Tag

טיול במזרח

Browsing
Camera 360


פעם מזמן, היינו צריכים לחכות לדילים ולמבצעים שיתחילו, או שיפורסמו, או שיגיעו עד אלינו. היינו צריכים להיות עם אצבע על הדופק, לבדוק כל כמה זמן מה חדש. היינו מחפשים את המאמרים המספרים לנו בדיוק מתי הכי כדאי להזמין חופשות או מלונות, כמה זמן מראש ובאיזה שעות של היום. ולפעמים היינו ככה מפנטזים באתרים של הדקה התשעים, ופותחים בתקווה את המיילים עם הכותרות המפתות.

לא עוד. התקופה הזאת עברה וכיף מאוד שכך!

איזה כיף שעכשיו אנחנו יכולים לשלוט על הדילים ועל כל ההנחות שאנחנו מקבלים. ככה, כבר מתואמים עם תאריכי החופשה שאנחנו רוצים, עם משך הזמן, עם היעד המדוייק אליו אנחנו רוצים לנסוע.

כך תחסכו הרבה כסף בלי להתפשר על כלום, בלי לזוז מהכסא ובאפס זמן:

  1. עקביות. זה ה-כלל הכי חשוב בכל הקשור להזמנת מלון באינטרנט. אני יודעת שיש הרבה שגורסים שצריך לחפש ולחפש ולחפש בכל פינה שרק אפשר, להשוות, לבדוק תאריכים שונים. למצוא את המחיר הטוב ביותר עבור המלון השווה ביותר, ורק אחר כך לבצע הרשמה לאתר שהציע את ההצעה ובסוף בסוף לבצע הזמנה. גם אני נהגתי כך הרבה זמן. אבל הנסיון הוכיח לי אחרת. למעשה הוא הוכיח לי שעדיף לנהוג הפוך לגמרי.

אני היום במקום שבו אני רוצה שהדברים יתאימו את עצמם אלי. ולא להיפך. אין לי כוח או זמן (או אינטרנט, בחלק מהמקומות בהם אני נמצאת) כדי להפוך למנוע חיפוש אנושי. מספיק אני עושה את זה עם הטיסות (ונראה לי שגם איתן אני אשנה גישה בקרוב) לכן:

בחרו מנוע חיפוש אחד אותו אתם אוהבים, נוח לכם לחפש דרכו, המחירים שלו תמיד טובים ואמצעי התשלום מתאים לכם. אני אוהבת את agoda.com  ולכן אסביר לכם דרכו, אבל אתם מוזמנים לבדוק את האפשרויות שאני מציעה כאן על כל מנוע חיפוש אחר.

2. בצעו הרשמה אישית אליו.

3. אחרי שתגמרו עם ההרשמה –  השתמשו באתר כרגיל. בצעו חיפוש על פי התאריכים בהם אתם רוצים לצאת לחופשה, על פי היעד הרצוי לכם, הכנסו לדפים של מלונות ספציפיים שנראים לכם, לא לפי המחיר, אלא רק לפי התמונות :-). וזהו. אל תבצעו הזמנה. הרעיון הוא לתת להם את הרושם הכללי של מה שאתם מחפשים.

4. עכשיו חכו. תנו להם כמה ימים. הם כבר ישלחו לכם מיילים שמתאימים בול למה שאתם מחפשים. זה כאילו שהפעלתם את סוכן הנסיעות הפרטי שלכם והוא כבר עושה עבורכם את כל העבודה. שימו לב לא רק למיילים, אלא גם לפרסומות שמיד יופיעו לכם בפיד של פייסבוק, אינסטגרם ועוד. 

למשל. לפני שנתיים תכננתי להגיע לוייטנאם. יצא לי לא הכי כלכלי, כי הנחיתה היתה אמורה להיות ממש לפני חג המולד, כלומר מחירים בשמיים ואפס מקומות פנויים במלונות. נכנסתי ל-agoda כי ידעתי שאם לא אזמין מקום מראש אני מסתכנת בלינה ברחוב. רפרפתי ככה בין המלונות במקום אליו רציתי להגיע (mui ne), חטפתי חום מהמחירים והנחתי לזה. תוך יום קיבלתי מהם מייל עם כל המלונות אותם בדקתי, במחירים אחרים לגמרי. כך מצאתי את עצמי על החוף, בדירה ענקית, בחדר הכי יוקרתי במלון, עם חדר משלי (וג'קוזי פרטי צמוד אליו..), מטבח מאובזר, סלון מדהים, חדר שינה ענק לילדים ועוד במחיר של 60$ ללילה, במקום 130$ ללילה, שהיה המחיר המקורי באתר. הנה קישור למלון, החדרים הרגילים הם די רגילים, אבל הדירה פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה.

אגב, המחיר המקורי שנשלח אלי היה 40$ אבל אני..לוקח לי זמן, והתלבטתי וחשבתי שאני צריכה עוד להמשיך ולבדוק אז לקח לי כמה ימים שבהם המחיר כבר עלה. מאז אני לא עושה את זה יותר.

