כן, אני יודעת. באי בוק שעדכנתי רק לאחרונה (וגם שידרגתי את המראה שלו-)) הצעתי מסלול טיול של שנה בתקציב של 5500 שקל לחודש.

והעניין הוא שגם כשכתבתי את האי בוק הזה, האופציה של טיול זול יותר היתה קיימת (וגם ציינתי אותה בסופו של האי בוק). אבל יצאתי מנקודת הנחה שרוב האנשים יעדיפו טיול מפנק -על -גבול -התיירותי, על פני טיול שמתעסק בחוויות עומק.

אבל לאחרונה, פונים אלי יותר ויותר אנשים לייעוץ, ומדגישים את הרצון שלהם פשוט לשהות תקופה במקומות מסויימים. וכשאני שולחת להם מסלול שתואם את התקציב שלהם (מסלול שבו אני מנסה לתת להם כמה שיותר) הם מבקשים לאוורר אותו. להוציא כמה יעדים כדי שיוכלו באמת פשוט..לשהות. מסתבר שה’נסטינג’ שאני כל כך אוהבת לחפור לכם עליו- הופך להיות אופציה שהרבה משפחות מתחברות אליה.

אוקי. הבנתי. ואם כך הוא המצב, ואם אני באמת מקשיבה לקהל שלי, אני מזהה שינוי מעניין. אז יאללה. זורמת. ולכן לאחרונה, לא רק שעשיתי עם עצמי בדק בית לגבי כל, או רוב המקומות בהם אני עצמי ביקרתי, לראות עד כמה אפשר יהיה לצמצם את התקציב ובכל זאת לשמור על רמת הנאה גבוהה :-). אלא שגם שאלתי ותיחקרתי כל טייל ותרמילאי שפגשתי. היום אפילו תפסתי טיילת חמודה במכולת (בכפר הקטן בו אנחנו שוהים עכשיו בהודו) ותחקרתי אותה לגבי האי הקטן בו היא גרה במזרח התיכון.

טוב, לא בכל יעד או בכל מדינה זה אפשרי. לפחות על פי מה שאני יודעת. אבל במהלך המסע שלי מצאתי כמה מקומות שבהחלט אפשר לשהות בהם בעלות נמוכה מאוד.

בהודו, למשל, בצפון הנושק להימלאיה, יש כפר קטן שהילדים ואני מאוד מחבבים. שהינו בו לתקופות ארוכות כבר שלוש פעמים ולמעלה מחצי שנה במצטבר. לכפר קוראים “ואשישט”, וכתבתי עליו לא מעט במהלך השנים.

בכפר יש שילוב מענג של אויר הרים, אוכלוסיה מקומית מקסימה, סמטאות צרות ונקיות מכלי רכב, מפלי מיים קרירים וצלולים, מטעי תפוחים ומשמשים, מעיינות חמים בהם אפשר לטבול כל יום כל היום (בחינם) ומסעדות טובות.

אם תגיעו לשם ותחליטו שאתם רוצים לשהות, פשוט לשהות שם תקופה מסויימת, למשל שלושה חודשים, תוכלו  לחיות על תקציב באמת מינימאלי ולהנות מאיכות חיים מדהימה.

תוכלו לשכור דירה נוחה ב-10000 רופי לחודש.

אוכל יעלה לכם, עבור כל המשפחה, בלי להתקמצן (אבל עם לשמור על עקרונות הנסטינג, המביאים עמם מחירים זולים והנחות), כ-1500 רופי ליום. כלומר 45000 רופי לחודש.

הוצאות אחרות כמו תקשורת, תחבורה, קצת פעילויות ופינוקים וכאלה- עוד כ-10000 רופי לחודש.

בסך הכל כ-65000 רופי לחודש. כלומר 1022$ לחודש, כלומר כ-3850 שקל לחודש, פחות או יותר, תלוי בשערי ההמרה באותו זמן.

