אחת הדרכים הכי מוכרות ואחת ההמלצות שחוזרת תמיד בכל מאמר שעוסק ב”איך לטייל בזול” היא –אל תצאו לחופשה בשיא העונה. אם תטיילו ב”שולי” העונה, או בעונות חלשות יותר במהלך השנה- תצליחו להפחית את עלות החופשה בעשרות אחוזים.
לא יודעת.לי באופן אישי יש קצת בעיה עם העניין הזה. תיכף אסביר למה אבל קודם כל אני רוצה להציג את ארבעת הפרמטרים שהופכים סתם “עונה” ל”שיא העונה”:
שיא עונת התיירות בדרך כלל מתואם עם חגי הנוצרים. ובעיקר כריסטמס וניו ייר. כלומר מאמצע דצמבר ועד סוף ינואר בערך.
שיא עונת התיירות גם מתואם בדרך כלל עם החגים והפסטיבלים המקומיים.
הוא מתואם כמובן גם עם החופשות (שנקשרות עם החגים פרט ל-) ובמיוחד חופשת הקיץ.
והכי חשוב- מתואם באופן מושלם עם העונה הכי טובה בשנה לביקור באותו יעד, כלומר מזג אויר נהדר.
ועכשיו מה הבעיה שלי עם כל זה? שאני אוהבת לטייל או לחיות או לשהות במקום שבו מזג האויר נפלא. לא רוצה להגיע לתאילנד במונסון, או למונגוליה במינוס ארבעים מעלות. רק בשביל להמנע מההמונים או מהמחירים הלא רציונאליים. אוהבת שמש, אוהבת עננות קלה. שונאת מטריות.
אז מה עושים?
♦ הגיעו חודש לפני. בדקו את המקום כשהוא עדיין רגוע, תנו לילדים לעשות הכירות עם השכונה. התמקמו במקום לינה שעונה על הצרכים שלכם. אל תחכו יותר מדי, אלא בתוך כמה ימים כבר סגרו עם מקום הלינה על תעריף חודשי, שבועי או יומי למשך כל תקופת השהות המתוכננת שלכם באותו מקום.
למשל, לוייטנאם אני בדרך כלל מגיעה בסביבות נובמבר או תחילת דצמבר. זו העונה הכי טובה. כשהגענו לחוף בפעם הראשונה, מצאתי בתוך כמה ימים מלון מתוק, סגרתי איתם על 25$ ללילה וזהו. אחרי כמה שבועות הגיע כריסטמס ואחריו ראש השנה הסיני. המחירים קפצו והוכפלו ואני נשארתי עם המחיר הזה. קצת הרגשתי לא נעים..
◊ מצאו את המסעדה שמתאימה לכם. בקרו בה לעתים קרובות. צרו קשרי ידידות עם העובדים והמנהלים. בשיא העונה אולי יעלו מחירי המנות, אבל מכם יגבו את אותם מחירים נמוכים ששילמתם קודם. למשל, כאן, בלאדאק, צפון הודו, אני נוהגת לאכול במסעדה קטנה וטעימה וזולה. בעל המסעדה עובר מכאן לדאראמסאללה ומשם יורד דרומה לגואה. הוא כבר הודיע לי שאם אגיע למסעדה שלו בדאראמסאללה, הוא יתן לי ארוחות בחצי מחיר. ואם אבוא לגואה הוא ימצא לי בית בזול וגם יתן לי להשתמש בטוסטוס שלו מתי שרק ארצה.
◊ בכל האטרקציות שחשובות לכם בקרו עוד לפני שכל ההמונים מגיעים. או חכו לסיום העונה ובקרו בהן אחרי שכולם כבר היו שם.
♦ שיא העונה זו תקופה מצויינת לחזור ולבקר במקום שבו כבר הייתם תקופה. אם אתם כבר מכירים את המקום ואת האנשים- גם אם מדובר במחירי שיא העונה- אתם תקבלו מחירים נמוכים יותר. ואפילו יותר מכך. יש סיכוי שבפעם השניה תקבלו מחירים נמוכים עוד יותר מאלו ששילמתם בעבר.
כשאנחנו בוייטנאם, בכל פעם שאני חוזרת לגסטהאוס בסייגון, כבר ארבע שנים, ולא משנה באיזה תקופה של השנה, אני עדיין משלמת את אותו מחיר ששילמתי בפעם הראשונה שישנתי בו. ולא רק זה, אלא שבפעם הראשונה הזמנתי את החדר דרך האתר החביב עלי, אתר שנותן תמיד מחיר נמוך יותר ממה שגובים בגסטהאוס עצמו. כך שאני משלמת בעצם מחיר נמוך בהרבה מכל אחד אחר, גם בכריסטמס.
♦ חכו שיבואו אליכם. תשאירו את עצמכם פתוחים להצעות. לפעמים האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לדחות את כל אלה שניגשים אלינו עם פלאיירים או עם שאלות כמו “מחפש מלון?”. אל תסגרו את הדלת הזאת מיד. המציאות הגדולות ביותר עשויות להסתתר מאחורי אותה שאלה מעצבנת.
למונגוליה, למשל, הגענו ברכבת לילה אחרי שלושה ימים בדרכים, באחד מימי השיא של הפסטיבל השנתי. לא הצלחתי למצוא מלון מראש כי לפני כן היינו בהרפתקה בת חודש בסין, והאינטרנט לא היה נגיש כמעט בכלל. וכשכבר הצלחתי להכנס ולחפש- כשבוע לפני שהיינו אמורים להגיע למונגוליה, כל המקומות, כולם היו מלאים. לא היה חדר אחד פנוי בכל האינטרנט.
וכך מצאנו את עצמנו על רציף הרכבת, עם שלל התיקים שלנו ובלי מושג קלוש מה קורה עכשיו. ואז ניגשה אלינו אישה ושאלה אם אנחנו מחפשים מלון. מיד נרתעתי. אבל אז הזכרתי לעצמי שאני, בעצם…די מחפשת מלון. אז נסענו איתה. וכך מצאנו את אחד הגסטהאוסים המקסימים ביותר שהיינו בהם, ואפילו יכולתי להתמקח על המחיר.
♦ אכלו רק במסעדות מקומיות. שם תמצאו גם את האוכל הכי טעים וגם את המחירים הטובים ביותר. את הפועלים שבאים לאכול צהריים במסעדה הקבועה שלהם לא מעניין איזה עונה זו. המחירים תמיד יהיו אותו דבר.
♦ ואם כבר התחברתם איתם- שאלו את המקומיים מה המחירים המקובלים למוצרים ולשירותים בהם אתם משתמשים ביומיום. יש כאלה שרואים תיירים ומנסים את מזלם עם מחירים מופקעים שגבוהים במאות אחוזים מעל למחיר הרגיל. חשוב שיהיה לכם מושג אם עובדים עליכם ממש, או רק טיפה מנסים להרוויח עליכם כי עכשיו זה שיא העונה. שאלו אותם גם איפה שווה לעשות קניות ואיך מגיעים ממקום למקום.
♦ דוקא הקניות יכולות להיות כלכליות במיוחד. המוכרים מבסוטים מזה שיש תנועת לקוחות גדולה, ואנשים מבזבזים מלא כסף ואם מגיעים בסוף היום ותופסים אותם במצב רוח מרומם, אחרי שהם דפקו קופה כל היום, הסיכוי להנחות גדולות הוא גבוה מאוד. הפעילו שיקול דעת, אף פעם אל תתמקחו כשיש עוד לקוחות בחנות, או לפני שבדקתם מחירים בכמה חנויות אחרות.
הפעם הראשונה שטסתי עם פעוט היתה כשהבן הבכור שלי היה כמעט בן שנתיים. טסתי איתו לבד לפאריז. לא זוכרת שחששתי מזה יותר מדי, אבל מצד שני- עברו כבר למעלה מ 12 שנה מאז וסביר שהדחקתי..זה היה לפני עידן המסכים האישיים ואני זוכרת שהוא העביר חלק גדול מהטיסה מאזין לאוזניות (שהיו ענקיות עליו), מחליף ערוצים ברדיו הזה שהיה פעם ‘חבילת המולטימדיה’ שהגיעה עם המטוס..
מאז נולדו עוד שניים וצברנו, ארבעתנו, שעות טיסה רבות. כולל מסעות בין שדות תעופה של למעלה מ-24 שעות.
אבל אתם הרי לא כאן כדי לשמוע את סיפורי הטיסות עם הילדים שלי.
אתם כאן כדי לקבל טיפים. אז הנה:
1. אם אתם נוסעים לקצר ומשאירים את האוטו בחניה של שדה התעופה- צלמו את המיקום שלו. זה יחסוך מכם את הצורך לזכור לאורך כל החופשה בדיוק איפה חניתם.
2. רשמו את כל פרטי הטיסה, הכתובת אליה אתם נוסעים וכו’ בלוח השנה של הטלפון, תחת התאריך המיועד.
3. ילדים קטנים שאפשר לשאת במנשא- זה המקום הבטוח ביותר עבורם לאורך כל התהליך בשדה התעופה.
4. עגלות העלו איתכם לאולם היוצאים והפקידו אותן אך ורק בעת העליה למטוס. כך גם תבטיחו לעצמכם את הזכות לקבל את העגלות מיד כשתרדו מהמטוס לאחר הנחיתה.
5. סמנו את הדרכונים שלכם בסימון אישי לכל אחד. אפילו רק במדבקה קטנה בצבע שונה לכל בן משפחה, בפינה השמאלית העליונה (של הכריכה כמובן). זה יעזור לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
6. הקדישו תיק אחד לכל מכשירי החשמל והסלולארים וכל הדברים שמבקשים מאתנו בדרך כלל להוציא מהתיק בתחנות הבטחון. הפקידו עליו מבוגר אחראי. מעבר לתיק הזה, אני אוהבת שכל ילד נושא איתו תיק אישי משלו.
7. שימו בתיק של כל ילד בקבוק מיץ/מים קטן. הקפידו שהם יגמרו לשתות אותו עד שתגיעו לתור של הבטחון. כך תהיו בטוחים שהילדים שתו לפני הטיסה (חשוב). שמרו את הבקבוקים הריקים לכל אחד בתיק שלו. אחרי העליה לאולם היוצאים קנו בקבוק מים גדול ופזרו את המים בין הבקבוקים. כך תדעו שהילדים יכולים לשתות מתי שיחפצו, בלי קשר לזמני המראה/נחיתה/יש דיילים/אין דיילים בסביבה.
אם נגמר- אפשר לבקש מהדיילים שימלאו את הבקבוק הקטן במיץ או במיים. בנוסף, לפני הנחיתה הקפידו שהבקבוקים יהיו מלאים. לפעמים לוקח זמן עד שמגיעים למקום שבו אפשר לקנות שוב שתיה. זה ירגיע אתכם גם אם תראו לפניכם תור ארוך בנקודת מעבר הגבול.
8. היום בעידן המסכים האישיים טיסה עם ילדים היא גן עדן. הילדים פשוט מרותקים למסך. אבל למקרה שלא- חוברות צביעה קטנות, מדבקות וצבעים פשוטים הם פתרון שלא מלכלכך, לא מתפזר, לא שוקל ולא תופס מקום. תעסוקה לשעות.
הילדים יוכלו להקדיש את היצירות לדיילות הנחמדות.
9. טיסה עם תינוקות או ילדים קטנים- שקלו משלוח חבילה למלון או לכתובת שאליה תגיעו ביום הראשון בטיול שלכם. אם מדובר במדינה מערבית פשוט השתמשו בשירות משלוחים של הסופר הקרוב לאותה כתובת. שלחו לעצמכם חבילה של חיתולים, מגבונים ודברים שימושיים אחרים שחבל לסחוב איתכם לאורך כל הדרך. ושיהיו מוכנים ומחכים עבורכם כשתגיעו.
במקומות רבים ניתן גם לבקש זאת ממנהלי המלון או האכסניה. הסבירו שאתם מגיעים עם ילדים קטנים, אחרי טיסה מעייפת ואם אפשר לדאוג לכמה דברים בסיסיים שיחכו לכם בחדר או בקבלה. בעיקר אם אתם מגיעים מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה..
אפשר להגדיל ולעשות ולבקש גם שיכינו עבורכם ארוחה קלה מראש. הידיעה שמחכה לכם בחדר ארוחה וכל הדברים הבסיסיים שאתם צריכים תרגיע אתכם מאוד לאורך כל הדרך.
10. נסיעה לתקופה ארוכה או עם הרבה מטען: בזמן משלוח המזוודות בשדה התעופה הניחו על המשקל את המזוודות על פי הכובד שלהן. את הכבדה ביותר הניחו ראשונה וכך הלאה. כך, אם תיאלצו להוציא מעט ממזוודה אחת ולהעביר לשניה תוכלו לעשות זאת בקלות. (מזוודות שנשקלות ראשונות, מתוייגות ונשלחות עוד בטרם שאר המזוודות נשקלות. יכול להיות מצב שבו המזוודות הקלות כבר נשלחו, והמזוודה הכבדה נותרה אחרונה ואם תתבקשו להוציא ממנה קילו או שניים תתקלו בבעיה..).
11. אם יש לי לילה להעביר בשדה התעופה בין טיסות, אני תמיד מבקשת מהדיילות בטיסה הראשונה לקחת איתי את השמיכות (יש שמחלקים חינם ויש שמבקשים שאחזיר למשרדי החברה לפני הטיסה הבאה). כך אני יודעת שהילדים יוכלו לישון בנוחות ובנעימות גם אם זה על ספסל בשדה תעופה סואן. אני מחפשת מקום שקרוב לשירותים ומרוחק מהתנועה הראשית.
12. הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים לאולם היוצאים ולדיוטי פרי הוא לבדוק איפה נמצא השער לעליה למטוס. אנחנו מתכווננים, מבינים מי נגד מי וכמה זמן ייקח לנו להגיע אליו. בודקים כמה זמן נותר עד לעליה למטוס ומתכננים את הזמן לפי זה.
13. טיסה היא הזמן האופטימאלי לשלוף את כל הדוגמיות ששמרנו במשך חודשים בארון. קרם פנים בשפופרת זעירה, משחת שיניים פצפונת, טיפת בושם. את כל המיכלים הגדולים הכניסו לתיקי המטען וקחו איתכם בתיק רק כמה דוגמיות שבמצבים מסויימים עשויות לשדרג לכם את התחושה ואת חווית הטיסה לחלוטין. שימו לכל ילד בכיס מגבון לח באריזה אישית. שיהיה.
14. חלק משדות התעופה דורשים טפסים מיוחדים להגשה במעברי הגבול. גם ליציאה וגם לכניסה. בררו מראש את הדרישות באתרי האינטרנט של שדות התעופה, של חברות התעופה או באתר המידע של השגרירות במדינת היעד שלכם. במידת האפשר הדפיסו את הטפסים מראש ומלאו אותם עוד בבית. זה יחסוך לכם כאב ראש רציני. אם לא, שאלו את הדיילת במטוס מספיק זמן מראש אם יש לה טפסים למחלקת ההגירה. לוקח זמן למלא חמישה או שישה טפסים ועדיף לעשות זאת בנוחות במטוס, ולחסוך זמן בשדה התעופה.
15. ברשימות ובאתרים רבים ראיתי שמציעים לתת לילדים מתנות קטנות במהלך הטיסה, כדי לשמור עליהם עסוקים. אני חושבת שזה לא כל כך עובד. ילדים שלא רגילים לטיסה ימצאו את עצמם נרגשים במיוחד במילא. הם יהיו עסוקים בסביבה החדשה שלהם, ובהתרגשות מהעתיד הלא נודע אליו הם יוצאים. לאתגר אותם גם עם מתנות רק יוסיף לרמת ההתרגשות הגבוהה וישיג לדעתי תוצאה הפוכה. מוטב לתת להם להתרגש ולחקור את כל הדברים החדשים שהם נחשפים אליהם, לשתף איתם פעולה, לענות על השאלות שלהם ולהכיל את כל החוויה הזאת עבורם עם אנרגיה רגועה, בטוחה, ומאפשרת. לתת להם להרגע בקצב שלהם. זה יגיע. ואז סביר שהם פשוט ירדמו.
16. בררו מראש כמה עולה נסיעה משדה התעופה לכתובת אליה אתם מעוניינים להגיע ביעד אליו טסתם. אם לא הספקתם או לא מצאתם- תמיד אפשר לשאול מקומי שטס איתכם על אותה טיסה. בכלל, מומלץ מאוד ליצור קשר כבר בטיסה עם אנשים שגרים במקום אליו אתם טסים, לשאול אותם שאלות ולקבל מהם מידע ‘פנימי’. לפעמים גם תצא מזה חברות 🙂 .
בדרך כלל הגישה שלי היא שעדיף לנסוע עם כמה שפחות, ולהצטייד במהלך הדרך בדברים כאשר עולה הצורך. זה יוצא בסופו של דבר הכי נוח (סוחבים הרבה פחות) ולרוב גם זול יותר. אבל עדיין, יש דברים שחשוב לצאת איתם מהארץ. רשמתי כאן את הציוד שלדעתי הוא הבסיסי ביותר, דברים שלא הייתי יוצאת לדרך בלעדיהם.
תרמיל מוצ’ילה גדול, נוח לשימוש ולנשיאה: בין אם אתם יחידים או משפחה, תרמיל אחד לפחות בעל נפח גדול הוא חובה. הוא ישמש אתכם בכל הטיולים והטרקים אליהם תרצו לקחת רק תיקאחד שיכיל את הציוד למספרימים וגם כתיק מזוודה לכל דבר.
חשוב מאוד שיהיה הכי נוח עבורכם. זה מסוג הדברים שלא הייתי קונה באינטרנט אלא הולכת ומודדת. חשוב גם שכל מי שמיועד לשאת את התרמיל ימדוד אותו וירגיש איתו נוח.
תרמיל יום– נוח לנשיאה ולשימוש: אותו כנ”ל גם לגבי תרמיל היום שלכם. ההבדל בין תרמיל נוח ובריא לגב לבין תרמיל זול ומצ’וקמק הוא משמעותי ביותר. זה מה שישפיע על התחושה הפיזית שלכם לאורך כל היום. אםתרגישו עירניים ובעלי אנרגיה, ותוכלו להמשיך וללכת לאורך כל היום בנעימים או שתרגישו כאב גב/כתפיים , עייפים ומותשים כבר בתחילתו של היום. תמדדו. ואל תתפשרו.
נעלי הליכה מעולות– כל מה שאמרתי על תרמילים תופס גם כאן. נעליים טובות הן המפתח ליום יום מוצלח. גם בטרקים, וגם בטיולי יום קלילים. אם הנעליים לא טובות כל הטיול יראה לכם אחרת לגמרי.
מגבות שמתייבשות מהר, רצוי אנטיבקטריאליות- אני משתמשת באותן מגבות כבר קרוב לארבע שנים. לא התפשרתי על איכות וקניתי גם את הדגם הגדול. כי הכי כיף לצאת מהמקלחת ככה. וכשאת משתמשת בהן יום אחרי יום, במשך תקופה, לא בא לך להתבאס בסופה של כל מקלחת. הן נפלאות. מתייבשות במהרה, לא מסריחות, לא תופסות עובש. אפשר להתקלח בבוקר, להניח לייבוש, ללכת לשתות תה ואחר כך לארוז מגבת יבשה ולהמשיך בדרך.
דוחה יתושים באיכות גבוהה– כי כשאת כבר בשטח, והיתושים והזבובונים חגים מסביבך, את רוצה את התכשיר הכי בטוח והכי איכותי שיש.
דפי סבון– על פניו נראים כמו פינוק מיותר. אבל זהו אחד מהמוצרים החביבים עלי ביותר. יש לי אחד כזה בכל תיק או לפעמים בכיס, וגם אצל הילדים. הוא תמיד נגיש, ונותן לי תמיד תחושה שקטה ש’יש סבון. הכל בסדר’. בכל מקום, בכל מצב, אפילו אם נתקעתי 12 שעות באוטובוס (וכל התיקים הגדולים בתא המטען) באמצע כביש בלב שום מקום.
מנשא– טוב ברור. לטרקים, למקומות הומים, לרחובות סואנים בלי מדרכה, ואפילו לשופינג בראש שקט. מנשא שהיה נוח לילד. ושיהיה נוח על הכתפיים של ההורים. אבל אני לא באמת צריכה לפרט. הרי זה לגמרי ברור.
יש עוד כמה דברים שהייתי ממליצה לא להסתובב בלעדיהם, אבל אותם ניתן גם לרכוש לאורך הדרך:
מספריים– תמיד במזוודה. אין לתאר את מספר הפעמים שבהן הייתי זקוקה למספריים לאורך השנים, ככה באופן מפתיע.
סכין עם כיסוי פלסטיק– כי אתם תתלהבו ותקנו מלא פירות מעולים ותחזרו לחדר במלון ופתאום תבינו שאין סכין.
קרש חיתוך דק וגמיש– כן, תפלאו, אבל הרבה יותר נוח לחתוך לילדים פירות, ירקות, או אפילו להרכיב עליו פאזל, לעשות יצירות בפלסטלינה ואפילו לכתוב משהו ככה בכיף על המיטה…
תרמוס- אני אוהבת להצטייד בשתיה חמה, במיוחד לפני נסיעות ארוכות באוטובוס ובעיקר כשיוצאים מוקדם בבוקר. תרמוס זה גם הצלה אם אחד הילדים חולה ואתם רוצים שיהיה לידו תה חם.
טישו/נייר טואלט ומגבונים לחים- אין משהו שאני מקפידה עליו יותר מאשר על הדבר הזה. לצאת החוצה במזרח, בעיקר עם ילדים, זה תמיד הימור. ואני לא אוהבת הימורים. טוב, לא בנושא הזה, בכל מקרה.
וכמה שקיות ניילון ריקות– כי תמיד כשצריך אז אין. ויש מקומות במזרח שבהם יש איסור מוחלט על שקיות ואז עוברים שבועות שלמים בלי שתמצאו שקית ניילון אחת. בכל מקרה זה לא שוקל ולא תופס מקום. אז שיהיה.
אחד ממדריכי הטיולים היחידים שרכשתי מאז שיצאתי למסע (בספטמבר 2010) היה עותק ישן ומשומש מאוד של ‘לונלי פלאנט’ על מונגוליה. זה היה המדריך היחיד שהצלחתי למצוא בכל פוקרה, נפאל. תכננו להגיע מנפאל דרך סין למונגוליה והרגשתי שכדאי שאקרא עליה קצת.
זה היה מדריך נפלא, שאני נושאת איתי עדיין לכל מקום, (חמש שנים אחרי שחצינו את מונגוליה לרוחבה בהרפתקאה של 40 יום..) חרשתי אותו בהתרגשות, נפעמת מהתיאורים ומהמידע.
ועדיין, לא היה שם אפילו משפט אחד על המדפים השלמים בסופרמרקט העמוסים בצנצנות של מלפפונים חמוצים. גם לא כתבו שם על ברכת השלום המונגולית שכוללת הרחת לחיים הדדית.
אין דבר שמרגש אותי יותר מלהגיע למקום חדש. וללמוד אותו. אני לא קונה מדריכים אף פעם, ורק לעתים רחוקות קוראת באינטרנט, אז כדי ללמוד במהירות ובקלות על התרבות שזה עתה הגעתי אליה, אני עושה כמה דברים פשוטים. קיבצתי לכם רשימה קצרה שמציעה לכם הצצה קצת אחרת, ותאפשר לכם לגלות תרבות כמו שלא תקראו עליה בשום מקום.
סופרמרקט
לרני ולי יש מנהג קבוע, כשאנחנו מגיעות למקום חדש. אנחנו תמיד נכנס בהתרגשות לסופרמרקט המקומי, נשוטט בין המעברים, נציץ במדפים. נעבור ממחלקת הקפה למחלקת השוקולד, למחלקת הסבונים, נציץ במקררי החלב, מקררי הירקות הקפואים, נסרוק את המוצרים המוצעים לנו ממש ליד הקופה.
רני תבדוק את מדפי ההגיינה הנשית. אני אחפש את המוצרים נגד יתושים..כל אחת ותחומי העניין שלה 😊.
אנחנו אוהבות גם את חנויות הנוחות, ובמיוחד את 7-11, ששם כל סניף הוא תחנת מחקר בפני עצמה בשבילנו.
בפיליפינים מצאתי מדבקות מדליקות נגד יתושים שלא מצאתי בשום מקום אחר. במונגוליה דגמנו עשרות סוגי מלפפונים חמוצים, כאמור. בסין הכל הכל פשוט אחר ומרתק. ותאילנד היא גן עדן של seven eleven.
בכל יעד ולא משנה אם נחתתם בברצלונה או במילאנו או בניו יורק. אני ממליצה לכם להכנס לסופרמרקט וללמוד דרכו. מה אפשר למצוא, מה אי אפשר למצוא. איזה סוגים של שוקולד מציעים שם? איזה סוגי גבינה? מה לגבי מדפי הלחם? למשל, אנחנו עכשיו במיינמאר ובסופרמרקט כאן יש רק פינה אחת קטנה עם לחם פשוט וזהו. גם מדפי השוקולד לא כאלה מרשימים אבל אלה שכן נמצאים, נמכרים במחיר הרבה יותר נמוך ממקומות אחרים. פשוט כי במיינמאר לא אוכלים לחם. או שוקולד 😊. אז מה כן?
לכו גם למחלקת הקוסמטיקה, כדי להתעדכן על איזה רגשי נחיתות נשיים עובדים הכי הרבה באותה מדינה…זה מאוד מעניין!
נסו את מחלקת החטיפים, מחלקת התבלינים ואפילו מדפי השמן יכולים לספר הרבה על המקום ומנהגיו.
טלויזיה
באופן כללי אני לא בעד טלויזיה. אבל דווקא כשאנחנו לא בבית שלנו, בתרבות המוכרת לנו, טלויזיה היא דרך נהדרת ללמוד המון על התרבות.
החל מתכניות החדשות, דרך התכניות המקומיות, והסדרות הבילנאומיות וכלה בפרסומות.
בנפאל למשל מצנזרים כל מילה גסה בכל הערוצים. נסו לשמוע שיר ב- MTV 😊. בנוסף, הם מביאים את הכבלים מהודו, וכך כל תכנית מתחילה למעשה רבע שעה מאוחר יותר ממה שהגיוני. למשל, שמונה ורבע, או רבע לעשר. כזה.
בוייטנאם אין פרסומות בכלל. במיינמאר מצנזרים כל סצינה שחוצה את גבולות השמרנות הקיצונית, וכך סרטים אמריקאיים באורך מלא מקוצצים לסרטונים באורך 45 דקות… בתאילנד חובבים אופרות סבון הודיות דווקא, שמדובבות לתאילנדית.
בהודו שוטפים לך את המוח עם פרסומות לקרמים שמלבינים לך את העור.