אתמול חיפשתי באותו אתר מלון עבור לקוחות שמקבלים ממני ייעוץ ובניה של מסלול. היום קיבלתי מייל עם מחירים פשוט מצחיקים על אותם מלונות אותם בדקתי אתמול, ובאותם תאריכים. המחירים ירדו בעשרות אחוזים. וזה קורה לי המון, כשאני משוטטת שם עבור לקוחות.

אין לי מושג מה אתרים אחרים מציעים, אבל האתר שבו אני משתמשת (עקביות, אמרתי?) גם מציין במפורש שאם אמצא מחיר נמוך יותר ממה שהוא מציע לי- הוא ישווה את המחיר ואף יוריד 5% ממנו. אני לא טורחת לבדוק או להשוות, אבל אתם בהחלט מוזמנים.  יש לו גם תכנית של הנחות לפי צבירת נקודות או משהו. לא בדקתי את זה עדיין אבל אני בטוחה שגם בדרך הזו אפשר להוזיל עלויות. בדקו את כל האלמנטים האלה כשאתם באים לבחור מנוע חיפוש מלונות ששווה לכם לדבוק בו.

אגב, אותו סיפור חוזר על עצמו גם עם Airbnb. הנה למשל מה שקרה לי כשעבדתי על המאמר 7 רעיונות לחופשה מפנקת בבנגקוק עם הילדים:

חיפשתי לכם בתי מלון ודירות מפנקות (רק עם בריכה) בשלושה אתרים שונים. חיפשתי ב- Airbnb, ב- booking, וב-Agoda. על מנת לקבל מחירים אמיתיים, הקשתי תאריכים של חורף ושל חופשת חנוכה (כי בנגקוק נהדרת בחורף!). מיד אחרי שגמרתי לכתוב את המאמר, התחלתי לקבל הצעות זולות בהרבה, על אותם בתי מלון עליהם כתבתי.

הנה למשל שניים מבתי המלון שכתבתי עליהם, שמופיעים במאמר במחיר של 350$ ללילה ו- 100$ ללילה, מוצעים לי כאן ב-148$ וב-48$ ללילה (דרך 'אגודה'):

IMG_20191122_171855         IMG_20191122_171912

והנה, גם 'בוקינג' מיד הציע לי את אותו מלון שבדקתי שם, בדיוק בחצי מחיר:

Screenshot_2019-11-22-17-56-11-250_com.android.chrome

Screenshot_2019-11-22-18-01-32-409_com.android.chrome (1)

יש סיבה טובה להרשם לאתרים האלה. נוח לי שהדברים מגיעים אלי, נוח לי כשאני לא צריכה למלא את כל הפרטים שלי מחדש בזמן שאני עושה הזמנה, כי הכל כבר רשום אצלם. נוח לי שאני יכולה לשלם דרך פייפאל כך שאני לא מסכנת את כרטיס האשראי שלי. אני מחפשת, נותנת להם קצת זמן, מקבלת את המחירים הזולים ביותר שמותאמים בדיוק לצורך שלי, ומזמינה תוך דקות.

שני טיפים אחרונים:

–          אם אתם נוסעים לחופשה ארוכה או לתקופה ארוכה, אתם יכולים להתחיל עם המחיר הנמוך שבאתר, ואחרי כמה ימים שבהם אתם שוהים במקום -להוריד את המחיר עוד יותר. כך אני נוהגת בכל מקום כמעט.

–          וכמובן אתם יכולים לנסות גם את הדרך הזאת. גם כאן, אגב, מומלץ קודם כל להרשם לאתר.

User comments

כן, אני יודעת. באי בוק שעדכנתי רק לאחרונה (וגם שידרגתי את המראה שלו-)) הצעתי מסלול טיול של שנה בתקציב של 5500 שקל לחודש.

והעניין הוא שגם כשכתבתי את האי בוק הזה, האופציה של טיול זול יותר היתה קיימת (וגם ציינתי אותה בסופו של האי בוק). אבל יצאתי מנקודת הנחה שרוב האנשים יעדיפו טיול מפנק -על -גבול -התיירותי, על פני טיול שמתעסק בחוויות עומק.

אבל לאחרונה, פונים אלי יותר ויותר אנשים לייעוץ, ומדגישים את הרצון שלהם פשוט לשהות תקופה במקומות מסויימים. וכשאני שולחת להם מסלול שתואם את התקציב שלהם (מסלול שבו אני מנסה לתת להם כמה שיותר) הם מבקשים לאוורר אותו. להוציא כמה יעדים כדי שיוכלו באמת פשוט..לשהות. מסתבר שה'נסטינג' שאני כל כך אוהבת לחפור לכם עליו- הופך להיות אופציה שהרבה משפחות מתחברות אליה.

אוקי. הבנתי. ואם כך הוא המצב, ואם אני באמת מקשיבה לקהל שלי, אני מזהה שינוי מעניין. אז יאללה. זורמת. ולכן לאחרונה, לא רק שעשיתי עם עצמי בדק בית לגבי כל, או רוב המקומות בהם אני עצמי ביקרתי, לראות עד כמה אפשר יהיה לצמצם את התקציב ובכל זאת לשמור על רמת הנאה גבוהה :-). אלא שגם שאלתי ותיחקרתי כל טייל ותרמילאי שפגשתי. היום אפילו תפסתי טיילת חמודה במכולת (בכפר הקטן בו אנחנו שוהים עכשיו בהודו) ותחקרתי אותה לגבי האי הקטן בו היא גרה במזרח התיכון.