אבל ואשישט היא הרי לא המקום היחיד בהודו, ובודאי לא המקום היחיד במזרח בו אפשר לחיות בגדול ובזול. אני אוהבת מאוד את ואשישט כי מעבר לתנאי המחיה הטובים, יש בכפר הזה גם אוירה מאוד נעימה. יש יוגה לסוגיה, צעירים שמתרגלים אומנויות לחימה ולהטוטנות על הגגות, מוזיקה ושירה שבוקעת מהחדרים כשעוברים בסמטאות, והרבה שלווה.

במהלך שנות המסע שלנו חיינו במקומות נוספים אחרים שגם בהם היתה אוירה קסומה ואיכות חיים גבוהה. לכל מקום היו את הקסמים שלו ואנחנו העשרנו את עצמנו בכיוונים רבים.

את המקומות האלה לא תמצאו באינטרנט. זה לא שתעשו גוגל ותקבלו רשימה. המקומות האלה הם מקומות שאפשר למצוא רק כשיוצאים באמת לדרך. ורק אחרי שמגיעים ובודקים, ומתעקשים.

אז אם אתם חולמים לצאת קצת, להתאוורר, לפגוש מקומות חדשים ולהעביר תקופה בשקט, ואם אתם נמשכים לסגנון טיול של נסטינג, ושהיית עומק במספר מקומות לאורך תקופה- קודם כל דעו שזה אפשרי :-). לגמרי אפשרי למצוא מספר יעדים מעניינים לשהיה, ממש כמו הכפר הזה, ועדיין לשמור על תקציב מצומצם.

הורידו את האיבוק (בחינם) והתחילו לתכנן את טיול החלומות שלכם .. 🙂 

החיים האלה עבורי הם לא סתם טיול. והם לא סתם דרך קלה להתנהל בעולם. כפי שבודאי כבר הבנתם, לסגנון החיים הזה יש משמעות עצומה עבורי. ובעצם כמעט כל צעד שאני עושה, וכמעט כל בחירה שנלקחת, יוצאת מתוך הרבה מחשבה ולא מעט רצון לעשות את המקסימום עבורי, ובעיקר עבור הילדים.

אני משתדלת ככל יכלתי לקחת את הנקודות המרכיבות את השגרה המיוחדת שלנו, ולעשות איתן את המקסימום. לחשוב, לדייק, להיות יצירתית ולנצל את כל מה שדרך החיים הזאת מאפשרת, על מנת להקנות לילדי ערכים, בטחון, והתנסויות.

הפוסט הזה נולד מתוך שאלות ששאלו אותי משפחות שתכננו טיול עם הילדים במזרח, וגם משפחות שנמצאות כבר תוך כדי הטיול. גיליתי שבתשובות הקצרות והמעשיות שאני נותנת לכולם, מסתתר בעצם הרבה יותר מ”איך לארוז לטיול“.

אז להלן ארבעה דברים, שנראים קטנים, אבל בעצם הם לא.

 1.  תיק משלהם

כשיוצאים לדרך ארוכה, המזוודה או המוצ’ילה וכל מה שבתוכם, הופכים להיות חלק מאוד משמעותי בחיים. לכן חשוב להקדיש מעט מחשבה לדרך הנכונה ביותר שבה מחלקים את הציוד בין כולם.

תנו לילדים תיק משלהם, תנו להם להחליט מה הם לוקחים (כמובן עם הכוונה נכונה מצדכם), והקפידו שכל הדברים שלהם יכנסו לתיק המיוחד שלהם. זה כולל גם את הנעליים, תיק כלי רחצה אישי, ואם אפשר גם מגבת. התיק הזה הולך להיות המקום הפרטי והאינטימי שלהם, מקום בו כל הדברים שלהם נמצאים, והם אחראים עליהם.

תנו להם את התחושה שאתם סומכים עליהם שידעו לשמור על הדברים שלהם, שיזכרו לקחת אותם ולארוז את הכל בכל פעם שעוברים למקום חדש, והקפידו שהם יוכלו לשאת את התיק בעצמם. כבדו את הפרטיות שלהם בכל הנוגע לחפצים שבתיק, ותנו להם את התחושה הטובה שכרוכה באחריות על תכולתו. 