נסו לצפות בטלויזיה. נסו לבדוק אם תוכלו לזהות מיהם הכוכבים המקומיים, מהם הנושאים המטרידים את התושבים המקומיים, באיזה שפות ומאיזה מדינות מביאים את הכבלים, איזה מוסיקה היא פופולארית ועוד..
שלטי החוצות
שימו לב גם לשלטי החוצות והפרסומות ברחוב. מה מאפיין אישה יפה? גבר נאה? מה מנסים למכור שם? ואיך? מהן החברות השולטות על ענף הפרסום (זה נשמע מורכב אבל למעשה זה ממש לא..מדובר בדרך כלל בחברות התקשורת והסלולאר, וחברות מזון כמו נסטלה ודומיה..)? מה זה יכול לספר לכם על המקום?
סלון יופי
אחד מהתחביבים שלי ושל רני זה להתנסות בקוסמטיקה המקומית ובעיקר ללכת ולהתנסות פיזית בסלון יופי מקומי. לצורך העניין אני מקריבה את הגבות שלי ורני מקריבה את בית השחי שלה ושתינו, נחושות וחדורות מטרה, ניגשות באומץ לסלון היופי הקרוב למקום מגורינו ומבקשות לבדוק מהן השיטות המקובלות לסידור גבות ולבית שחי כאן.
בוייטנאם מצאנו בקושי נשות מקצוע שמסוגלות לבצע את הפעולות הרצויות. בפיליפינים מצאנו רק אחת שעושה גבות בלי לגלח אותן (מה הקטע??). ואשת המקצוע הכי נהדרת שמצאנו היתה בנפאל. אנחנו לא מפספסות אותה. היא הראשונה שאנחנו רואות כשאנחנו מגיעות והאחרונה שאנחנו רואות לפני שאנחנו עוזבות. גבות (הכי יפות שעשו לי!) ב- 30 רופי (0.2 דולר).
נשים עם סקרנות או עם חוש גילוי חזק במיוחד מוזמנות להתנסות בחוויית הקוסמטיקה המקומית. זה הימור, אמנם, אבל חוויה שתזכר לכל החיים 😊.
בר מקומי
בר אמיתי מקומי, זה שיש בו שולחן סנוקר ומסך טלויזיה פתוח על כדורגל או WWE או תצוגת אופנה או פורנו. שמוכר בירות מקומיות וחטיפים מקומיים ומנקז אליו מגוון צבעוני מבני המקום.
הגברים שבמשפחה בודאי יוכלו לגלות המון על התרבות מבילוי שכזה. והנשים…ובכן. השיחות שיעברו עליכן יהיו שוות זהב. ויעלו לכן רק כמה כוסות של בירה מקומית.
שיטוט ברחובות
הכניסו לתכנון שלכם יום אחד לפחות של שוטטות ברחובות. אני ממליצה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. בכל יעד חדש אליו אתם מגיעים. זה מאפשר אריינטאציה מיידית, נותן לכם בדיוק מה יש ומה קורה בשטח. מלמד המון על המקום ותוך שעה-שעתיים עוזר להבין מי נגד מי. וגם מעלה הרבה שאלות קטנות שבכלל לא חשבתם לשאול.
גני שעשועים ופארקים שכונתיים
לכו לשחק קצת עם הילדים המקומיים ולקשקש עם ההורים שלהם בגינה השכונתית 😊.
חנות כלי בית
תחת ביקור בגלריות עיצוב מתוחכמות, חפשו את חנויות כלי הבית הפשוטות. אפשר ללמוד המון מהן! למשל, בלאדאק מוכרים בחנויות האלה המון המון טרמוסים בגדלים שונים. וגם דגלי תפילה. בהודו תמצאו כוסות וכלי נירוסטה למכביר, וכאן במיינמאר יש חנויות שלמות של סלי במבוק, קערות במבוק מטאטאי קש ומחצלות יפהפיות.
כשעבדתי על הספר שלי “איך לטייל עם ילדים במשך שנה ב-5500 ש”ח לחודש” לא חשבתי בכלל שאני צריכה להסביר למה כדאי לצאת לטיול כזה. הרי אני עושה את זה בשמחה כבר כל כך הרבה זמן ולי ברור לגמרי למה כדאי לעשות את זה. אבל אחרי תקופה, התחלתי להבין שאולי זה לא כל כך ברור לכולם. ואולי יש אנשים שרוצים מאוד אבל בכל זאת מתלבטים. והתחלתי לפרסם סטטוסים משעשעים בפייסבוק (“כי זו הדרך הטובה והנעימה ביותר לחזור לביקיני..” למשל) וקצת דיברתי על זה עם חברים ועם כל מי שפנה אלי לייעוץ באופן אישי עד שהגעתי למסקנה שאין מנוס. צריך לכתוב על זה משהו קצת יותר רציני. אז הנה, ממש על קצה המזלג:
– טיול כזה יהפוך את הילדים לדוברי אנגלית בתוך פחות מחצי שנה. רציני.
– יאפשר לכם לחוות חוויות משפחתיות משותפות, דקה לפני שהם בורחים לנו מבין הידיים. חוויות שהם וגם אתם תיזכרו לכל החיים
– כדי לפגוש ולהכיר אנשים מעניינים מכל העולם
– כדי לראות מקומות מופלאים ואחרים ושונים- דבר שגורם לשינוי תפיסת העולם ולהרחבת נקודת המבט על החיים ועל הסובב אותנו.
– לפגוש ילדים שגרים, חיים, ומנהלים את חייהם אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. ומצליחים להיות מאושרים בחייהם. גם בלי וואטס אפ. .
– לראות מקומות שאולי בעוד עשר שנים כבר לא יהיו אותנטיים. הצמיחה וההתמערבות מתנהלים בכל העולם בקצב מהיר מאוד. בעוד כמה שנים רוב הדברים כבר יראו אחרת.
– לאפשר לילדים התמודדויות עם מצבים אחרים, לא מוכרים, יציאה מהבסיס הבטוח. זה יוסיף לבטחון העצמי שלהם ולתחושת העצמאות שלהם. יבנה להם מיומנויות חדשות. ויכיר להם את עצמם מנקודות אחרות.
– ואם כבר מזכירים מיומנויות- להלן אם כל הסיבות: פיתוח מיומנויות חברתיות. אחרי טיול כזה הילדים יוכלו להרצות באוניברסיטה על איך ליצור קשרים חברתיים.
– התנסות בסגנון למידה שונה, סגנון חוויתי שמונע מכוח הסקרנות בלבד. למידה התנסותית מאתגרת שחושפת את הילדים לידע רחב ומרתק.
למעשה, מחקרים מוכיחים שטיול והרפתקאות הופכים אותך לחכם יותר. הנה סרטון אחד שמסביר את זה בצורה מאוד קלילה ומשעשעת אך משכנעת.
– ולהתאוורר מהשגרה הלחוצה בארץ. להתנתק קצת ממסכים, להרים את העיניים ולראות מה קורה שם מסביב.
– שנה שבה מקדישים את החיים כדי לאסוף חוויות וזכרונות, במקום ‘עוד דברים וחפצים’.
– כדי לתת להם להתאהב בעולם כולו, על כל דרכיו, גווניו, מנהגיו ויופיו.
– להתמקד בדברים הדומים בניהם לבין שאר האנשים בעולם, ולא בדברים השונים. לגלות שמתחת למראה השונה, לצבע העור, לשפה המוזרה, לבגדים המצחיקים- נמצאים אנשים שחלקם דומים לנו מאוד.
– לחשוף אותם לקשת כמעט בלתי נתפסת של סגנונות חיים, של בחירות, של דרכים בהן אנשים בוחרים להיות מאושרים. ולהראות להם, במציאות, עד כמה הכל אפשרי.
– להצית את האש שבתוככם ולהציג בפני הילדים שלכם אתכם באור אחר. אור נרגש, משולהב ומלא תשוקה. לרקוד איתם ברחובות, להתלהב איתם, לקפוץ איתם למים, להתמודד איתם ביחד עם אתגרים ומצבי קצה. להראות להם שכולנו אנושיים. להראות להם צדדים אחרים שיש בנו, צדדים שכמעט ולא מתגלים בשגרת החיים הרגילה.
ולסיום רק עוד נקודה אחת למחשבה: תחשבו איך ‘טיול ארוך עם המשפחה בעולם’ יראה על קורות החיים שלכם או של הילדים שלכם…
ובמידה ועדיין לא עשיתם את זה, הורידו את האיבוק שלי, שילווה אתכם לכל טיול בארץ או בחו”ל.
זה ללא ספק אחד האתרים הגדולים והטובים ביותר שיש למציאת לינה במחירים שמתאימים לכל אחד. בשנים האחרנות אני מזמינה לינה כמעט אך ורק דרכו, ויוצא לי זול משמעותית מכל בית מלון. במיוחד עכשיו, כשהילדים גדולים ורוצים חדר משלהם, והאמת..גם אני :-).
לא מזמן קיבלתי מייל מיוסי (נשבעת שככה קראו לו) שביקש ממני המלצה למקום לינה זול בפירנצה. אני, מה אני יודעת. לא זוכרת מאיפה הזמנו את הדירה שבה גרנו לפני שלוש שנים בטוסקנה, ובמילא הם כבר הפכו לחברים שלנו ומתוך שלושה שבועות שישנו בה, שילמנו מחיר מלא רק בשבוע הראשון..
אז הלכתי וחיפשתי בשבילו ככה קצת. חיפשתי ‘פירנצה’ בלי הרבה ציפיות. פירנצה, בכל זאת, זו עיר י-ק-ר-ה. לומר את האמת, מאוד הופתעתי לגלות שאפשר למצוא כאן דירות יפהפיות במחירים נמוכים מאוד.
אז שלחתי את יוסי לשם.
הסיבה שהלכתי לחפש בשביל יוסי באתר הזה דוקא, היא כי כמה ימים קודם לכן אני חיפשתי בעצמי מגורים זולים על החוף בוויטנאם. וכשהקשתי ‘mui ne rentals’ זה האתר שנתן לי את ההצעות הרבות, המגוונות והזולות ביותר. וכשנכנסתי לאתר, פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים חברה שלי אמרה לי שהיא מזמינה מקומות לינה אך ורק שם. ואני זוכרת שניסיתי לזכור את השם של האתר ואפילו שאלתי אותה עליו כמה פעמים, כי זו חברה שטיילה הרבה, שיודעת בדיוק, שהיתה אפילו בג’ונגלים בברזיל. אז בטח אפשר לסמוך עליה.
ואחרי שהמלצתי ליוסי חשבתי לעצמי למה בעצם שלא אכתוב על זה באתר שלי?
אז הלכתי ובדקתי גם קצת בשבילכם. הקשתי קודם כל ‘איטליה’. קיבלתי שפע של תוצאות במחירים מפתיעים, החל מחדר ב-10$ ועד לבית שלם על אגם גארדה, עם בריכה (!) ב-.42$ ללילה. המשכתי הלאה, גיליתי עוד בית שלם עם בריכה באגם גארדה ב-61$ ללילה. אוקי. אבל זאת איטליה, נגיד, לא יודעת, משהו קורה שם עם הכלכלה..המחירים נמוכים.
אז נכנסתי באמאמא של היעדים היקרים והקשתי ‘טוקיו’. רק בשביל לבדוק. מצאתי שם דירה עם נוף לפארק, אינטרנט והכל במחיר של 422$ לשבוע. כלומר פחות מ-61$ ללילה.
המשכתי לפאריז. דוקא עניין אותי. כי לגור כמה שבועות בפאריז זה אחד מהחלומות שלי. שם באמת היה קצת יותר קשה אבל ניסיתי להיות הכי לארג’ית בעולם וחיפשתי דירות שלמות, גדולות, עם מטבח והכל. המחיר ללילה (גם ברובעים שוים) היה 100$-250$.
למה אני מספרת לכם את זה? קודם כל- כי אם אתם מחפשים עכשיו לטייל איפשהו בעולם, ולא משנה לאן או לכמה זמן- כדאי שתציצו בהצעות שיש באתר הזה. ואם תזמינו דרך הקישור שבאתר שלי תקבלו אוטומטית 35$ מתנה להזמנות באתר.
אבל חשוב יותר: לאתר הזה יש תכנית ‘הפניות’ (referrals) מדהימה. שלפיה, ככל שתפנו יותר חברים שלכם לאתר הזה, וככל שיותר אנשים יזמינו דרככם באתר הזה- אתם תרוויחו כסף. 35$ לכל הזמנה, 65$ לכל אחד שיציע את הנכס שלו להשכרה דרככם.
אז זה לא ממש דולרים קאש לכיס אלא קופונים לשימוש באתר. ולכן כתבתי בכותרת ‘איך לטייל בעולם בלי לשלם על לינה’. כי זה בדיוק מה שתוכלו לעשות!
תחשבו על זה: נגיד שאתם מתכננים שבועיים טיול באיטליה עם הילדים בקיץ. או בפסח. או בחגים. לא משנה כרגע. אם תרשמו עכשיו לתכנית ההפניות, ותקפידו להזכיר לכל מי שאתם מכירים, שכשהוא יוצא לסופ”ש באמסטרדם שיזמין מקומות דרך ההפניה שלכם, בתוך כמה חודשים תרוויחו מספיק כסף שלמעשה יחסוך לכם את כל עלויות הלינה! או לפחות יפחית אותן בצורה משמעותית. לא כדאי?
* אגב, אם יש לכם נכס שאפשר להשכיר אותו תוכלו אפילו לעשות רווחים אמיתיים. רק אומרת.
יפתח לכם חלון קטן שבו תצטרכו למלא מייל וססמא או ישירות דרך פייסבוק. וזהו.