טוב, לא בכל יעד או בכל מדינה זה אפשרי. לפחות על פי מה שאני יודעת. אבל במהלך המסע שלי מצאתי כמה מקומות שבהחלט אפשר לשהות בהם בעלות נמוכה מאוד.

בהודו, למשל, בצפון הנושק להימלאיה, יש כפר קטן שהילדים ואני מאוד מחבבים. שהינו בו לתקופות ארוכות כבר שלוש פעמים ולמעלה מחצי שנה במצטבר. לכפר קוראים "ואשישט", וכתבתי עליו לא מעט במהלך השנים.

בכפר יש שילוב מענג של אויר הרים, אוכלוסיה מקומית מקסימה, סמטאות צרות ונקיות מכלי רכב, מפלי מיים קרירים וצלולים, מטעי תפוחים ומשמשים, מעיינות חמים בהם אפשר לטבול כל יום כל היום (בחינם) ומסעדות טובות.

אם תגיעו לשם ותחליטו שאתם רוצים לשהות, פשוט לשהות שם תקופה מסויימת, למשל שלושה חודשים, תוכלו  לחיות על תקציב באמת מינימאלי ולהנות מאיכות חיים מדהימה.

תוכלו לשכור דירה נוחה ב-10000 רופי לחודש.

אוכל יעלה לכם, עבור כל המשפחה, בלי להתקמצן (אבל עם לשמור על עקרונות הנסטינג, המביאים עמם מחירים זולים והנחות), כ-1500 רופי ליום. כלומר 45000 רופי לחודש.

הוצאות אחרות כמו תקשורת, תחבורה, קצת פעילויות ופינוקים וכאלה- עוד כ-10000 רופי לחודש.

בסך הכל כ-65000 רופי לחודש. כלומר 1022$ לחודש, כלומר כ-3850 שקל לחודש, פחות או יותר, תלוי בשערי ההמרה באותו זמן.

אבל ואשישט היא הרי לא המקום היחיד בהודו, ובודאי לא המקום היחיד במזרח בו אפשר לחיות בגדול ובזול. אני אוהבת מאוד את ואשישט כי מעבר לתנאי המחיה הטובים, יש בכפר הזה גם אוירה מאוד נעימה. יש יוגה לסוגיה, צעירים שמתרגלים אומנויות לחימה ולהטוטנות על הגגות, מוזיקה ושירה שבוקעת מהחדרים כשעוברים בסמטאות, והרבה שלווה.

במהלך שנות המסע שלנו חיינו במקומות נוספים אחרים שגם בהם היתה אוירה קסומה ואיכות חיים גבוהה. לכל מקום היו את הקסמים שלו ואנחנו העשרנו את עצמנו בכיוונים רבים.

את המקומות האלה לא תמצאו באינטרנט. זה לא שתעשו גוגל ותקבלו רשימה. המקומות האלה הם מקומות שאפשר למצוא רק כשיוצאים באמת לדרך. ורק אחרי שמגיעים ובודקים, ומתעקשים.

אז אם אתם חולמים לצאת קצת, להתאוורר, לפגוש מקומות חדשים ולהעביר תקופה בשקט, ואם אתם נמשכים לסגנון טיול של נסטינג, ושהיית עומק במספר מקומות לאורך תקופה- קודם כל דעו שזה אפשרי :-). לגמרי אפשרי למצוא מספר יעדים מעניינים לשהיה, ממש כמו הכפר הזה, ועדיין לשמור על תקציב מצומצם.

הורידו את האיבוק (בחינם) והתחילו לתכנן את טיול החלומות שלכם .. 🙂 

החיים האלה עבורי הם לא סתם טיול. והם לא סתם דרך קלה להתנהל בעולם. כפי שבודאי כבר הבנתם, לסגנון החיים הזה יש משמעות עצומה עבורי. ובעצם כמעט כל צעד שאני עושה, וכמעט כל בחירה שנלקחת, יוצאת מתוך הרבה מחשבה ולא מעט רצון לעשות את המקסימום עבורי, ובעיקר עבור הילדים.

אני משתדלת ככל יכלתי לקחת את הנקודות המרכיבות את השגרה המיוחדת שלנו, ולעשות איתן את המקסימום. לחשוב, לדייק, להיות יצירתית ולנצל את כל מה שדרך החיים הזאת מאפשרת, על מנת להקנות לילדי ערכים, בטחון, והתנסויות.

הפוסט הזה נולד מתוך שאלות ששאלו אותי משפחות שתכננו טיול עם הילדים במזרח, וגם משפחות שנמצאות כבר תוך כדי הטיול. גיליתי שבתשובות הקצרות והמעשיות שאני נותנת לכולם, מסתתר בעצם הרבה יותר מ"איך לארוז לטיול".