2.  עצמאות כספית

המזרח מזמן הזדמנות נהדרת לאפשר לילדים כבר מגיל צעיר להתנהל עם כסף באופן יומיומי. שתפו את הילדים בכל מה שקשור לכסף, ברמה היומיומית. אבל הכל. שידעו כמה עולה החדר בגסטהאוס, שיסתכלו על המחירים בתפריט, שיהיו מודעים לתקציב היומי שאתם שואפים להתנהל לפיו. שיחשבו את שערי ההמרה.

מעבר לזה- דאגו שיהיה להם תמיד כסף משלהם בכיס. שיתנסו בקניה שוטפת, יומיומית, על פי הצורך וגם על פי החשק. לאט לאט הם ילמדו לא לקנות עם הכסף הזה גלידה, אלא לשמור אותו לרגע שבו הם ממש צמאים והם רוצים לקנות פשוט..בקבוק מים. או לשלם על הכביסה שביקשתם מהם לאסוף. או על הנסיעה באוטובוס. אני נותנת לילדי הגדולים (בני 13 ו-16) כבר כמה שנים גישה חופשית לארנק ולכסף והם מנהלים את ענייני הכסף שלהם באחריות מלאה. 

 3. תרומה חברתית

במהלך התקופה בה תשהו בחו”ל, יהיה עליכם להתמודד עם כל מיני דברים שבדרך כלל לא לגמרי לוקחים בחשבון לפני שיוצאים. למשל, ימי הולדת של חברים ובני משפחה ואירועים אחרים שלא תוכלו להשתתף בהם. על מנת לציין בכל זאת את התאריכים החשובים ובכל זאת להרגיש שאתם חולקים את השמחה עם היקרים לכם, למרות המרחק, הקצו סכום כסף (אותו הייתם במילא מוציאים על האירוע אילו הייתם בארץ) וצאו עם הילדים לחלק את הסכום הזה לאוכלוסיות נזקקות. שתפו את הילדים בכל, התייעצו איתם, ותנו להם אם אפשרי להיות מעורבים ככל הניתן. קנו פירות לילדי רחוב, בגדים למשפחות מעוטות יכולת בסביבתכם, או תרמו ספרים וצעצועים לבית יתומים. לא משנה מה, כל פעולה שתעשו כמחווה לאירוע תשמח את בעל השמחה ותעביר לילדים מסר חינוכי רב ערך. עד היום יש בפוקרה אישה טיבטית שמחבקת אותי בכל פעם שהיא פוגשת אותי ברחוב, בזכות הגרביים והגופיות החמות שקניתי לילדיה בתאריך יום ההולדת של חבר קרוב שלי, ובשמו. למעשה, בתי היא זאת ששאלה אותה מה היא צריכה, בחרה יחד איתה את הבגדים החמים ונתנה לה אותם.

 4.  השתתפות מלאה ופעילה

תנו לילדים להיות שותפים מלאים בהחלטות, בהתלבטויות, ובבירורים. תנו להם משימות של חיפוש מידע- החל בשערי ההמרה והמטבע בארץ החדשה אליה אתם מתכננים לנסוע, וכלה במקומות לינה. תנו להם את התחושה שאתם סומכים עליהם. הילדים שלי, בהתאם לגילם, מנהלים את המסע לגמרי ביחד איתי. הם מחפשים כרטיסי טיסה, מבררים את כל המידע הדרוש ליעדים אליהם אנחנו רוצים להגיע (ויזות, מטבע, מחלות, וכו’) והרבה פעמים גם אחראים על הזמנת חדרים במלון ללילות הראשונים שלנו ביעדים חדשים. אם אנחנו מחליטים שהם אחראים על תחום מסויים- אני לא בודקת אחריהם, אלא סומכת עליהם לחלוטין ונותנת להם את מלוא הקרדיט. איך מגיעים ממקום למקום, כמה עולה, איזו חברת נסיעות, כמה זמן לוקח, איפה כדאי לחנות. ועוד הרבה הרבה פרטים קטנים שמצטברים לרשימה די ארוכה, אותה אנחנו מחלקים בנינו.