מייל אישור ישלח אליכם בתוך שניות ואחרי שתאשרו את ההרשמה אתם רשומים.
אחרי ההרשמה תופנו אוטומטית לעמוד האישי שלכם. גלגלו למטה עד שתגיעו לזה:
לחצו על הירוק. תקבלו דרכים שונות להפניה מידית של חברים- דרך המייל שלהם, דרך המייל שלכם, דרך פייסבוק, טוויטר, או דרך לינק אישי שלכם.
זה הכל.
אתם לא חייבים להזמין דרך האתר או אפילו להכיר אותו כדי לשמש כ’מפנים’ שלו. כל מה שצריך הוא מה שרשמתי כאן.
זה כל כך פשוט שבאמת חבל לוותר על האפשרות להוזיל את הטיול שלכם משמעותית.
קראו כאן , למשל, איך אני משתמשת בדרך הזאת באופן שגרתי ומוזילה לעצמי את עלויות הטיולים במאות דולרים.
בתי מלון בחצי מחיר:אם אתם מעדיפים בתי מלון על פני דירות, קיים אתר שעושה כמעט אותו דבר, רק עם בתי מלון :-).
יש לא מעט אתרים המציעים לינה של הרגע האחרון במחירים מוזלים. אני אוהבת את האתר Hoteltonight.com, כי בדקתי אותו בזמן אמת, ומצאתי שהוא זול בעשרות דולרים מבוקינג. בנוסף, בעוד ש-booking.com הפסיקו את פעילות ההפניות שלהם לא מזמן, האתר הזה מציע 25$ הנחה נוספת לכל מי שישתמש בקוד האישי שלך. ופרט אחרון- יש להם תכנית ‘שלבים’ שככל שאת מזמינה דרכם יותר, כך גדלה ההנחה שאת מקבלת.
הקאטצ’- אפשר להזמין רק שבוע מראש :-). הורידו את האפליקציה והשתמשו בקוד: HSMADAR כדי לקבל הנחה.
לאדאק- מה לעשות עם ילדים, איפה לישון איפה לאכול איך מגיעים כמה עולה ועוד…
משפחות שמגיעות עם ילדים להודו בקיץ, יבחרו בדרך כלל את צפון הודו כמסלול הטיול העיקרי. אז לגבי מנאלי או דראמסאללה אין הרבה התלבטות, אבל כשמתחילים לחשוב על לאדאק, שנמצאת במרחק של כ-500 ק”מ ממנאלי, הרבה משפחות מהססות.
מה החשש הגדול של משפחות מאזור לאדאק?
מדובר באזור מדברי צחיח ולא מפותח יחסית, שהגובה הממוצע שלו הוא 3500 מ’ (LEH), כאשר חלק גדול מהאטרקציות נמצאות בגובה של מעל 4000 מ’, וגם הדרך אליהן היא לא תמיד משהו שתואם את סף החרדה האמהי הממוצע. יחד עם זאת, מדובר בחוויה יוצאת דופן, בנופים טבעיים ונופים אנושיים שלא רואים בשום מקום אחר בהודו, והיא ידידותית מאוד לילדים.
מזג אויר:
העונות המקובלות לביקור הן בין יוני לספטמבר. ביולי-אוגוסט מזג האויר לרוב יהיה חם ביום (לפעמים ממש חם) וקריר בערב. יכולים להיות גם גשמים וגם ימים קרים מדי פעם. החל מאמצע ספטמבר מתחיל להתקרר במהירות.
לאדאק – איך מגיעים:
יש כל מיני דרכים להגיע ללאדאק. שתי הדרכים העיקריות הן:
1. טיסה מדלהי
2. נסיעה ממנאלי
הטיסה יוצאת רק מדלהי, לכן חשוב לתכנן את המסלול מראש. לא תוכלו להגיע לצפון (דאראמסללה/ רישיקש/ מנאלי) ואז להחליט שאתם רוצים לטוס ללאדאק. אם כבר הגעתם לאזור מנאלי- הדרך היחידה שלכם לעלות תהיה באמצעות רכב.
◊ האם כדאי לקחת ילדים קטנים ללאדאק? הורים רבים מתלבטים מאיזה גיל יהיה בטוח יחסית לקחת את הילדים ללאדאק. האמת היא שאין הגבלת גיל. ילדים קטנים אינם רגישים למחלת גבהים יותר ממבוגרים. הבעיה עם ילדים קטנים היא שלעתים קשה לעקוב אחר נורות האזהרה, פשוט כי הילדים לא תמיד יכולים לספר לנו עליהן. לכן מומלץ להתייעץ תמיד עם מרפאת מטיילים
טיסה ללאדאק עם ילדים
כמעט כל חברות התעופה המקומיות של הודו מציעות טיסה ללה (LEH), עיר הבירה של לאדאק, בכל שעות הבוקר והצהריים. ולכן לא תהיה לכם בעיה למצוא טיסה נוחה וזולה. המחירים נעים בין 40$ ל-100$, תלוי כמה זמן מראש תזמינו כרטיסים. בדקו היטב מאיפה יוצאת הטיסה, יש חברות תעופה שממריאות משדה התעופה הדומסטיק (go, indigo), בעוד שאחרות ממריאות מהבינלאומי (air india, jet).
הטיסה עצמה היא יפהפיה.
שדה התעופה הזעיר של לה הוא די פרימיטיבי. קחו בחשבון שתתבקשו למלא טופס ביציאה מהשדה.
מוניות מחכות שם בשפע. מחיר ממוצע לאזור התיירות- כ-500-700 רופי.
היתרון של טיסה: תוך פחות משעתיים אתם בלאדאק. חוסך לכם את העליה לצפון, ומשם עוד נסיעה מתישה ומסוכנת של יומיים (עם לינה בגובה רב) עד ללאדאק.
החסרון: מדובר במעבר חד מגובה של כמעט אפס (דלהי) לגובה של 3500 מ’. מעבר שכזה דורש הסתגלות של כמה ימים, ולפעמים כרוך בתופעות לואי לא נעימות (כאבי ראש, הקאות, דימומים מהאף ועוד) ועד כדי סכנה של ממש (מחלת גבהים).
הנוף מהחלון של המטוס
:נסיעה ברכב ללאדאק עם ילדים
הנסיעה יוצאת ממנאלי (2000 מ’) ועוברת בין 5 מעברי הרים גבוהים:
∴ רוטאנג-לה (LA= פאס) – ממש על ההתחלה, בגובה 3900מ’.
∴ באראלאצ’ה- לה- 5000מ’
∴ נאקי-לה- 4700מ’
∴ לאצ’ולונג-לה- בגובה 5065 מ’
∴ טאנגלאנג-לה- בגובה 5300 מ’. הטענות הן שזהו הפאס השני בגובהו בעולם.
כלומר- הרכב מטפס בפיתולי ההר עד לפסגה (ה”פאס” או La בהינדי) ואז מתחיל לרדת בפיתולים למטה. כשלמעשה, אחרי שעוברים את הפאס הראשון (הרוטאנג)- הגובה שבו תשהו לא יהיה פחות מ-3000 מ’, גם אם תרגישו שירדתם.
רוב המטיילים עושים את הדרך ביומיים, עם עצירה לשינה באמצע. מכיוון שמדובר באזור פראי, עם מזג אויר קשה בחלק מעונות השנה, ברגע שעוברים את אזור קילונג, אין כמעט ישובי קבע, ולכן שתי האפשרויות המקובלות ללינה הן:
מחנות אוהלים –אלה ממוקמים במספר נקודות לאורך הדרך. לא מדובר באוהלים רגילים, אלא באוהלי תיירים, שנראים כמו מבנה מבריזנט, שבתוכו יש מיטות ולפעמים גם שירותים. תקבלו שמיכות עבות כדי לא לקפא מקור, ולפעמים גם יביאו לכם צ’אי חם או בקבוק חם. המחירים- בין 500 רופי ל-1500 רופי לאדם (לרוב זה כולל ארוחה או שתיים). בכל אוהל ניתן להכיל כ-4 אנשים. אלה הם המקומות בהם רוב התיירים מעדיפים לישון.
לינה משותפת בדאבה-ממש כמו מחנות האוהלים, תמצאו לאורך הדרך גם מעין תחנות עצירה עם דאבות משני צידי הכביש. אלה מציעות אוכל בסיסי, שתיה חמה, כל מיני חטיפים, צעיפים ושמיכות וכובעים וגם מיטות. המיטות מוצבות בתוך המבנה עצמו (שורה ארוכה של מיטות, מופרדות בוילון) או בחדרים נפרדים, הכל מאולתר מדיקטים ויריעות אלומיניום. שירותים בחוץ. את כל דאבה מנהלת משפחה מקומית. עלות למיטה- כ-100-200 רופי. תקבלו שמיכות עבות, צ’אי חם למיטה וגם מים חמים אם תביאו אתכם בקבוק חם.
אלה הם המקומות בהם נהגי המשאיות והאופנוענים ההודים מעדיפים לישון, כך שרוב הסיכויים שאם תבחרו לשון בכזאת דאבה- תחלקו את המרחב שלכם יחד עם כמה אנשים מעניינים ?.
קיימות כמה אפשרויות לדרכי תחבורה- תוכלו לקחת אוטובוס מקומי, מיני ואן משותף, או לשכור רכב פרטי עם נהג משלכם.
◊ באוטובוס או במיניואן – הם מציעים אפשרות של נסיעה מתמשכת לאורך כל הלילה, או נסיעה עם עצירה לשינה.
ממנאלי דרך הרוטאנג פאס, משם לגראמפו (Gramphu) ונסיעה לאורך נהר הצ’אנדרה. משם לקוקסאר (Kokhsar)-סיסו (Sissu) -טאנדי (Tandi). זו נסיעה מרהיבה שבה אפשר לראות הרים מצופי לבן, ומפלים עצומים. חוצים גשר מעל נהר הבאגה (Bhaga).
תגיעו לקילונג (Keylong)- נקודה מפורסמת ופופולארית. אם אתם רוצים לישון בבית מלון או גסטהאוס מסודר זה יהיה מקום טוב לעצור בו ללילה. גובה- 3080 מ’.
מקילונג ממשיכים לג’יספה (Jispa) ודארצ’ה (Darcha). שם גם תצטרכו להראות את הדרכון שלכם ולהירשם. אלה שני כפרים שאנחנו מאוד אוהבים ואני מעדיפה לישון באחד מהם. הם כפרים קטנים מאוד, המציעים לינה בסיסית ביותר. המיטות נמצאות מסביב למטבח ולמעשה כל המבנה הוא חדר אחד בלבד (ראו הסבר מפורט למעלה, ב’לינה בדאבה’). ישנם מקומות המציעים גם חדרים פרטיים ברמה בסיסית. גובה- סביב 3300 מ’.
משם תצאו לכיוון הפאס שנקרא באראלאצ’ה-לה (הקרחונים שלו הם מקור שני הנהרות שראיתם קודם במסלול- נהר הצ’אנדרה ונהר הבאגה). קצת אחרי חציית הפאס תחלפו על פני אחת הנקודות היפות ביותר במסלול והוא אגם הסוראג’ (Suraj Tal. טאל= אגם בהינדי). זהו אגם קדוש שפירוש שמו הוא האגם של אל השמש. אין שם כל כך איפה לעצור אז היו מוכנים עם המצלמות ?. משם, דרך בהאראטפור (Bharatpur) לסארצ’ו (Sarchu).
סארצ’ו זו תחנה מוכרת ופופולארית ורבים מהאוטובוסים/מיניואנים עוצרים שם לחניית לילה. שם גם תתבקשו להירשם עם הדרכונים (פעמיים.. פעם אחת לפני הגשר ופעם אחת אחריו). מסארצ’ו ממשיכים וחוצים את הפאס נאקי וגם את לאצ’ולונג ומגיעים לפאנג (Pang).
המסלול מבאראלאצ’ה-לה ועד פאנג הוא מסלול יפהפה ולא פשוט. כבישים מפותלים, נהרות ונחלים, דרכי עפר, קרחונים. אני ממליצה לעשות אותו באור ולא בחושך, כי הנוף וגם החוויה כולה פשוט עוצרי נשימה. אפשר לפצל את הנסיעה ולמשוך אותה לילה נוסף ולעצור ללינה בסארצ’ו או בפאנג. זה מה שאנחנו עושים. קחו בחשבון שתנאי השטח קשים. קר מאוד, ולפעמים יש רוחות חזקות או גשמים/שלג. תנאי הלינה נעים ממחנות אוהלים מסודרים לתיירים (בתשלום של כ-500 רופי לאדם), ועד לינה בדאבה כמו שכבר סיפרתי לכם- מיטות המוצבות בדרך כלל בתוך חדר אחד שבו גם נמצא המטבח.
גובה- 4300מ’ -4600מ’.
פאנג הוא למעשה גם הנקודה האחרונה לפני העליה לפאס הגבוה ביותר במסלול- הטאנגלה-לה. זהו הפאס האחרון במסלול. לא מומלץ לשהות בפסגה יותר מדי זמן, כי זה מעלה את הסיכוי לתופעות הקשורות לגובה רב. תוכלו גם לקנות מראש שרשרת דגלי תפילה ולתלות אותה שם (יש מקום מיוחד. הזהרו כי צריך לטפס עוד מדרגות, כלומר לעלות עוד למעלה. לא ברור מי חשב על זה..). שתו מיץ מתוק או תה לקראת ההגעה למעלה, ושתו הרבה מים לאורך כל הטיפוס.