אז להלן ארבעה דברים, שנראים קטנים, אבל בעצם הם לא.

 1.  תיק משלהם

כשיוצאים לדרך ארוכה, המזוודה או המוצ'ילה וכל מה שבתוכם, הופכים להיות חלק מאוד משמעותי בחיים. לכן חשוב להקדיש מעט מחשבה לדרך הנכונה ביותר שבה מחלקים את הציוד בין כולם.

תנו לילדים תיק משלהם, תנו להם להחליט מה הם לוקחים (כמובן עם הכוונה נכונה מצדכם), והקפידו שכל הדברים שלהם יכנסו לתיק המיוחד שלהם. זה כולל גם את הנעליים, תיק כלי רחצה אישי, ואם אפשר גם מגבת. התיק הזה הולך להיות המקום הפרטי והאינטימי שלהם, מקום בו כל הדברים שלהם נמצאים, והם אחראים עליהם.

תנו להם את התחושה שאתם סומכים עליהם שידעו לשמור על הדברים שלהם, שיזכרו לקחת אותם ולארוז את הכל בכל פעם שעוברים למקום חדש, והקפידו שהם יוכלו לשאת את התיק בעצמם. כבדו את הפרטיות שלהם בכל הנוגע לחפצים שבתיק, ותנו להם את התחושה הטובה שכרוכה באחריות על תכולתו. 

2.  עצמאות כספית

המזרח מזמן הזדמנות נהדרת לאפשר לילדים כבר מגיל צעיר להתנהל עם כסף באופן יומיומי. שתפו את הילדים בכל מה שקשור לכסף, ברמה היומיומית. אבל הכל. שידעו כמה עולה החדר בגסטהאוס, שיסתכלו על המחירים בתפריט, שיהיו מודעים לתקציב היומי שאתם שואפים להתנהל לפיו. שיחשבו את שערי ההמרה.

מעבר לזה- דאגו שיהיה להם תמיד כסף משלהם בכיס. שיתנסו בקניה שוטפת, יומיומית, על פי הצורך וגם על פי החשק. לאט לאט הם ילמדו לא לקנות עם הכסף הזה גלידה, אלא לשמור אותו לרגע שבו הם ממש צמאים והם רוצים לקנות פשוט..בקבוק מים. או לשלם על הכביסה שביקשתם מהם לאסוף. או על הנסיעה באוטובוס. אני נותנת לילדי הגדולים (בני 13 ו-16) כבר כמה שנים גישה חופשית לארנק ולכסף והם מנהלים את ענייני הכסף שלהם באחריות מלאה. 

 3. תרומה חברתית

במהלך התקופה בה תשהו בחו"ל, יהיה עליכם להתמודד עם כל מיני דברים שבדרך כלל לא לגמרי לוקחים בחשבון לפני שיוצאים. למשל, ימי הולדת של חברים ובני משפחה ואירועים אחרים שלא תוכלו להשתתף בהם. על מנת לציין בכל זאת את התאריכים החשובים ובכל זאת להרגיש שאתם חולקים את השמחה עם היקרים לכם, למרות המרחק, הקצו סכום כסף (אותו הייתם במילא מוציאים על האירוע אילו הייתם בארץ) וצאו עם הילדים לחלק את הסכום הזה לאוכלוסיות נזקקות. שתפו את הילדים בכל, התייעצו איתם, ותנו להם אם אפשרי להיות מעורבים ככל הניתן. קנו פירות לילדי רחוב, בגדים למשפחות מעוטות יכולת בסביבתכם, או תרמו ספרים וצעצועים לבית יתומים. לא משנה מה, כל פעולה שתעשו כמחווה לאירוע תשמח את בעל השמחה ותעביר לילדים מסר חינוכי רב ערך. עד היום יש בפוקרה אישה טיבטית שמחבקת אותי בכל פעם שהיא פוגשת אותי ברחוב, בזכות הגרביים והגופיות החמות שקניתי לילדיה בתאריך יום ההולדת של חבר קרוב שלי, ובשמו. למעשה, בתי היא זאת ששאלה אותה מה היא צריכה, בחרה יחד איתה את הבגדים החמים ונתנה לה אותם.

 4.  השתתפות מלאה ופעילה

תנו לילדים להיות שותפים מלאים בהחלטות, בהתלבטויות, ובבירורים. תנו להם משימות של חיפוש מידע- החל בשערי ההמרה והמטבע בארץ החדשה אליה אתם מתכננים לנסוע, וכלה במקומות לינה. תנו להם את התחושה שאתם סומכים עליהם. הילדים שלי, בהתאם לגילם, מנהלים את המסע לגמרי ביחד איתי. הם מחפשים כרטיסי טיסה, מבררים את כל המידע הדרוש ליעדים אליהם אנחנו רוצים להגיע (ויזות, מטבע, מחלות, וכו') והרבה פעמים גם אחראים על הזמנת חדרים במלון ללילות הראשונים שלנו ביעדים חדשים. אם אנחנו מחליטים שהם אחראים על תחום מסויים- אני לא בודקת אחריהם, אלא סומכת עליהם לחלוטין ונותנת להם את מלוא הקרדיט. איך מגיעים ממקום למקום, כמה עולה, איזו חברת נסיעות, כמה זמן לוקח, איפה כדאי לחנות. ועוד הרבה הרבה פרטים קטנים שמצטברים לרשימה די ארוכה, אותה אנחנו מחלקים בנינו.