טיפים ומידע רב נוסף מופיעים באי בוק שלי “המדריך המעשי לטיול ארוך עם ילדים” ספר מומלץ לכל משפחה שמאמינה שטיול עם ילדים יכול להיות בעל ערך ורב משמעות להווה וגם לעתיד שלהם…

זה היה על החוף בפיליפינים. גרתי שם, בבית פיליפיני עשוי במבוק, כשהחוף והמים מנצנצים לי מבעד לחלון. היה לילה. ומהאור שזרח על עצי הקוקוס מבעד לחלון ידעתי שזה הזמן. הנה הגיע ירח מלא.

היא עלתה מולי קצת לפני חצות. עם שאלה קטנה במסנג’ר. אז עצרתי לרגע, התיישבתי על המיטה וכתבתי לה בחזרה. ואז היא שאלה עוד משהו. ועניתי.

ואז היא שאלה על התשוקה. ספרי לי, היא ביקשה. מה זה אומר. מה זה בכלל. ואיך חיים את זה. שכחתי, היא אמרה. ואני לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. מתוך ערמות הכביסה והכלים והמטלות. ידעתי מה זה לשכוח. מתוך הציפיות החברתיות שתשתיקי, תרסני, תצפיני עמוק עמוק את האש בעינייך. את הסערה בבטנך. לא. אסור. זה לא מכובד. זה לא הזמן. זה אף פעם לא הזמן. שימי חזיה בבקשה, הרכיני ראש ושבי בשקט. הרבה יותר יפה ככה, כשאת לא הכי יפה או הכי סוערת שאת יכולה להיות .

 הבנתי לגמרי.

הבטחתי לה שאחשוב ואכתוב לה. וסגרתי. “הירח”, הסברתי..”הוא קורא לי..”

ויצאתי לטייל על החול יחפה לאור הירח שהכסיף והזהיב את הכל בקסם.

זה היה כבר לפני כמה חודשים. מאז עברתי עוד כמה ארצות, ועוד כמה ירחים מלאים, על חופי ים וחופי נהרות. מדי פעם היא היתה עולה מולי ומזכירה לי שהבטחתי לחשוב עליה. “אני עדיין חושבת..”, הייתי עונה.

וחשבתי. חשבתי כשדחפתי כפות רגליים בחול החם, הרך. או בחול רטוב ובוצי. נותנת לתחושה לחלחל לתוכי, להזדחל מלמטה עד למעלה, עוצמת עיניים, ומתשהה עם זה לרגע.

חשבתי כשדהרתי על הגלים והסירה ונשמתי את הדולפינים שקיפצו מולי ישר אל תוך החזה. חשבתי עליה כשצללתי, עוקבת בשקט אחר צב ים מרהיב שעולה, לאט לאט, ממעמקים, אל שפת המים כדי לנשום.

חשבתי עליה כשנדחסתי באוטובוס מצ’וקמק, בתי על ברכי ורגלי נדחפות בתנוחה לא תנוחה בין מוט ההילוכים של הנהג, בעוד פרחים צבעוניים מפלסטיק מתנדנדים במסגרת השמשה שמולי. וההימלאיה, לבנה וזוהרת מציצה מבעדה.

חשבתי עליה מדי פעם, כשנעצתי, ממרחק, מבטים חושקים בחזו החשוף והחלק של גבר יפה. מרגישה איך כפות הידיים שלי, איך הבטן שלי ,איך החזה שלי מתעוררים כולם לחיים, נמשכים.. לגעת.

ניסיתי לתת לזה מילים, בשבילה. להפוך את הכוח, האנרגיה הזאת שמפיכה בי חיים בכל בוקר, בכל יום, בכל לילה, למשהו מוגדר. מנוסח. משהו שהיא יכולה לקחת איתה. או לפחות להבין. או..להזכר בו.