המסלול אחרי הפאס גם הוא מתאפיין בנוף מרהיב שנמשך עד שתגיעו לאופסי (Upshi). שם יש נקודת צ’ק פוינט גדולה. אחרי שתעברו את זה תפגשו את נהר האינדוס שילווה אתכם בחלק מהדרך. משם תמשיכו ללה (Leh), דרך נופי הרים, מקדשים וכפרים לאדאקיים מסורתיים עם בתי הבוץ שלהם והגגות עליהם מונחות ערימות קש לייבוש.
טיפים למי שבוחר לעשות את הדרך ברכב:
♣ אני ממליצה בחום לשכור רכב עם נהג פרטי. כך תוכלו לעצור לעתים תכופות, לשתות תה, לצלם את הנוף וכו’.
♣ לא ממליצה לנסוע בחושך. ולו בגלל העובדה שתפספסו נוף מרהיב.
♣ קחו בחשבון שמדובר בגבהים אדירים, נסיעה בתוך קרחונים, וחציית נהרות ומפלים.
♣ לכן כדאי להצטייד בשמיכות ובבגדים חמים, שיהיו באוטו. אני גם לוקחת איתי בקבוקים חמים, תרמוס עם תה חם, ותיק של ה’חמים’ שיושב באוטו, ובו כובעים, צעיפים, כפפות, מחממי רגליים וכו’. קשה לדעת כמה קר יהיה, זה תלוי לפעמים בתאריך שבו תסעו אבל זה לא מדע מדויק.
♣ כדי להתמודד עם הגובה: אכלו הרבה שום לפני ותוך כדי הנסיעה, שתו הרבה מים, שתו מיצים ממותקים ועשו עצירות לתה. קחו אתכם גם כמה שוקולדים. כל אלה יעזרו לכם להרגיש טוב יותר. יש אנשים שמצטיידים בכדורים להתמודדות עם מחלת גבהים. כדאי ומומלץ להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם לפני הנסיעה- אם כדאי לקחת אותם או לא.
♣ אני גם לוקחת איתי תמיד מיכל חמצן. תוכלו לקנות כזה בכל בית מרקחת במנאלי, במחיר של כ-900 רופי.
♣ במהלך הנסיעה תתבקשו לעצור מספר פעמים לתחנות בדיקה של המשטרה (צ’ק פוינטס). הנהג בדרך כלל לוקח את הדרכונים לדלפק והם רושמים את כל הפרטים. לכן רצוי להכין צילומי דרכון וגם את הדרכונים בשליפה. זו הזדמנות טובה גם לעצור, לשתות תה ולהתרענן.
♣ קליטה סלולארית ואינטרנט במהלך הדרך: תהיה לכם קליטה עד שתגיעו לפסגה של הפאס הראשון (הרוטאנג). וזהו. לפעמים מצליחים להתחבר באזור קילונג לכמה דקות.
אגב: אפשר גם לעשות את הנסיעה הזאת באופנוע. טיולי בר/בת מצווה להורים וילדים הרפתקניים במיוחד..(אנחנו הוספנו אופנוע בפעם האחרונה שנסענו. כך שיכולנו לבחור אם לנסוע באוטו או באופנוע והיה ממש ממש כיף. רני עלתה פאס אחד ואני עליתי פאס אחר על האופנוע..).
איך נדע באיזה גובה אנחנו?
לאורך הדרך תוכלו למצוא מדי פעם שלטים המספרים על הגובה בו אתם נמצאים. במיוחד לקראת, במהלך ומיד אחרי חציית פאס כלשהו. אבל השלטים הם ב- FEET. לכן מומלץ להוריד אפליקציה של המרת מידות גובה ומרחק או פשוט לזכור ש 1 foot זה 0.3 מ’.
הנה לינק ועוד לינק עם הרבה מידע על הדרך וצפונותיה…
יופי הגענו. איפה לישון בלה?
בלה תוכלו למצוא את כל קשת האפשרויות של הלינה. החל מחדרי מעונות משותפים עם שירותים משותפים וכלה בבתי מלון מפוארים. עלויות הלינה הן גבוהות יחסית להודו.
לא חסרים מקומות לאכול. אבל אם אתם רוצים מקום לארוחות הראשונות, עד שתסתדרו אני ממליצה על מסעדה שנקראת oh-lala שנמצאת ממש ליד הגסטהאוסים שהמלצתי לכם. יש בה מבחר מנות שגם הילדים יאהבו, וצוות שמכיר ויודע איך להתמודד עם משפחות ועם ישראלים במיוחד. הם מבינים מה זה ‘בלי גלוטן’ ומה זה טבעוני. אנחנו אוהבים את הזיוה, את הפאלאק פאניר וגם את הקפה (פרנץ’ פרס. כל בוקר פק”ל). יש ווייפיי מהיר וכדורי שוקולד טעימים לקינוח.
מה יש לעשות בלאדאק עם ילדים?
LEH
העיר עצמה. אליה תגיעו קודם כל, כדי להתאקלם לגובה כמו שצריך. מדובר בעיר עם אופי טיבטי בודהיסטי, בכל 10 מ’ תמצאו גלגלי תפילה ומקדשים קטנים. יחד עם האוכלוסיה הבודהיסטית יש גם אוכלוסיה מוסלמית, וכמה מסגדים מעניינים בנויים ברחבי העיר.
∴ שנטי סטופה- הסטופה הפופולארית ביותר. בקצה רחוב צ’אנגספה (הרחוב הראשי), אליה מטפסים דרך מדרגות אל ראש ההר.
♣ מרפאת תיירים לבדיקת אחוזי חמצן- במידה והגעתם ואחד מהילדים או מי מכם לא מרגיש טוב, גשו למרפאת התיירים, הנמצאת בכיכר הראשית של השוק המקומי (חפשו את הכספומט של J&K). שם יבדקו לכם אחוזי חמצן ואם יש צורך- יתנו מנת חמצן.
♣ יובש- בגלל הגובה והאקלים המיוחד, הגוף סובל מיובש קיצוני. קחו אתכם שמן לשפתיים, קרם ידיים ושמן או קרם גוף איכותי. את כל אלה גם אפשר בקלות למצוא בחנויות שבעיר.
♣ מסנן קרינה- קחו כובעים ומסנן קרינה. גם את אלה ניתן למצוא בשפע בחנויות שבעיר. וגם משקפי שמש.
♣ אבק- הרחובות של העיר מאוד מאובקים, כדאי ומומלץ לכסות לילדים את דרכי הנשימה במסכות.
♣ תקשורת – הסים קארד הרגיל של הודו לא תופס בג’אמו וקשמיר. תוכלו לקנות סים קארד מקומי של airtel או bsnl במשרדי החברות בשוק המקומי. הביאו אתכם צילום דרכון וארבע (!) תמונות פספורט. הפעלת הסים עשויה לקחת מכמה שעות ועד שלושה ימים..
♣ אינטרנט- כל המסעדות והגסטהאוסים מציעים וייפיי. הוא לו תמיד עובד, ולא תמיד חזק מספיק. תוכלו לרכוש חבילת אינטרנט יחד עם הסים קארד (G4(, שרוב הזמן תעבוד אבל אל תבנו על זה יותר מדי. בקיצור- מאוד יכול להיות מצב שבו עמוד או כאבל נופלים להם איפשהו בהרים ולוקח שבועיים לתקן את זה. לזה יש לי מילה אחת לומר לכם: קלפים.
♣ החנויות האורגאניות- ברחוב צ’אנגספה, הרחוב הראשי של העיר, ישנם שני סניפים של חנויות שמוכרות תוצרת מקומית טבעית. תמצאו שם מגוון מוצרים משמן גלעיני משמש, פירות יבשים, מיצים טבעיים, ומיכלי מילוי למי שתיה. לאחרונה גם פתחו חנות אורגאנית עם מגוון רחב של מוצרים. תמצאו אותה בפינת הכיכר הראשית של השוק.
♣ מיץ תפוחים- אל תפספסו, בכל מקום מוכרים אותו והוא טעים נורא.
♣ צמחונים וטבעונים- דווקא יחסית למקומות נידחים, אפשר למצוא בלה מגוון מסעדות עם מנות צמחוניות וטבעוניות, ואפילו חטיפים וקינוחים. ברגע שיוצאים מהעיר אל הכפרים- חשוב לוודא שהמארחים שלכם יודעים מה זה ‘טבעוני’ (רובם יודעים) והם לרוב שמחים להכין מנות טבעוניות למי שמבקש.
♣ אוכל מקומי: בעיקר מגישים מומו (כיסוני בצק ממולאים ומאודים) וצ’או-מין (נודלס מטוגנים עם ירקות). וטוקפה (מרק עם ירקות/בשר ונודלס). התה המקומי הוא מלוח (נקרא גם: נאמקין. שווה לטעום!).
מומו וטוקפה. שני מאכלים מסורתיים. וגם רני.
♣ בית חב”ד- בעונת התיירות קיים בית חב”ד או “הבית היהודי”.
♣ אוכלוסיה: האוכלוסיה המקומית הלאדאקית היא עם של נוודים, מרתק. כיום גרים שם גם הרבה טיבטים והדת השולטת היא בודהיזם. יחד עם זאת פוגשים הרבה קשמירים (בעיקר סוחרים).
מהחלון של הסלון בבית הטיבטי שבו אנחנו גרים
♣ כסף וכספומטים: ישנם מספר כספומטים פזורים ברחבי העיר, בעיקר באזור רחבת השוק (המדרחוב). לא תמיד הם עובדים, אז אף פעם אל תחכו לרגע האחרון. סכום משיכה מקסימאלי- 10 אלפים רופי. מספר משיכות מקסימאליות- 3. עמלה- בערך 400 רופי על כל משיכה.
אפשר להחליף כספים בלי הרבה בעיות. ואפילו יש כמה מקומות בהם אפשרי לשלם בדולרים.
♣ תחבורה- קיימים אוטובוסים מקומיים אבל היעדים אליהם הם מגיעים הם די מוגבלים. לכן רוב התחבורה מתבצעת ע”י מיניואנים בגדלים שונים, או ג’יפים, ונהג פרטי. כאשר רוב המטיילים חולקים את הנסיעה עם מטיילים אחרים (שלטים של ‘מחפשים שותפים לנסיעה’ יעטרו כל חלון של כל סוכנות טיולים ברחבי העיר..). אנשים יגשו אליכם ברחוב וישאלו אם אתם במקרה ‘בעניין של עמק נוברה מחרתיים…’.
♣ קאשמיר- העיר סרינאגאר ועמק קאשמיר נחשבים למקומות מרהיבים ומעניינים. יחד עם זאת, אני ממליצה לבדוק את המצב הבטחוני העכשיו לפני שמחליטים לנסוע, במיוחד כשנוסעים עם ילדים. אני תמיד מעדיפה גם לשאול את המקומיים (ולא את סוכנות הנסיעות…). נראה שהם מעודכנים היטב.
♣ ברחבת המדרחוב בשוק המקומי יש חנות ספרים ענקית ויפה, שנקראת ‘צ’וספה’. בה יש קומת קריאה ובית קפה, כך שאת יכולה לשתות קפה והילדים יכולים לעלעל בקומיקס או לקרא קצת על התרבות הלאדאקית, הדאלאי למה ועוד הרבה הרבה דברים. מומלץ כפעילות איטית לתקופת ההסתגלות לגובה. אגב, הדאלאי לאמה פוקד את העיר לפחות פעם אחת בשנה, וסיכוי גדול שתוכלו לזכות אפילו לראות ולשמוע אותו.
למה אנחנו אוהבים כל כך את לאדאק? כשהגענו לכאן בפעם הראשונה התמקמנו בבית של משפחה לאדאקית מקומית. שכרתי מהם שלושה חדרים (חדר לי, חדר לבנות וחדר צ’ופר ליותם לבד) ממש בתוך הבית, יחד איתם. תוך כמה ימים התאהבנו במשפחה והתחברנו בצורה שקשה לדמיין. יש להם ילדה בת גילן של הבנות והם עשו המון המון כיף ביחד. מאז אנחנו חוזרים לשם בכל קיץ כדי לבלות עם המשפחה שהפכה להיות ממש כמו משפחה עבורינו. הבנות שומרות על קשר רציף איתם לאורך כל השנה, ואפילו יצא לנו להפגש איתם גם בגואה בחופשה משותפת והשנה אנחנו מתכננים חופשה בתאילנד ביחד :-). בנתיים הבנות מתבגרות, וגם נולדה עוד תינוקת שהיא לגמרי התינוקת של כולנו ובזכותה הבנות אפילו התחילו לדבר לאדאקית..
מעבר לזה, הנופים שם גורמים לנשימה שלי להיעתק בכל פעם מחדש. השקט. השלווה. הרוחניות שיש במקום. והפראיות. כל השילוב הזה יושב לו בתוך החזה שלי וגורם לי לחזור לשם שוב ושוב.
טרקים: שתי אפשרויות: הוםסטיי (להתארח אצל משפחות) או קמפינג בשטח.
∴ Morkha vally – מאוד פופולארי לאירוח אצל משפחות. 8-9 ימים.
∴ Sham trek – חמישה-שישה ימים, מאוד פשוט יחסית, אפשר לקחת גם פוני שיעזור לילדים מדי פעם, אפשרי גם לינת קמפינג.
∴ נסיעה בין האטרקציות השונות (מה שנקרא: sight seeing), כולל ביקור במנזרים החשובים , הרבה אמנות מקומית מיוחדת. באזור- 3-4 ימים.
∴ Nubra valley – נסיעה בעיקר, יומיים מינימום, 150 ק”מ מלה. עמק ובו כפרים מקסימים השומרים עדיין על התרבות המקומית והמסורת, טובלים בנוף נהרות והרים חרבים, ומטפחים גינות ירק מרשימות. לינה בייתית, התשלום על הלינה כולל גם את כל הארוחות. מאוד מומלץ עם ילדים.