טיפים ומידע רב נוסף מופיעים באי בוק שלי "המדריך המעשי לטיול ארוך עם ילדים" ספר מומלץ לכל משפחה שמאמינה שטיול עם ילדים יכול להיות בעל ערך ורב משמעות להווה וגם לעתיד שלהם…

  אני טוענת שאפשר למצוא את הדרך המתאימה לכל משפחה ולכל תקציב. רק צריך לדעת לאן ללכת, את מי לשאול ואיך להגיע לשם :-).

 אחרי חמש שנים שאני עושה את זה, אני גם מאמינה שטיול עם הילדים הוא אחת החוויות הכי משמעותיות והכי מעצימות שיכולות להיות

אז בואו לאתגר אותי !

 בשיחת טלפון אנחנו נבהיר את כל הרצונות והצרכים האישיים שלכם.

לאחר מכן אשלח לכם תכנון טיול מא'-ת'. פשוט.

 התכנון כולל:

♦ עלויות והתאמת המסלול לתקציב הרצוי. בלי להתכלב. לחיות בגדול ובזול.

♦ המלצות וטיפים חשובים לטיול עם משפחה בחו"ל.

♦ שימוש בקשרים האישיים שיש לי במקומות רבים כדי לאפשר לכם מידע מהימן, הנחות, נחיתה רכה, עזרה מקומית בכל דבר ועוד..

♦ טיפים והמלצות לחסכון משמעותי בעלויות של הטיול.

♦ טיפים והמלצות להעשרת הידע הלימודי של הילדים למשך שנה שלמה.

♦ תכנית מפורטת של מסלול, ביטוח, חיסונים, אריזה, לינקים חשובים, אנשי קשר לענייני רפואה, ויזות, התנהלות עם כסף. הכל. דפי מידע ספציפיים לכל יעד הכוללים גם מידע כללי, התמצאות במקום, המלצות אישיות שלי, וגם מידע נקודתי על תקשורת, אוכל, תחבורה, מקומות לינה ועוד.

♦ וכמו כן- כרטיסי טיסה זולים במיוחד.

 השירות הזה ישיג לכם שני דברים עיקריים-

1. חיסכון משמעותי בהוצאות הטיול וצמצום התקציב הדרוש עד כדי כך שתוכלו לצאת לטיול מעין זה כמעט עם כל תקציב

2. חסכון משמעותי בזמן ובאנרגיה.

3. סדר בבלאגן, מיקוד וחיסכון רב בבלבול הכרוך בתכנון מסע מעין זה. כל הבלבול יכול להמנע לחלוטין. 

והעיקר- התכנית הזאת תחסוך לכם מאות ואף אלפי דולרים.

** עכשיו אני גם מאפשרת לכל מי שרוצה: בניית מסלול טיול מדהים של שנה בתקציב שלא עולה על 1000$ לחודש. אז כל מי שמעוניין מוזמן. וגם אם אתם מכירים מישהו שיכול להיות מעוניין- אנא שלחו אותו אלי.

בואו נבדוק איך גם אתם יכולים. שלחו לי מייל. 

זה היה על החוף בפיליפינים. גרתי שם, בבית פיליפיני עשוי במבוק, כשהחוף והמים מנצנצים לי מבעד לחלון. היה לילה. ומהאור שזרח על עצי הקוקוס מבעד לחלון ידעתי שזה הזמן. הנה הגיע ירח מלא.

היא עלתה מולי קצת לפני חצות. עם שאלה קטנה במסנג'ר. אז עצרתי לרגע, התיישבתי על המיטה וכתבתי לה בחזרה. ואז היא שאלה עוד משהו. ועניתי.

ואז היא שאלה על התשוקה. ספרי לי, היא ביקשה. מה זה אומר. מה זה בכלל. ואיך חיים את זה. שכחתי, היא אמרה. ואני לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. מתוך ערמות הכביסה והכלים והמטלות. ידעתי מה זה לשכוח. מתוך הציפיות החברתיות שתשתיקי, תרסני, תצפיני עמוק עמוק את האש בעינייך. את הסערה בבטנך. לא. אסור. זה לא מכובד. זה לא הזמן. זה אף פעם לא הזמן. שימי חזיה בבקשה, הרכיני ראש ושבי בשקט. הרבה יותר יפה ככה, כשאת לא הכי יפה או הכי סוערת שאת יכולה להיות .

 הבנתי לגמרי.

הבטחתי לה שאחשוב ואכתוב לה. וסגרתי. "הירח", הסברתי.."הוא קורא לי.."

ויצאתי לטייל על החול יחפה לאור הירח שהכסיף והזהיב את הכל בקסם.