כי זה שם. גם אצלה. וזה מה שהיא מחפשת. “אז את בעצם מדברת על רצון, על צורך?” היא שאלה. “ממש לא”, עניתי. ושוב הבטחתי- “אני אחשוב על זה עוד קצת”.

והיה לי קשה. מאוד. כי איך יכול להיות שאני, אישה של מילים, לא מצליחה להעביר לה משהו כל כך בסיסי, כל כך קיומי, כל כך נוכח בחיים שלי. הרי זה שם כל הזמן, כבר תקופה ארוכה. ובכל זאת..

ניסיתי להתבונן בשקט, בהקשבה, בנשים אחרות שפגשתי. נשים מדהימות, כולן. מלאות אהבה, נתינה, סקרנות. נשים אמיצות וחזקות. ופתוחות. כשאת יוצאת לדרך את פוגשת עוד כמוך, שיצאו, למרות ולמרות ולמרות. וכשהעיניים שלך נפגשות עם שלהן, נוצר ניצוץ. כוכב חדש נולד. המוסיקה מהדהדת בהרי הקרח הנידחים ביותר.

ואז הבנתי.

זה הניצוץ הזה.

עצמי עיניים, אהובה. היי שקטה אבל ממש. ונסי לשחזר את הרגע הזה, שבו הגבר שלך נוגע, ואת נפתחת אליו. לגעת בך. הרגע שבו החזה שלך מתחמם והעיניים קצת מתנמרות להן, האנרגיה שזורמת שם.

או הרגע שבו הגוף שלך נפגש, אחרי יום ארוך, עם המים החמים במקלחת. ואולי דוקא הרגע שבו את פושטת את החלק העליון של הביקיני ונכנסת לים, ערומה. אם את עוצרת הכל ונשארת רק להרגיש, פותחת את עצמך לתחושה בלבד, אז זה זה.

ואם את לוקחת את האנרגיה שמרוכזת שם, בשניות האלה, ושומרת אותה איתך. גם אחרי שיצאת מהמים. מהמקלחת. מהגבר. גם אחרי שהתעטפת שוב בכיסויים החברתיים הנדרשים. אם את שומרת אותה איתך, אז זאת התשוקה שאני מתכוונת אליה.

ואולי היא לא שם בכלל. אולי זאת האנרגיה הפרטית שלי שמופיעה ברגעים האלה. ועבורך אלה בכלל רגעים אחרים. מה מביא לך אותה? מתי הרגשת אותה בפעם האחרונה? מתי הרגשת שאת ח י ה, בגופך, בנשמתך, כל כולך פשוט..חי?

זה מה שהתכוונתי כשכתבתי לך שמה שממלא אותי לאורך כל היום זו התשוקה. לא, היא לא היתה שם כשקיפלתי כביסה כל היום.

חפשי אותה, אהובה. שמרי אותה. קחי אותה איתך לכל מקום. תדהרי איתה גבוה רחוק חופשי. ושילכו לעזאזל כל אנשי הצנוניות למיניהם.

כי בלעדיה…האמת היא שאין לי מושג איך חייתי בלעדיה.

המשיכו לקרא כאן מה קרה בעקבות הפוסט הזה……>>

חזרה לבלוג

סייגון, וייטנאם. ארבע בבוקר השעון מצלצל. אלהים בקושי ישנתי. הגירושים האלה. כבר שבועות שאני לא ישנה.

המזגן מקפיא את החדר. ככה הילדים אוהבים ואני מזדחלת בחשש מהמיטה.

מקלחת נשיקות לילדים ואני יוצאת. בלי קפה.

המונית מחכה כבר עם תא המטען פתוח. אני מחייכת. הפעם אין מזוודות, רק תרמיל גב סגול שהבן שלי קנה יד שניה בנפאל. הנה הגשמתי חלום קטן. לטוס קל.