∴ Pangong lake- נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 145 ק”מ מלה. האגם נמצא בגובה של 4500 מ’.
∴ אגם נוסף: tsomoriri lake, נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 160 ק”מ מלה, 4700 מ’ גובה.
בדיוק לפני שנה חגגנו את השנה החדשה על החוף בגואה. רני עשתה בייביסיטר על שלושה ילדים של אישה ישראלית שיצאה למסיבה, גלי הצטרפה למסיבת הפיג’מות הזאת ויותם ואני נשארנו שנינו, על החוף, עם בקבוק יין אדום.
הוא רצה לחזור הביתה. אני רציתי להרגיש קצת את האנרגיה. אבל שנת האבל שלי (על מותה של אמי) היתה בעיצומה ואני הייתי במערבולת רגשית מורכבת. אז ירדנו לחוף, ישבנו שנינו על סירה שחנתה לה שם, שתינו יין והוקפנו מכל עברינו במוסיקה של מסיבות וזיקוקים.
אפילו עליתי ‘לייב’ בפייסבוק ב-12 בלילה עם הסטריית הזיקוקים שהתפרצה לה בכל רחבי החוף. היה מדהים.
קצת בכיתי וקצת הייתי מאושרת. לא נישקתי אף אחד.
ואז חזרנו הביתה.
לגואה הגענו כבר בדצמבר, שכרנו בית והעברנו שם תקופה של חודשיים. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה, הפעם הראשונה שבה יותם יצא לבד למסע בכל רחבי דרום הודו, ואחר כך גם בחר לגור בגוקרנה, מרחק נסיעת רכבת קצרה מהחוף שבו שהינו כולנו.
גלי חלתה באבעבועות רוח.
רני עבדה כמעט כל יום בבייביסיטר על ילדי המשפחות שגרות שם.
וגם פגשתי שוב את פונקי, אחת הנשים הכי מדהימות שיצא לי לפגוש. חברה קולומביאנית שהכרתי עוד בשנה הראשונה למסע שלנו, ומאז שמרנו על קשר.
מגואה נסענו ברכבת לילה לקוצ’י, קרלה. אנחנו מאוד אוהבים רכבות ואני תמיד שמחה לצאת ברכבת לילה (גם לקהיר הולך, אבל גם לכל מקום אחר 😊). שם עלינו על טיסה זולה במיוחד לבנגקוק.
בבנגקוק שכרנו דירה דרך איירביאנבי (לא שילמתי..) בשכונה תאילנדית שקטה. הבנות בילו קצת זמן איכות עם אבא ויותם ואני בילינו זמן איכות עצמי. היה ממש כיף.
אני אוהבת להרגיש את החיים המקומיים. לבקר בשווקים, לטעום את האוכל, לשוטט בחנויות, ברחובות. בבנגקוק נהגתי לפקוד את מכון המסאז’ המקומי כמעט כל יום. בעבור 4$ קיבלתי מסאז’ של שעה. ובעיקר קיבלתי שיעור על החיים בשכונה התאילנדית. אנשים יוצאים ונכנסים, ילדים יושבים מכינים שעורי בית, הטלויזיה פתוחה (על אופרת סבון הודית מדובבת לתאילנדית.. 😊) הוילונות שבין מיטת מסאז’ אחת לשניה לא תמיד נסגרים עד הסוף….
פעם אחת נכנסתי לחנות מכולת ליד הבית ושאלתי על בקבוק אלכוהול שהיה כתוב עליו רק בתאילנדית. המוכר הסתכל עלי וצחק. “זה לא בשבילך”, הוא אמר. וכמה שאלכוהול מקומי הוא אחד מהתחביבים שלי, האמנתי לו ודבקתי בבירות המקומיות.
כשהגענו לבנגקוק ופרסמתי פוסט על זה בפייסבוק, פנו אלי כמה חברים ששהו באותה תקופה בבנגקוק ושמחו שאנחנו שם. אז העברנו את הזמן גם עם חברים יקרים. בניהם ג’ייסון (שאיתו אנחנו בדרך כלל מבלים דווקא בהודו) שהוא דוקטור לרפואה סינית ועשה לנו סיור מודרך בצ’יינה טאון, על תבליניה ומרקחותיה המסתוריים. ורון (אותו פגשנו במסע אופנועים בצפון הודו) שלקח אותנו לאכול את הגלידה הכי גדולה בעולם 😊.
כשהבנות חזרו מהכיף עם אבא, ירדנו כולנו לחוף לבקר משפחה צרפתיה שאנחנו מכירים ואוהבים שבדיוק שהו שם. אז היה די קל, כי לא הייתי צריכה לבדוק או לשוטט מליון זמן באינטרנט. הם דאגו להכל, ואנחנו פשוט עלינו על אוטובוס לילה (ואחר כך מעבורת ואחר כך מונית) ישר למקום שבו הם נמצאים.
החוף והבריכה בקופנגן
גלי בדרך לקופנגן
♣ טיפ: לאלה מכם המטיילים על תקציב מוגבל- הרכבות בתאילנד הן דרך מצויינת להתנייד, אבל כדי להשיג מחירים טובים צריך להזמין הרבה זמן מראש. אחרת המחירים מאוד יקרים. אוטובוס לילה יהיה זול יותר, והוא לא אופציה רעה (יש אפילו שירותים ואינטרנט בתוך האוטובוס). ויש חבילות של אוטובוס+ מעבורת. לכו למשרד התיירות ובדקו את כל האופציות. הם גם מראים לכם תמונות בדיוק איך הכל נראה.
אחרי כמעט חודש בתאילנד, חזרנו לבנגקוק בלי לדעת לאן הלאה. היתה לנו ויזה לחודש שכמעט הסתיימה ואני ממש התלבטתי. משרד נסיעות גדול במזרח הציע לי הצעה לטיול מדהים לוייטנאם בחינם, מצד שני פזלתי לכיוון אוטובוס מבנגקוק למיאנמר, ומבחינת חשיבה כלכלית יכולתי להרשות לעצמי רק לחזור להודו.
מילה על טיולים בחינם: אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בקונפליקט. מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מקבלת הצעות מדהימות מדי פעם לטיולים עם מדריך צמוד, בתי מלון 4-5 כוכבים, ומקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מצד שני זה מחייב אותי כמובן לכתוב על אותה חברה שמימנה את זה, ולהמליץ עליה ושם אני מרגישה שזה עשוי קצת לפגוע באמון שיש לי עם הקוראים שלי. קצת מרגישה כאילו מכתיבים לי מה לעשות ואת זה, אני ממש לא אוהבת. לפעמים אני מרגישה שמגיע לי, כי עבדתי באמת (באמת) קשה כדי להגיע למקום הזה. אבל בנתיים לא נשברתי. סירבתי לכל הצעה שקיבלתי. חייבת לומר שזה לא היה קל.
בקיצור, חזרנו להודו.
עלינו לואשישט, ושם גם חגגנו לגלי בת מצווה (5 באפריל). שנת האבל הכתה בי והיה לי קשה לחגוג מכל הלב. אז הלכתי עם ה-♥ וחגגנו לה בצורה שהיתה נכונה לכולנו. עשינו לה משחק ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי ואשישט, הצלחנו לשתף את כל החברים והמכרים שלנו מהכפר הקטן הזה, היא עברה בין תחנות רבות, וכל אחד הגיש לה פתק עם רמז להמשך הדרך. האנשים האלה מכירים אותה מאז שהיא בת 4 ועבורי זה היה מאוד מרגש. גמרנו את המסלול במפל הקטן, בו הגשנו לה מתנה מאבא, מתנה מאמא (הורים גרושים זה ממש חרא. לא מומלץ..☹ אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד) ומתנה מסבתא ז”ל. בירכנו אותה ושלחנו את הברכות יחד עם זרם המים שבמפל.
ואשישט
המפל בואשישט
ואשישט
גלי בנהר במנאלי
מאז שהיא בת 10 אני מכינה לה מתנה עם האבן שלה. אז בגיל עשר זו היתה האבן לפי הלוח הטיבטי (ספיר), בגיל 11 אבן לפי הלוח הלועזי (אופאל) ובגיל 12 אבן לפי הלוח היהודי. יהלום.
מהודו עברנו לנפאל. המעברים מהודו לנפאל לא קלים. אנחנו עושים אותם דרך היבשה וזה מצריך מאתנו לקחת אוטובוס לילה מהצפון לדלהי (15 שעות), ומשם אוטובוס מדלהי, דרך מעבר הגבול הודו-נפאל וכל הדרך לפוקרה. 36-40 שעות של נסיעה.
♣ טיפ: אני לא ממליצה לאף משפחה לעשות את המסלול הזה. מדובר בנסיעה קשה במיוחד.
בנפאל היינו בחודש מאי, ותחילת יוני. ואז קיבלתי הודעה שצו הירושה סוף סוף הגיע. המשפחה שלי בארץ לא לחצה, אבל עברו עלי כמה ימים של התלבטות האם לעשות את המעשה הבוגר והאחראי ולחזור לארץ ולהתמודד עם כל ענייני מותה של אמי, או לדחות את זה.
גלי חוגגת בת מצווה עם החברים באור2קיי, המסעדה בנפאל
רני יותם ואני ישבנו על ‘מומונדו’ ובדקנו טיסות לארץ. ואז עודד, מאור2קי, המסעדה הישראלית בנפאל, שהוא הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילנו בנפאל, אמר לי- תעשי מה שאני עושה כשאני טס לארץ. טוסי לאיסטנבול, ומשם לישראל.
אז עשיתי את הדבר האחראי ובאתי לארץ. טסנו כולנו לאיסטנבול, שם פגשנו את עודד ואשתו והתינוקת (כי גם הם היו שם במקרה), טיילנו באיסנטבול, זכיתי לראות דולפינים מקפצים להם במפרץ, ועודד שמכיר היטב את העיר עשה לנו סיור מודרך בכל העיר, ומשם טסנו לארץ לביקור של שבועיים.
בלב שבור מאוד מכרתי את האוטו של אמא שלי. חתמתי על מסמכים. הלכתי לרשויות. מלאתי טפסים. מחקתי את שמה מחשבונות הבנק (בדמעות. עד כדי כך שהפקידה נגשה וחיבקה אותי), בחרתי מצבה, אחרתי לאזכרה (מערכת האוטובוסים בארץ קשה להכלה), עשיתי את עצמי חזקה ומסוגלת, חיבקתי את החברות היקרות שלה שלחשו לי באוזן מילים שגרמו לי לבכות, עשיתי שתי הרצאות כאילו כלום, יצאתי פעם אחת והשתכרתי בבר מגניב בתל אביב עם אריאל, שהוא אחד החברים הכי טובים שיש לי, וכמובן פקדתי את מקס ברנר. המשפחה היקרה שלי היתה לצדי כל הזמן.
אחרי שבועיים אינטנסיביים בארץ טסנו בחזרה לאיסטנבול לשלושה ימים רגועים. הידעתם שאיסטנבול ממש זולה? הצטיידתי בהרבה קפה טורקי והמשכנו הלאה.
קפה טורקי
להודו. בהתחלה ואשישט ואחר כך לאדאק.
למה אני חוזרת לאותם מקומות בכל פעם?
יש לזה כל מיני סיבות. בגלל שהמסע שלנו הוא בעצם דרך חיים, אז אני משתדלת לשלב בין מקומות מוכרים לבין גילוי של מקומות חדשים. חזרה למקומות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים קודם כל משמחת אותנו תמיד, וגם מאפשרת לנו קצת שגרה, קצת ‘מוכר’. וגם להעמיק עוד קצת. כי תמיד אפשר ללמוד עוד קצת על המקום שבו אתה נמצא.
למשל, למרות כל השנים שאנחנו בנפאל, רק לאחרונה למדנו שלנשים הנפאליות אסור לשחוט תרנגולות. וגם ראינו איך הנשים מכינות קמח מאורז בדרכים מסורתיות.
בנוסף, יש לזה גם אלמנטים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאני יודעת שצפוי לנו מסלול קצת יותר מלחיץ ואינטנסיבי, אני בדרך כלל אעדיף לגמור אותו במקום מוכר, שבו יש אנשים שאנחנו קשורים אליהם, שאוהבים אותנו ושמחים לראות אותנו. כך שהשיקולים הם לעתים נסתרים יותר אבל תמיד עם הגיון 😊.
הפעם חזרנו ללאדאק כי הבנות ביקשו. יש לנו משפחה טיבטית אצלה אנחנו גרים, שהפכה עם השנים להיות כמו משפחה עבורינו, והבנות מאוד קשורות אליהם. בשבילי זו זכות אדירה, שהילדים חווים תרבות אחרת כל כך מקרוב, לומדים את אורחות החיים עד לניואנסים הכי קטנים ובעיקר- מקבלים פשוט מנה גדושה של אהבה ושמחה. המשפחה הזאת מלאה בשמחת חיים ורוב הלילות נגמרים איתם במסיבת ריקודים. ואז בבוקר קמים ויוצאים לשיעור אצל הדאלאי לאמה 😊.
עליתי ללאדאק רק עם הבנות. יותם נשאר בואשישט כי הוא התחיל לעבוד והיה זקוק לאינטרנט אמין, מה שקשה למצוא בלאדאק. אז נאלצתי להפרד ממנו ולהמשיך עם הבנות בלבד.