זה היה כבר לפני כמה חודשים. מאז עברתי עוד כמה ארצות, ועוד כמה ירחים מלאים, על חופי ים וחופי נהרות. מדי פעם היא היתה עולה מולי ומזכירה לי שהבטחתי לחשוב עליה. "אני עדיין חושבת..", הייתי עונה.

וחשבתי. חשבתי כשדחפתי כפות רגליים בחול החם, הרך. או בחול רטוב ובוצי. נותנת לתחושה לחלחל לתוכי, להזדחל מלמטה עד למעלה, עוצמת עיניים, ומתשהה עם זה לרגע.

חשבתי כשדהרתי על הגלים והסירה ונשמתי את הדולפינים שקיפצו מולי ישר אל תוך החזה. חשבתי עליה כשצללתי, עוקבת בשקט אחר צב ים מרהיב שעולה, לאט לאט, ממעמקים, אל שפת המים כדי לנשום.

חשבתי עליה כשנדחסתי באוטובוס מצ'וקמק, בתי על ברכי ורגלי נדחפות בתנוחה לא תנוחה בין מוט ההילוכים של הנהג, בעוד פרחים צבעוניים מפלסטיק מתנדנדים במסגרת השמשה שמולי. וההימלאיה, לבנה וזוהרת מציצה מבעדה.

חשבתי עליה מדי פעם, כשנעצתי, ממרחק, מבטים חושקים בחזו החשוף והחלק של גבר יפה. מרגישה איך כפות הידיים שלי, איך הבטן שלי ,איך החזה שלי מתעוררים כולם לחיים, נמשכים.. לגעת.

ניסיתי לתת לזה מילים, בשבילה. להפוך את הכוח, האנרגיה הזאת שמפיכה בי חיים בכל בוקר, בכל יום, בכל לילה, למשהו מוגדר. מנוסח. משהו שהיא יכולה לקחת איתה. או לפחות להבין. או..להזכר בו.

כי זה שם. גם אצלה. וזה מה שהיא מחפשת. "אז את בעצם מדברת על רצון, על צורך?" היא שאלה. "ממש לא", עניתי. ושוב הבטחתי- "אני אחשוב על זה עוד קצת".

והיה לי קשה. מאוד. כי איך יכול להיות שאני, אישה של מילים, לא מצליחה להעביר לה משהו כל כך בסיסי, כל כך קיומי, כל כך נוכח בחיים שלי. הרי זה שם כל הזמן, כבר תקופה ארוכה. ובכל זאת..

ניסיתי להתבונן בשקט, בהקשבה, בנשים אחרות שפגשתי. נשים מדהימות, כולן. מלאות אהבה, נתינה, סקרנות. נשים אמיצות וחזקות. ופתוחות. כשאת יוצאת לדרך את פוגשת עוד כמוך, שיצאו, למרות ולמרות ולמרות. וכשהעיניים שלך נפגשות עם שלהן, נוצר ניצוץ. כוכב חדש נולד. המוסיקה מהדהדת בהרי הקרח הנידחים ביותר.

ואז הבנתי.

זה הניצוץ הזה.

עצמי עיניים, אהובה. היי שקטה אבל ממש. ונסי לשחזר את הרגע הזה, שבו הגבר שלך נוגע, ואת נפתחת אליו. לגעת בך. הרגע שבו החזה שלך מתחמם והעיניים קצת מתנמרות להן, האנרגיה שזורמת שם.

או הרגע שבו הגוף שלך נפגש, אחרי יום ארוך, עם המים החמים במקלחת. ואולי דוקא הרגע שבו את פושטת את החלק העליון של הביקיני ונכנסת לים, ערומה. אם את עוצרת הכל ונשארת רק להרגיש, פותחת את עצמך לתחושה בלבד, אז זה זה.

ואם את לוקחת את האנרגיה שמרוכזת שם, בשניות האלה, ושומרת אותה איתך. גם אחרי שיצאת מהמים. מהמקלחת. מהגבר. גם אחרי שהתעטפת שוב בכיסויים החברתיים הנדרשים. אם את שומרת אותה איתך, אז זאת התשוקה שאני מתכוונת אליה.

ואולי היא לא שם בכלל. אולי זאת האנרגיה הפרטית שלי שמופיעה ברגעים האלה. ועבורך אלה בכלל רגעים אחרים. מה מביא לך אותה? מתי הרגשת אותה בפעם האחרונה? מתי הרגשת שאת ח י ה, בגופך, בנשמתך, כל כולך פשוט..חי?

זה מה שהתכוונתי כשכתבתי לך שמה שממלא אותי לאורך כל היום זו התשוקה. לא, היא לא היתה שם כשקיפלתי כביסה כל היום.

חפשי אותה, אהובה. שמרי אותה. קחי אותה איתך לכל מקום. תדהרי איתה גבוה רחוק חופשי. ושילכו לעזאזל כל אנשי הצנוניות למיניהם.

כי בלעדיה…האמת היא שאין לי מושג איך חייתי בלעדיה.

המשיכו לקרא כאן מה קרה בעקבות הפוסט הזה……>>

חזרה לבלוג

 וגם כמה זמן יקח להתארגן על זה..