בחוץ חושך. זו שעה נחמדה אפשר לראות אנשים בסוף בילוי ואנשים שרק התחילו את היום. אני נזכרת בתקופה שבה עבדתי במאפיה והייתי חוזרת הביתה אחרי משמרת לילה. מסריחה מבצק באוטובוס, כשכולם מריחים טוב מהבושם ומהקפה של הבוקר. איך התביישתי. העדפתי לחלוק מונית עם הזונות שגם הן בדיוק גמרו לעבוד, אפילו שהייתי צריכה לחכות להן באמצע הדרך שייקנו את הסמים שלהן.

הנהג מוריד אותי ישר בשער הנכון. אני נגשת לדלפק. דרכון, כרטיס טיסה. לא. אין מזוודות. הדיילת מגישה לי את הכרטיס למטוס. אני מציצה ורואה- 30B. אין לי מושג איזה מטוס זה אבל אני יודעת ש-B זה אף פעם לא חלון. אני מבקשת מהדיילת שתחליף לי למקום עם חלון. היא קורעת את הכרטיס של ה-B ונותנת לי אחד חדש. גם אני עבדתי בשדה התעופה פעם. שם פגשתי את זה שמתגרש ממני עכשיו.

התור של הבטחון ארוך נורא. אני מפנטזת על הקפה מהצד השני של הרנטגן. בתור לידי עומדת משפחה צעירה. אבא אמריקאי אמא וייטנאמית ותינוקת. היא משגעת אותם. אני מסתכלת עליהם קצת אבל לא נותנת להם את המבט של ‘גם לי יש ילדים..אני מבינה אתכם’. אלא להיפך. מתרגלת מבט אדיש כאילו אני תמיד לבד.

 אחרי הבטחון נשאר לי מלא זמן. אני הולכת ברחבי היכל היוצאים. הכל כל כך יקר. בסוף עוצרת וקונה קפה.. 35 אלף דונג. ברחוב הוא עולה 10000. אני קונה גם בננה-צ’יפס שיהיה. ומים.

טיסה של עניים. בלי מסכים בלי כריות בלי אוכל. לא רע. יופי של שירות ומטוסים חדשים וחמודים. אני מה אכפת לי. יש לי אמ פי ובננה צ’יפס.

אני אוהבת להסתכל דרך החלון. זו אחת הפעמים הבודדות שאני לא על הכנף. יש שלב אחרי ההמראה, ואחרי שעוברים את קו העננים, שהשמיים נראים כמו ים של צמר גפן. תמיד מזכיר לי קטע מה’סיפור שאינו נגמר’.

יורדת מהמדרגות של המטוס ומתיישבת באוטובוס שלוקח אותנו להיכל היוצאים. לידי וייטנאמית צעירה. איך שאני מתיישבת היא שואלת- ‘את רוצה לחלוק איתי מונית למרכז העיר?’ האנגלית שלה טובה. אני אין לי מושג לאן אני צריכה להגיע. יש לי כתובת בפנקס. היא מסתכלת ואומרת- מצוין. אנחנו לאותו כיוון.

אנחנו יוצאות מהשדה. חבר שלה כבר הזמין לה מונית ושילם עליה. היא מסבירה לנהג שאני צריכה קצת הלאה ממנה והוא מבקש עוד מאה אלף ממני. סבבה. בשגרירות אמרו לי שזה יעלה לפחות 250 אלף.

בדרך היא מספרת לי קצת על עצמה. פעם היא גרה בהאנוי אבל היא עברה לסייגון לגור ליד חבר שלה ‘כדי לדאוג לו’, היא אומרת. זה יפה בעיני. אנחנו מדברות על שתי הערים המדהימות האלה. אני שואלת אותה איפה זול יותר לחיות. היא מסבירה שבסייגון יש שני סוגים של מחירים: מחיר לעניים ומחיר לעשירים. בהאנוי יש רק מחיר אחד, באמצע.