הנסיעה ללאדאק היא אחת הנסיעות הכי מדהימות והכי מאתגרות שחוויתי. צריך לחצות שישה מעברי הרים גבוהים ולישון בתנאים קשים מאוד (בגובה רב ובקור ובתנאים בסיסיים ביותר). ועדיין, הנופים והכפרים והאנשים שפוגשים על הדרך הופכים את כל החוויה לעוצמתית ברמות שקשה לתאר, ולזכרון אדיר לכל החיים.
אני מאוד אוהבת את הדרך הזאת.
הפעם הוספנו אופנוע למשוואה 😊. חצינו קרחונים ומפלים ונהרות וכפרים נידחים. הגענו לגובה 5200 מ’. ראינו מרחוק את שבטי הנוודים שרועים את היאקים בהימלאיה, שבטים אותם ביקרנו, אחר כך, בסוף שהותינו בלאדאק.
הנוף בדרך ללאדאק
בלאדאק היינו חודשיים וחצי. הפעם קיבלתי מטבח משלי ונהניתי לבשל עם התוצרת האורגאנית של האזור. בילינו גם בעיר, גם בכפר, גם בנהר, וגם חברה קרובה באה לבקר עם שלושת הילדים שלה (כן, אמא חד הורית אמיצה ומדהימה) ועשינו איתם הרבה כיף.
לקראת הסוף יצאנו לטיול הארד קור בעקבות שבטי הנוודים הרועים את היאקים בהימלאיה ההודית.
במסגרת הטיול גם הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה עבורו דגלי תפילה טיבטיים (שנושאים בחובם ברכות חזקות לכל תחום בחיים). שמחתי מאוד שהיתה היענות גבוהה ורני ואני לקחנו את המשימה ברצינות רבה.
וכך, בספטמבר, אור ליום הכיפורים, יצאנו למשלחת תליית דגלי תפילה וברכות עבור משפחתי וגם עבור כל מי שביקש ממני. עברנו בין אגמים בגובה 4500 מ’ ומעברי הרים בגובה 5000 מ’ ויותר, ופגשנו גם את שבטי הרועים. ישבנו איתם, שתינו תה מחלב יאק, הסתובבנו בין היאקים העצומים כאילו זה לגמרי נורמאלי, זכיתי לחלוק איתם רגעים זהובים שעבורי הם החיים עצמם. אין דבר יותר משמעותי עבורי מהמפגש האמיתי, העמוק, עם אנשים שהחיים שלהם מרתקים והם אפילו לא מודעים לזה. צילמתי את רני שותה תה איתם. ואת גלי מחלקת להם מרק. יום אחד הן יבינו עד כמה התמונות האלה הן משמעותיות.
משם המשכנו לאגם טסומורירי, אגם מוקף בהרים השוכן בגובה של למעלה מ-4000מ’. בדרך לשם צפינו בחיות בר (שפנים ומרמיטות) ואפילו בעדר של סוסי פרא. תלינו דגלי תפילה בפסגת ההר הצופה אל האגם, והבנות ואני ירדנו כדי לגעת ולהרגיש את המים ואת חלוקי הנחל מקרוב. בגבהים האלה קר מאוד ותנאי הסביבה הם לא פשוטים. אפילו קשה קצת לנשום.. אחר כך המשכנו וחצינו את מעבר ההרים ווארילה (wari-la). זהו מעבר הרים לא כל כך מוכר, רוב האנשים לא חוצים אותו אבל הוא הותיר בי רושם עז. לא ידעתי מה הגובה אליו נגיע, והדרך אל הפסגה היתה מפותלת ומפחידה, עם סיבובים חדים על קצה צוקים, אבל הנוף של נחלים זורמים, מרמיטות חמודות מגיחות מהמחילות, פרחים בשלל צבעים ופסגות מושלגות באופק היה פשוט מרהיב. כשהגענו לפסגה יכולנו לראות מצד אחד את סין ומצד אחד את הודו, שיחקנו קצת בשלג, ותלינו דגלי תפילה. משם המשכנו לעמק נוברה. בדרך חזרה ללה חצינו את הפאס שנחשב לגבוה ביותר בעולם, וגם שם תלינו דגלי תפילה. היה קר ומושלג וקשה היה לנו לנשום אבל עשינו את זה.
הנוף בלה
גלי ורני בטיול
סוסי בר
הנוף מהפאס
רני וגלי באגם טסומורירי
גלי במחנה של רועי היאקים
הנוף
השוק בעיר
כשחזרנו ללה, עיר הבירה של לאדאק, מזג האויר היה בסדר. היה לנו מזל גדול. כי יום למחרת מזג האויר כבר התקרר משמעותית ויום אחרי כן כבר התחילו הסופות.
♣ טיפ חשוב מאוד: אל תהיו חכמים. שימו לב תמיד למזג האויר, ותמיד תמיד כבדו אותו. כשאתם מבקרים במזרח ואתם שמים לב שמזג האויר משתנה- היו קשובים ובעיקר- כבדו את מזג האויר ואת איתני הטבע. חכו רגע. אל תצאו לטיול או למסע בהרים אם מזג האויר נראה לכם קצת משונה.
ברגע ששמנו לב שמזג האויר מתקרר, החלטנו שכל התכניות שלנו לרדת בחזרה למנאלי מוקפאות. חיכיתי לראות מה יבוא, ואכן צדקתי. סופת השלגים הבלתי צפויה התחוללה בכל רחבי ההימלאיה וגבתה קורבנות (כולל חילוץ חירום של זוג ישראלים). בלאדאק היו שלגים, במנאלי היו גשמים מטורפים שגרמו למפולות והצפות ומחיקת כבישים והפסקת חשמל שארכה יותר משבוע.
כולם היו מופתעים. אפילו המשפחה הלאדאקית שאתה אנחנו גרים לא צפתה את זה. ובכל זאת, הסופה הזאת גרמה לסגירת כל הכבישים וכל הדרכים אל ומלאדאק.
סוף העונה באזורים הנידחים האלה מורגשת היטב והחל מאמצע ספטמבר רוב המסעדות והחנויות נסגרות. מזל שמסעדה אחת עדיין פעלה ברחוב צ’אנגספה 😊.
רני ואני היינו צועדות במורד הרחוב השמשי, נכנסות למסעדה, מזמינות קפה אורגאני וטוסט עם חמאה ויושבות על המרפסת בשמש ומדברות במשך שעות.
איזה כיף ואיזו זכות זו לבלות עם בת ה-16 שלך זמן איכות רגוע, שיחות של צחוק וכיף וכלום.
אחרי כמה ימים שבהן חיכינו בלה כדי לראות מה קורה עם הדרכים, הבנו שלא נוכל לחזור למנאלי כי כל הדרכים חסומות. הבן שלי היה מבוצר בואשישט, בלי אפשרות לצאת משם, ובלי חשמל. החלטנו שהוא יסגור את הטלפון כדי לשמור על הסוללה שעוד נותרה לו, ורק יפתח את הטלפון פעם ביום כדי להגיד שהוא בסדר.
בנתיים, המעבר דרך מנאלי היה סגור אבל מעבר הדרכים של קאשמיר כבר היה פתוח אז החלטנו לצאת לדרך.
שכרנו מיני ואן, צירפנו עוד כמה חברים ויצאנו לכיוון סרינאגאר, עיר הבירה של קאשמיר. משם תכננו להמשיך ישירות לכיוון ג’אמו, נסיעה של בערך 24 שעות.
בדרך עצרנו באתר של טרקטורונים והבנות גילו תחביב חדש. אי אפשר היה להפסיק אותן!
רני על טרקטורון
עברנו בלאמה יורו -אחד המקדשים החשובים באזור וחצינו כמה פאסים מרהיבים. הנסיעה התפתלה לה בין כפרים, נהרות וקרחונים. בערך בשתיים בלילה חלפנו על פני סרינאגאר בלי לעצור.
לקראת הצהריים הגאנו לג’אמו, עיר שוקקת וחמה. נפרדנו מהמיניואן, מצאנו בית מלון לכמה שעות והזמנו כרטיסים לרכבת הלילה היוצאת לדלהי.
במקביל, הפעלנו חברים מקומיים כדי שיעזרו לחלץ את יותם מואשישט ולהביא אותו לאיזה שהוא מקום שממנו פועל אוטובוס לדלהי.
יותם הגיע יום אחרינו לדלהי. התרגשנו מאוד לפגוש אותו, אחרי חודשיים וחצי של געגוע. עשינו שופינג הכרחי (הג’ינס השנתי..) ואפילו הצלחנו לפגוש לארוחת ערב (במסעדה טבעונית!) חברים קרובים מישראל שבדיוק סיימו טיול של 6 שבועות בהודו.
ב-1 לאוקטובר חצינו, באוטובוס מצ’וקמק את הגבול בין הודו לנפאל והגענו לפוקרה.
הפעם שכרנו דירה וזה היה שינוי מרענן. הבנות חזרו לשגרת לימודים, אני חזרתי לשגרת עבודה ובין לבין קפצנו לנהר המודי, לנהר הטריסולי, פגשנו הרבה חברים ישנים ואהובים והכרנו חברים חדשים, חגגנו את הפסטיבל השנתי הגדול ביותר בנפאל, וגם נפרדנו מחברה יקרה שמתה במפתיע. ליווינו אותה בטקס פרידה טיבטי שהיה מאוד מרגש, ושונה מכל מה שאנחנו מכירים (זהו טקס שריפה שמתקיים על הנהר).
גלי והנהר
רני מקבלת טיקה בחג הכי גדול של השנה בנפאל
גלי וחברה טיבטית בפוקרה
רני וחברה נפאלית בנהר הסאטי
גלי בנהר המודי
עלויות
בחרתי כאן לתת לכם את העלויות לשלושת התחומים היקרים ביותר בטיול כזה- לינה, טיסות וביטוח.
לינה:
גואה: בית שלם עם 4 חדרים עלה לנו 20 אלף רופי לחודש
בנגקוק: בית שלם עם שלושה חדרים עלה לנו 30$ ללילה (עם מזגן, ווייפיי, מכונת כביסה, מיקרו, אופניים..). אבל כאמור לא שילמתי עליו.
איסטנבול: איירבינבי- 40$ לדירה שלמה.
ואשישט: גסטהאוס עולה בערך 400-500 רופי ללילה, לחדר נקי ונעים עם נוף מטריף.
לאדאק: שני חדרים + מטבח עלה לנו 900 רופי ללילה
נפאל: דירה עם שני חדרים וסלון ומטבח כולל חשבונות עולה לי 30 אלף רופי לחודש (כולל מנקה כל יומיים).
גטהאוס- חדר ברמה טובה עולה 700-800 רופי ללילה ומעלה.
טיסות:
טיסה מהודו לבנגקוק: ההבדל במחיר בין שדות התעופה השונים בהודו הוא די משמעותי, במיוחד כשמדובר במשפחה (=4-5 כרטיסים). לפי מה שבדקתי, טיסה לבנגקוק משדה התעופה של קוצ’י היא הזולה ביותר. לכן העדפנו לקחת רכבת ולטוס משם. כרטיס טיסה לבנגקוק עלה לי קצת פחות מ-100$ לאדם. אבל אם נזכרים מספיק מוקדם (לא כמוני..) אז זה יכול להיות אפילו זול יותר.
טיסה מנפאל לישראל וחזרה להודו: כדי להשיג טיסה זולה במיוחד פיצלתי את הטיסות לשניים: טיסה הלוך חזור
1 קטמנדו- איסטנבול/ איסטנבול-דלהי
2 איסטנבול-תל אביב- איסטנבול
מחיר ממוצע לטיסה כזאת יהיה בין 600$-800$. אני שילמתי קצת יותר, כי נזכרתי ברגע האחרון.
אני אוהבת לפצל טיסות בצורה כזאת כי זה מאפשר לי לדחוף עוד יעד מעניין באמצע. קראו כאן איך אני עושה את זה בכל רחבי המזרח.
ביטוח:
השנה עשיתי מעשה מהפכני והחלפתי ביטוח. אחרי שנים רבות שבהן השתמשתי בביטוח הנסיעות של worldnomads (שם שילמתי קרוב ל-9$ ליום עבור כולנו), עברתי לשירות אישי ופרטי, פניתי לאוריה והוא התאים לי פוליסה מיוחדת לפי הצרכים שלי. אוריה לא מרשה לי לחשוף עלויות, אבל הצלחתי לחסוך מאות שקלים לחודש בזכותו. לכן אני ממליצה לקרא את המאמר הזה לפני שאתם רוכשים ביטוח נסיעות לחו”ל.
גוגל אומר לי שעברתי בקילומטרים 80% מהיקף כדור הארץ. אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה יותר מזה. השנה הרגשתי שהמהפך שעשיתי לפני שמונה שנים הושלם. אני לא מגדירה את עצמי יותר בקילומטרים. לא שופטת הצלחה לפי סכומי כסף או ‘לייקים’ ולא מנסה להיות מעניינת. השנה קיבלתי חיבוק (ודמעות בעיניים) מגבר שהרגיש שנתתי לו את הכוח לצאת למסע שלו עם המשפחה. החיבוק הזה, עם הרגשות שהוא העלה אצלו, הפך אותי למליונרית בבת אחת ומבחינתי אני סיימתי את שליחותי. היו שלום, ולחיי מסעות עמוקים ומלאים בתשוקה.
התמונה האחרונה שצולמה ב-2018ת רני פותחת את חגיגות השנה החדשה
האש שבנשמתי בוערת ונוצצת בתוכי כמו השמיים זרועי הכוכבים בערבות השקטות של מונגוליה.
העיניים שלי לחות ושמחות לכל עבר.
ואני כמו נערה צעירה ספוגת אהבה ותשוקה אחרי לילה נועז.