הרבה זמן שאני מחכה לכתוב לכם את זה. הרבה זמן שאני הופכת והופכת ושואלת ומתייעצת ומנסה לקשור קשרים עם אנשים שלדעתי יכולים לעזור.

מיילים רבים שהסתיימו במילים: 'אני רוצה לאפשר את החלום הזה לכולם. לכל מי ששואל, לכל מי שפונה אלי. שתהיה לי תשובה. לא תשובה טובה. לא ,זה לא מספיק. אני רוצה תשובה מעולה. משהו מצויין'.

ובתכל'ס…כל מה שהייתי צריכה הוא להסתכל טוב טוב על עצמי. ולקחת את הנסיון שלי, את כל הידע שצברתי, ופשוט לנסח אותו בצורה ממוקדת ופשוטה. כזאת שגם אני אבין אותה בסופו של דבר.

אז להלן מה שאני הייתי עושה, ארבע וחצי שנים קודם, אילו ידעתי את כל מה שאני יודעת היום, ואילו היה מישהו שיכול היה לספר לי על זה:

שני צעדים עיקריים. זה הכל.

  1. לבנות מערך הכנסה פאסיבי, מבוסס אינטרנט, שמניב לי כמה אלפי שקלים בכל חודש.

אני יודעת. כבר זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. אבל היום אני יודעת- שזה הרבה הרבה יותר קל. היום אני יודעת שכל מי שיפנה אלי- תהיה לי תשובה מאוד פשוטה בשבילו.

א-ב-ל. זה לא בחינם. וזה לא יכול להיות בחינם כי מדובר במערך מושקע, ורציני. וכמו כל דבר בעל ערך- גם בזה יש להשקיע. לא הרבה. אבל כדי להתחיל להשתחרר מהתשע עד חמש חייבים להבין, שזה יעלה לנו גם קצת כסף.

כמה זמן מראש כדאי להתחיל כדי להגיע למצב של רווחים?

אני ממליצה להתחיל כשנה לפני התכנון לצאת לחופשי.

כמה זה אמור לעלות בערך?

אני יכולה לאפשר לכם את זה ב-2000$ או בפחות (תשלום חד פעמי). יותר מזה זה לא יעלה. העלות היא כל מה שתצטרכו להשקיע כדי להרוויח בסופו של דבר (בתוך כשנה) הכנסה חודשית קבועה.

כמה אפשר להרוויח אחרי שנה?

זה תלוי. בערך בין 1000$ ל-2000$ לחודש.

2. בניית פרנסה בטוחה, מבוססת אינטרנט, קבועה וחודשית.

וזה מה שיעשה את ההבדל. למצוא עבודת פרילאנס, כלשהי, לא ממש משנה איזה או באיזה תחום. תשלום לפי שעה. לקוח אחד, שניים, שלושה. כמה שיתאים לכם. זה הבטחון שאתם צריכים, הצד הברור, הידוע מראש, הקבוע. זה שאתם שולטים בו, במקום שהוא ישלוט בכם.. :-).

תתחילו מהעבודות הכי זניחות ופשוטות. מלאו טבלאות אקסל, שלחו מיילים עפ"י בקשת הלקוח, העתיקו-הדביקו לינקים. לא משנה באמת. רק תתחילו. שימו רגל שם. ולאט לאט אתם תראו שהדברים מתקדמים, שאתם צוברים נסיון ובטחון, שהמחיר שתדרשו לשעה ילך ויעלה, שמספר הלקוחות יגדל.

כמה זמן מראש כדאי להתחיל?

אני ממליצה להתחיל כשנה מראש. בזמנכם הפנוי, לאט לאט. רק תתחילו. אין לכם מושג כמה בטחון וכמה סיפוק זה יתן לכם. באמת. אפילו אם בהתחלה תרוויחו רק דולרים בודדים. תהיה לכם שנה לבסס קשרים, להוכיח את עצמכם, לעלות במחיר, ולחסוך בנתיים את כל הכסף הזה שאתם מרוויחים.

כמה זה אמור לעלות בערך?

כלום. פנו אלי, ואני אוכל לעזור ולהפנות אתכם לאנשים שמחפשים עובדי פרילאנס.

כמה אפשר להרוויח אחרי שנה?

גם זה תלוי :-). תרוויחו לפחות 10$-15$ לשעה (בדרך כלל יותר). אני יודעת. זה לא הרבה. אבל אני מסתכלת על זה במונחים של טיילת. וכשאני עושה חישוב, ששעתיים עבודה ביום מרוויחות לי 2000-3000 רופי נפאלי, שזה כל מה שאני צריכה כדי לכסות את ההוצאות שלי ליום אחד…אז זה נראה אחרת.

אגב, תשלום "בטוח" יכל להגיע לא רק מעבודות פרילאנס. אפשר גם להרוויח סכומים יפים מכתיבת מאמרים, למשל. או מתרגום. או מכל אלה ביחד (מה שאני עושה..בשלב זה של חיי אני לא לוקחת סיכונים ולא אומרת 'לא' לשום דבר..)

