפס הטיול כסוג של מסע לימודי. פיתוח החשיבה ועיצוב כושר השיפוט נחשבו לפירותיו”..
אני מרגישה שההתנסות הזאת, כמו הרבה מאוד התנסויות אחרות שהיו לנו, גם עבורי וגם עבור הילדים היא חוויה מעשירה מאין כמוה. ככה, טבעית ופראית ואמיתית ונקיה. בלי מייק אפ 🙂 . אבל בנוחות ופינוק נעימים (טוב בכל זאת יש לנו טלויזיה..)
השילוב של המים היפים האלה, של צפיה פאסיבית בגאות, בשפל, בהשפעת הירח והשפעת מזג האויר. הליכות לאורך החוף ומפגשים עם עשרות יצורים חיים, השחיה המרעננת. משחקים עם ילדי הכפר. ועוד כל כך הרבה.
מדי פעם באה לבקר אותנו בעלת הבית שבו אנחנו גרים. היא נשארת לכמה ימים. בזמנים האלה היא לוקחת אותנו למסע אל עומק התרבות הפיליפינית. היא מלמדת אותי לבשל בפיליפינית, מסבירה על חיי הים ועל החיים שבים. פותחת לנו את הדלת להתנסויות כמו דיג בלילה באמצעות פנס, קילוף קוקוסים והסבר מעמיק על הקוקוס ועל כל מה שאפשר לעשות איתו. היא מסבירה על העלים שהם שמים במרק שלהם ולמה הם כל כך בריאים, וגם למה בכל החצרות בסביבה אנשים מכסים את הצמחים בקליפות ביצים ריקות.
היום היא הסבירה לי בדיוק איפה אפשר לראות דולפינים. וגם איך להגיע לשם.
עבורי השהות כאן היא פסגת החיים הטובים. שמש, ים, חול רך וקוקוס טרי. לא ממש צריכה יותר מזה. תנו לי לשכב בערסל ולהביט אל כל הכחול הזה.
ואם אני יכולה לכתוב לכם קצת אישי יותר, אני מרגישה שהמקום הזה מכנס אותי פנימה. עמוק אל עצמי. לא ממש יודעת למה. אולי זה השקט. אולי זה החלום שאני מגשימה בחיים כאן. חלום אחד מתוך הרבה :-). גם אצלי וגם אצל הילדים יש איזו העמקה, תובנות פנימיות שצצות, וסוג של התבגרות. של חידוד.
והאהבה שבי לחיים ולעולם פורצת כאן החוצה באושר גדול.
אז איך התגלגלנו לכאן?
אנחנו מתחברים מהר, מתאהבים מהר, פתוחים מאוד, אמיצים וחופשיים. כל אלה יוצרים הזדמנויות-חוץ-אינטרנטיות שמתבטאות לרוב בחברויות ובחוויות יוצאות דופן ומרגשות. כשאתם יוצאים לדרך תוציאו את האף קצת מהאינטרנט. מהמדריכים. תנו לדרך צ’אנס. אל תפחדו. בואו אליה עם האהבה שלכם, ותראו איך היא תיטיב עמכם. יש עולם שלם בחוץ :-). עולם מרגש ונפלא ומלא באהבה.
אוקי אוקי. תכלס: כמה זה עולה לי?
הבית כולו על שלושת חדריו, הגלריה המדהימה, הריהוט עבודת יד, המרפסות, המטבח המאובזר, פינת הברביקיו בחצר, עצי הקוקוס הפוריים וכל הפירות שעליהם, עצי הבננה, החוףףףףף הפרטייייייייייי.
כביסה
ותחבורה (cause a girl needs to go on the back of a motorbike from time to time’)
כל אלה עולים לנו 15$ ליום.
*לא מדובר באיירביאנבי ולא תמצאו אותו להשכרה באינטרנט. זה פשוט בית של חברה שפגשנו והיא השכירה לנו אותו באופן פרטי. גם אתם יכולים למצוא מקומות לינה כאלה :-). כל מה שעשיתי כדי למצוא אותו זה לשאול…
*האי נקרא בוהול (Bohol) והוא אחד האיים המוכרים והתיירותיים ביותר בפיליפינים. הוא אי יפהפה אבל מוקדי התיירות שלו מאוד נקודתיים ומתרכזים במקומות מאוד ספציפיים. כל שאר האי (הגדול למדי) הוא טוריסט פרי.