כל גופי כאילו דולק. מוכן לנסות כל תחושה, כל מגע, אפילו ליטופה התועה והעדין של הרוח שיוצאת לעברי מצדו השני של האגם.
אני עירנית ומלאת אנרגיה. עד הלילה שבו אני צונחת, שלוה ורגועה חסרת מחשבות מאושרת.
כי כשאני מטיילת אני אחרת.
והילדים מקבלים את אמא שלהם מאוהבת בעולם, בחיים, בהם. הם מקבלים את אמא שלהם צוחקת, אמיצה, חזקה, עם מבט של לביאה בעיניים.
כי לפני כן הייתי….אחרת. הייתי כמו עץ בחורף. עדיין חי, עדיין נועץ שורשים. עדיין ניזון מהאדמה ומהמים. אבל חסר חיים. מחכה לאביב.
ערומה, קפואה, מותשת. נותנת לגשם להטיח עצמו על גופי, לרוח לשבור את ענפי. מקבלת בהכנעה. כך הייתי.
נפשי סגורה, יבשה, סדוקה. גופי פועל על טייס אוטומטי. מבשל רוחץ מכבס מחבק.
עייפה כל הזמן. וחולה.
רטובה וקרה כך שאף אש לא יכולה היתה להדלק.
והילדים קיבלו אותי אחרת. ואני ראיתי את עצמי אחרת.
אחרת לגמרי.
כלל לא מודעת לאישה האחרת שבי. בטוחה שכך אני וזהו.
וכמו שיש גברים שמוציאים ממך את המיץ. ויש גברים שמוציאים ממך את השלהבת. וכמו שהחורף ממית והאביב מחיה. וכמו שיש מנגינות שעושות לך לברוח ויש כאלה שמעלות אותך לרקוד על השולחן בשמלה מופשלת ובעיני חתולה מיוחמת.
כך בדיוק.
כי כשאני בחיי האלה אני פתוחה, מלאה, עסיסית. כמו אננס מתוק אני. ובא לי (כן, גם את זה. מלא. וגם) לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ. בא לי לטבול ולשחות ולצלול. בא לי להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות ממני. לא בא לי לברוח. אבל בא לי לעוף.
ואני מזמינה ומתחברת ועושה יותר חברים ואהבה ממה שעשיתי בכל שנותי כשהייתי אחרת. אנשים מרתקים מעניינים עמוקים מצחיקים. מכל העולם. אנשים שהם פנויים ופתוחים כמוני. שאין להם לאן לרוץ או רשימה שצריכה להתמלא באיקסים עד הערב.
כי כשאני מטיילת אני אחרת. הלב שלי יוצא החוצה, הנפש שלי פורחת במלא תפארתה ואינני זקוקה לדבר. יש לי הכל.
למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות. למרות שמי הפשוט, נטול התארים (שרק לאחרונה נעקר ממנו שם משפחה אחד). למרות ואולי בגלל המחיר המקומי באוטובוס המקומי הדחוק העמוס המקרטע המתנדנד על צלעו של הר, עטוף כולו בהיפ הופ הודי עדכני ורועש.
אחרת לגמרי. אישה אחרת. אמא אחרת. חברה אחרת. מאהבת אחרת.
אני שונאת תכניות. יש לי בעיה איתן. זה מלחיץ אותי. מפריע לי בזרימה של היום. של השבוע. של החודש. לכן אני משתדלת לקבוע כמה שפחות. ואם כבר קובעת, אז זה בדרך כלל “בערך”, כזה. וככה יוצא שבעצם, כמעט כל דבר שאנחנו עושים הוא הכי ספונטני שיש. אנשים שואלים אותי איפה נהיה בחודש הבא ואני כזה “המממ…לא יודעת”.
קמה בבוקר ולא יודעת מה יהיה. ובעוד שיש אנשים שחיים כאלה הם החלום הרע שלהם, אצלי אין דרך אחרת. כך שאפשר לומר שאני “ספונטנית מקצועית”.
וגיליתי שיש מתנות רבות ביכולת שלנו לפעול בלי יותר מדי תכניות ותכנונים. לשחרר. לצאת ולתת לדרך להכתיב לנו.
אז לטובת רגעים קטנים של אושר בלתי מתוכנן, אספתי לכם כמה טיפים והמלצות שאחרי שתקראו אותם לא יהיו לכם תירוצים יותר 😊.
1. קודם כל- כלים מעשיים.
כדי להסיר את מכשול הפרקטיות מהדרך, הנה כמה צעדים פשוטים שיאפשרו לכם להיות תמיד מוכנים להרפתקה:
תיק כלי רחצה: שיהיה תמיד מוכן. שימו שם בקבוקונים קטנים של שמפו, מרכך, סבון, קרם פנים. חובה: שמן לשפתיים, מסנן קרינה, חומר נגד יתושים.
תיק גב: טוב לא צריך להגזים ולהחזיק תיק גב מוכן לפעולה. מה שהכי טוב זה להחזיק רשימת ציוד מוכנה. כך שלא תצטרכו להתחיל להתבלבל. לכו על פי הרשימה. בנוסף, למדו היטב איך לארוז את התיק, כך שלא תתלבטו יותר מדי ברגע האמת. אני כל כך מתורגלת, שאני כבר יודעת בדיוק איזה בגדים הולכים לאיזה תא, מה אני שמה למעלה מה למטה, מה נכנס לריצ’רץ’ שבצד ומה אני בשום פנים ואופן לא לוקחת (למרות הצורך העז שלי לקחת בכל זאת..טוב אני אישה..). תוך רבע שעה אני ארוזה.
תיק עזרה ראשונה: שיהיה תמיד מוכן לדרך.
ציוד אלקטרוני: טוב בנושא הזה אי אפשר באמת להיות תמיד בהיכון. לפעמים הסוללה לא תהיה במצב אופטימאלי כשתחליטו את ההחלטה הספונטאנית לצאת. אבל אל חשש. ברגע שנופלת ההחלטה- הצעד הראשון שיש לעשות הוא לחבר את הטלפון לחשמל. יחד איתו חברו גם את סוללת הגיבוי. תוך שעתיים שניהם כבר מלאים.
טיפ: אם אתם יוצאים למקום שאתם לא מכירים ואף פעם לא הייתם בו- קחו גם כובעים וגם בגדים חמים. וגם בגד ים. אם אתם יוצאים עם תינוקות- שמרו תמיד באוטו חצי חבילת חיתולים ומגבונים.
נקודה למתקדמים: חטיפים 😊.
אני כבר מתורגלת. ואצלי הכל על אוטומט לכן אחד מהצעדים האחרונים הוא לצאת מהבית (אחרי שהכל כמעט ארוז) ולגשת לחנות הקרובה ביותר כדי להצטייד גם בפינוקים לדרך. אני קונה מיץ וכמה מלוחים (בריאים..כי אני אמא חנונית) ושוקולד. אם אין שוקולד אני לא יוצאת (זה שאני אישה זה מוטיב חוזר כאן בפוסט הזה..).
כמובן שאפשר גם לעצור באמצע הדרך ולהשלים את החוסרים. אני פשוט אוהבת לצאת כשהכל מסודר.
ועוד יותר מתקדמים: דרכונים
לאלה מכם שספונטני מקומי כבר לא מרגש אותם, מומלץ כמובן לוודא תמיד שתוקף הדרכון של כל בני המשפחה הוא למעלה מחצי שנה. פשוט סמנו לכם בתאריכון בטלפון כשנה לפני שנגמר תוקף של דרכון מסויים, והזכירו לעצמכם לחדש אותו. וכמובן ספונטני-חו”ל מצריך גישה ישירה לסוכן ביטוח נסיעות. אז גם כאן יש פתרון מופלא.
ענייני נשים:
אז לנו הנשים יש מקדם ביטול גבוה קצת יותר, במיוחד אם הפעם האחרונה שעשינו מפשעות היתה בקיץ שעבר. לכן, נשים יקרות, כל מה שצריך לעשות הוא לשמור על תחזוקה שוטפת תקינה. אמרו לעצמכן שזה למען כל הרגעים הבלתי מתוכננים שיקרו השבוע, וכדי שלא תצטרכי אפילו להתלבט.
ונקודה אחרונה לאלה העושים ספונטני במזרח:
רק מזכירה לכם אף פעם לא לשכוח קצת נייר טואלט בכיס של כל אחד, וג’ל נגיש לחיטוי ידיים.
לפני שנה בערך, בבוקר אביבי אחד בפוקרה, נפאל, התקשר אלי חבר בעשר בבוקר ואמר: “תקשיבי, יש אוטו, יש נהג, אנחנו יוצאים בצהריים לחמישה ימים- שבוע ככה לאזור מוסטנג, לבקר את מקדש מוקטינט המפורסם”.
“אוקי”, אמרתי.
“קחי את הבנות ויאללה בואו”.
“אהה….שניה”. אמרתי לו והרחקתי את הטלפון מהאוזן לרגע.
ישבתי על הגג, מתחממת בשמש. לצדי ישבה רני, בת 15, והתכוננה ללכת לבית ספר. הסתכלתי עליה. “רוצה לנסוע למוקטינט לכמה ימים?” שאלתי. לא היה לי ספק שהתשובה תהיה ‘לא’ ובזה יגמר העניין. בנות בגיל ההתבגרות הן אחד מהדברים הכי פחות זורמים שיש. במיוחד כשמדובר בשהות מרוכזת עם חברי משפחה נוספים..
“יודעת מה?”, היא הביטה בי, “יאללה. בכיף”.
“את בטוחה? אין שם קליטה, או אינטרנט…את יודעת..” אמרתי ברצינות תהומית.
“כן. מתאים לי”, היא סגרה את הדיון.
לקח לי רגע לאסוף את הלסת שלי מרצפת הגג החמימה, חזרתי לטלפון ואמרתי לו “יאללה. בכיף”.
עכשיו חשוב שתבינו. נשארו לנו 8 ימים בלבד לויזה לנפאל, ובכלל התכוונתי באותו יום להתחיל לבדוק כרטיסי טיסה לאנשהו. בנוסף, כדי להגיע לאזור מוסטאנג יש להוציא אישור מיוחד, ללכת למשרד ההגירה, להחתים, לשלם. השעה היתה עשר בבוקר, כאמור. חוץ מכל אלה האזור עצמו שונה מאוד מפוקרה. קר שם (שלג!), עולים לגובה של 3800 מ’, התנאים לא פשוטים. הלינה בסיסית. בקיצור. איפה שמתי את הכובעים החמים לעזזל.
אבל הנערה המתבגרת זרמה איתי ולכן אין מצב שאני מוותרת כאן.
תוך חצי שעה כבר שלחתי חבר מסוכנות נסיעות כלשהי לארגן לי את האישורים הדרושים. בנתיים ארזתי לבנות ולי את כל הבגדים החמים שיכולתי למצוא, הודעתי לאבא שלהן, יצאנו לאכול ארוחת בוקר וזהו.
באחת בצהריים עלינו על הרכב לטיול של חמישה ימים, שעד היום יזכר כאחת החוויות הכי מדהימות שעברנו.
מאז, אגב, הנערה למדה שיעור חשוב, והיא זורמת איתי לגמרי. לכל מקום בכל שעה 😊.
2. כלים אחרים:
אחרי שהסרנו את ענייני הפרקטיקה מהשולחן, כדאי לדבר קצת גם על צדדים אחרים, חשובים לא פחות להצלחת כל הרפתקאה ספונטנית.
מכירים את הסרט yes man? זה סרט שבו ג’ים קארי מגלם גבר שמחליט להגיד ‘כן’ לכל דבר שנקרא בדרכו. אני חושבת שמחשבה בסיסית חיובית היא אחד המפתחות הגדולים. למדו להגיד ‘כן’ בלי לחשוב יותר מדי. קודם אמרו כן ואחר כך בדקו איך אפשר לפתור את המכשולים שעשויים להופיע בדרך.
הרי התיק כבר כמעט ארוז, הסוללה כבר כמעט טעונה וחצי חבילת חיתולים שוכבת לה בבגאז’ של האוטו.
◊ פעם כשעוד גרתי בבית, נהגתי לשחק עם הילדים משחק שהמצאנו. בכל יום שלישי הייתי פותחת בפניהם את כל ספרי הבישול שהיו בבית והם היו בוחרים את המנות שנגיש לארוחת הערב של יום שישי. והחוק היה שלאמא אסור להגיד ‘לא’. הייתי חייבת לזרום איתם. לא משנה אם הייתי צריכה להשיג את המצרכים מחנות אחת שמוכרת אותם בעכו. לא משנה שהקינוח שהם בחרו דורש 16 שעות הכנה. לא משנה כלום. וכך בכל יום שישי היינו מגלים אוכל חדש. ויש כמה מאכלים שהלכו איתנו מאז ועד היום..
3. ביסוס מחקרי:
מה אומר המדע על כל העניין? ובכן, מחקרים שונים נעשו על ספונטניות ועל התרומה שלה לחיינו. מחקר אחד בדק ומצא שסופ”ש מתוכנן היה פחות מספק וממלא מסופ”ש שכלל פעילות ספונטנית כלשהי.
מחקר שפורסם במגזין “פסיכולוגיה היום” טוען שבעוד שלו”ז מתוכנן וקבוע יכול לתת איכות חיים טובה, דווקא סגנון חיים ספונטני יותר מאפשר צמיחה ושגשוג בתחומים רבים כמו: יצירתיות, גמישות ואפילו שמחה.
והנה עוד מאמר מעניין שמצאתי לכם, שמדבר על הכוח שבספונטניות, ומה הרפואה הסינית אומרת על זה.