אני שואלת אותה איך מזג האויר כאן, כי בסייגון נורא חם. היא מסבירה שבסייגון יש שתי עונות- העונה היבשה והעונה הרטובה. אבל בהאנוי יש ארבע עונות. אביב, קיץ, חורף וסתיו. היא מנסה להסביר לי איך כל עונה נראית ואני נותנת לה כי היא מתארת את זה כל כך יפה. לא צריך להגיד לה שאני מגיעה מארץ שגם בה יש ארבע עונות. היא מעולם לא שמעה על ישראל.

הילדים מתקשרים ומספרים לי שהחברה שאמורה היתה לקחת אותם אליה לא יכולה בסוף. אני לא נלחצת לגמרי. מתקשרת לחברה אחרת.

הנהג משתדל לנסוע בדרכים שיראו לי כמה שיותר מהאנוי. אנחנו נוסעים לגדת אגם גדול ויפהפה. האנוי מקסימה. יש בה עדינות וגסות מעורבבות בחן ביחד.

היא תיכף יורדת. מגישה לי את כרטיס הביקור שלה ומבקשת שאתקשר אם אצטרך עזרה בכל דבר.

איזה כיף. לא הספקתי לנחות וכבר יש לי חברה אחת בהאנוי.

הנהג מוריד אותי מהצד השני של הכביש. צומת סואן. אני עומדת איזה חמש דקות כמו מפגרת ובסוף מבינה שלא יהיה ירוק ברמזור שממולי. חוצה בשיטת ה’פרוגר’ כמו שחוצים כאן כבישים, בוייטנאם.

אנשי הבטחון של שגרירות ישראל עוצרים אותי עוד לפני שאני נגשת לשער. אחרי עשר שעות בערך של בטחון אני נכנסת, לא לפני שאני מגלה שהקב”ט ואני באים בכלל מאותו הכפר..הוא ביישן ויש לו עיניים כחולות לא עמוקות, אלא כחולות של מרחבים.

בשגרירות יש תערובת של אנגלית וויטנאמית ועברית. מוזר לי אבל שירלי מקסימה וכיף לי לדבר קצת בעברית. אין שום נגישות אנושית. הכל מעבר לזכוכית. אלהים למה העולם שלנו הגיע. לעזזל.

אני יודעת שתיכף אצא מכאן והאפשרות ליצור שוב חברות ואמון עם הבחורה שבספסל לידי תשוב אלי. לא מבינה איך שירלי מצליחה לעבור כל יום ככה.

שירלי מדפיסה ומצלמת ומקלידה ואני מרגישה כמו משהו שואב אותי בחוזקה לעולם ששכחתי. שהותרתי מאחורי. בירוקרטיה ו’תחתמי לי פה’ ו’תחתמי לי פה’. חיים כל היום בחתימות ובטפסים. החיים במענה קולי.

לא קל לי.

מסתבר שאם רוצים שלושה עותקים אז צריך לשלם שלוש פעמים. אני לא בטוחה שהבאתי איתי מספיק כסף ומבקשת לצאת לבדוק בתיק (שהוחרם ונשאר בחוץ). אני מקבלת אישור לצאת לתיק ומנצלת את החופשה הקצרצרה שקיבלתי כדי לברוח קצת אל מרחבי הכחול בעיניים של הקב”ט.

הקונסולית נחמדה מסבירה לי מה לעשות וזהו גמרנו.

שירלי מציירת לי לאן ללכת כדי למצוא אוכל וקפה ואינטרנט. כבר תיכף שתיים בצהריים ואני רעבה.

יוצאת לרחוב מתגעגעת לילדים. כואב לי בבטן ובא לי לבכות. הם כבר הסתדרו עם חברה אחרת שבאה ועושה להם כיף חיים בקניון (“אמא אכלנו במסעדה שהאוכל מוגש בה על מסוע! ואפשר לבחור ממה שעובר ולבשל בעצמך!”).

אני לא נותנת להאנוי צ’אנס. אוכלת במסעדה ועובדת במחשב. יוצאת מהמסעדה ונכנסת ישר לבית קפה. יושבת על המחשב אבל לא מצליחה לעבוד. רבאק כמה שאני צריכה כסף. המוח שלי תקוע.

תנשמי. תרגעי. אני מתקשרת לחברים בנפאל. הם נמצאים בכפר שלהם ואין קליטה אז אני מחייגת לטלפון היחיד בכפר הזה שיש בו קליטה. איזה קרובת משפחה או משהו. היא לא מדברת אנגלית ואני נאלצת לשלוף את הנפאלית שלי מספריה אחרת, כזאת שסגרתי לבנתיים. “מא הימאל-קו סאטי”, אני אומרת לה. הם לא שם. הלכו לשחות בנהר.

אורזת הכל ויוצאת לרחוב. סתם מסתובבת. אני אוהבת ללכת. הכל יפה בעיני. אני מצלמת קצת, כי בכל זאת..

אני יודעת שבגלל התשלום המשולש ההוא בשגרירות, נותרתי עם מעט מאוד כסף.

בפעם המאה שעוצרת לידי מונית טוסטוס אני לא אומרת ‘לא’ ישר. אלא זורקת לו- ‘כמה לשדה התעופה?’ זה לא ממש הגיוני כי שדה התעופה רחוק ולוקח כמעט שעה להגיע אליו אבל היציאה לרחוב עשתה לי טוב ואני מרגישה חופשיה ומאוהבת לגמרי בניחוח של העיר הזאת.

הוא רוצה 200000 ואני מתמקחת ולא מוותרת. במילא לא ממש הייתי רצינית…בסוף יוצא 150000 ואני נזכרת שאני דוקא אוהבת טוסטוסים אז יאללה.

שמה מוזיקה באזניים ונותנת לדוד הוייטנאמי ולטוסטוס שלו לזרוק אותי הארד קור אל תוך האנוי, העשן שלה, הכבישים, הרחובות המעורבבים שלה. איזה כיף.

לא חושבת על כלום רק בורחת אל האנוי, שתבלע אותי קצת. תבלעי, תחבקי, תרימי אותי. אנחנו חולפים על פני שוק פירות מרהיב. אני מהופנטת. שפע פירות שמעולם לא ראיתי. ואז האגם. ומבנים עצומים מפוסלים. שכונות עוני. בתים בעיצוב וייטנאמי מסורתי, עם הגגות מקוערי הפינות שלהם.

כביש מהיר. הדוד הוייטנאמי והטוסטוס שלו בפול גז.

והנה השדה. ושוב דרכון-כרטיס (הפעם אני מבקשת חלון מראש..)-בטחון-היכל יוצאים משמים-שעה לשרוף-מזל שנשאר לי בננה צ’יפס.

כמה בניינים יש בעולם הזה. כמות הבטון שמכסה את האדמה היא לגמרי לא נתפסת. אני קולטת את זה קצת כשהמטוס עף מעל סייגון העצומה ונראה שהוא ממש יצטרך להתאמץ כדי לדחוס את עצמו על מסלול הנחיתה מבלי להוריד כמה בניינים על הדרך.

אני כל כך נהנית מ’לטוס קל’ ויוצאת ישירות החוצה. בסייגון אני כבר מכירה ולמוניות יש מונה ולא מתמקחים. אני כל כך עייפה ורעבה. עשר בלילה. הילדים עשו מליון כיף. ואני זכיתי לפגוש עיר אחת חדשה לגמרי.

המונית גולשת בעיר שעזבתי רק כמה שעות קודם אבל היא נראית לי אחרת לגמרי הערב. מלאת הוד ויופי. מוארת צבעונית ואלגנטית. בטוסטוס שעומד ברמזור לידנו יושב גבר מערבי ולפניו אישה וייטנאמית שנוהגת. הוא כורך את ידיו סביב בטנה בחום ואני מתמלאת התרגשות למראה האהבה והקרבה שקורנת מהזוג הזה. כל כך יפה בעיני.

אנחנו מתקרבים ואני כבר מרגישה בבית. מוזר לי שאני מרגישה ככה, זה לא שאני גרה כאן. אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה. ‘בית’ הוא כשאני עם הילדים שלי.

חזרה לבלוג