השילוב של שני הערוצים האלה הוא זה שיביא אתכם בבטחה, בשלווה, אל הצד השני. שני הערוצים האלה יכולים להתנהל מכל מקום, בכל זמן, ללא שום מגבלות. אני משתדלת לעבוד כמעט בכל יום. בכל יום להרוויח אפילו קצת. כך אני מרגישה שהכל בסדר בשבילי :-). זה לא תמיד יוצא. (לפעמים אני קמה בבוקר ופתאום מזמינים אותי ללכת לטפס על צוקים וכל היום שלי נראה אחרת לגמרי מאיך שחשבתי שהוא הולך להיראות..) וכמובן שיש כאלה שיעדיפו לעבוד יום אחד שלם בשבוע, ואת שאר הזמן לבלות על שפת הבריכה בשקט. אבל השנה שבה תתלמדו ותבססו את המערך הזה- תתן לכם די והותר זמן ללמוד מה הקצב שלכם, באיזה שעות קל לכם יותר לעבוד, ומה סדרי העדיפויות שעובדים בשבילכם.

וגם אם המערך הפאסיבי שבניתם תופס תאוצה (להלן סעיף 1), והרווחים ממש מספיקים לכם (וזה בהחלט יכול לקרות)- אל תתנשאו. תמשיכו לשמור על עבודה כלשהי כל הזמן.

אם הכל ילך חלק- בתוך כמה חודשים יכנסו לחשבונכם סכומי כסף נאים אותם תוכלו להפנות לחיסכון עבור הטיול (אני תמיד ממליצה לצאת עם חסכון כלשהו שמור בצד) וגם לממן את כרטיסי הטיסה.

כתבו אלי

טלי כנפי היא אולי הצעד הראשון שאפשר לעשות כדי להביא את החשק שבבטן, זה שבועט לו שם כל כמה זמן, קצת לחופשי. ואולי גם אתכם. טלי עובדת עם אנשים על הגשמה. של משאלות, חלומות, של רצונות ואושר, היא מטפלת אינטגרטיבית עם נסיון עצום.

הלכתי לשאול אותה קצת. מה זה אומר בעצם. ואם בכלל כדאי.

1. לאנשים רבים יש חלומות, מה הן הסיבות העיקריות שמונעות מהם בסופו של דבר להגשים אותם?

 לשאלתך פנים רבות וכך גם תשובות רבות, אי לכך אתייחס לשאלה זו, כפי שאני נוהגת להתייחס למקור רוב הבעיות של האנשים שפונים אליי לטיפול.

דפוסים –בעיני הםמקור הסיבות שמונעים מאתנו מלהגשים את חלומותינו. משמעות הדבר היאשהמציאות בה אנו חיים וגדלים, מרגע הולדתנו, היא זו שתכתיב את עתידנו לבואולא הבחירות ההכרתיות שלנו.

את בוודאי שואלת את עצמך למה אני מתכוונת?

בלידתנו ובילדותנו, אנחנו כספוג שקולט באמצעות החושים, הגוף, הרגשות והשכל שלנו.

היכולת שלנו להעניק לזולת תלויה במשאבים להם זכינו במהלך חיינו. ככל שהסביבה בה גדלנו הטיבה עמנו ואפשרה לנו להכיר בפוטנציאל הגלום בתוכנו, והעניקה לנו: תמיכה, הקשבה, אהבה ותנאים שונים שמזינים, אילו הם התנאים הדרושים להגשמת חלומותינו.

לעומת זאת, לו הסביבה הייתה דלת משאבים רגשיים, תודעתיים, אם התפקוד ההורי היה לקוי,ומה שספגנו היה: שיפוט, ביקורת, דרישות ללא היכר, או הורות מגוננת ייתר על המידה או הורות מזניחה מדיי – אלו יהיו הכלים והמשאבים איתם נצא לדרך, ללא קשר לכוחות וליכולות הטמונים בתוכנו.

אי לכך, המגבלה שתמנע מאתנו מלהגשים את חלומותינו האמתיים בחיים מבחינתי, אלו יהיו: עברנו, הדפוסים איתם גדלנו ואיכות האושר שהוענק לנו.

כל זה ינהל את בחירותנו בחיים, כאשר אני משתמשת במילה – בחירה אמיתית, הכוונה שלי לבחירה לא מדומה, דבר שאנו נוהגים לעשות לרוב  כחלק ממנגנוני הגנה שבנינו לאורך החיים.

2. מה הם הפחדים העיקריים שחוסמים אותנו מלהגשים את עצמנו?

פחדים רבים מונעים מאתנו מלהגשים את עצמנו, ביניהם:

פחד מכישלון – עשוי למנוע מאנשים מלנסות דברים בחייהם.

פחד מהצלחה – עשוי לעצור אדם מלהתקדם בחייו, מחשש שלא יוכל להכיל את גודל ההצלחה.

חוסר אמונה ביכולות של עצמך, והערכה עצמית נמוכה, ימנעו מהאדם מלהתקדם, להתנסות, לקחת סיכונים שונים בחייו.

טראומות שונות, מחלות, אובדנים, מגבלות גופניות, רגשיות ושכליות עשויים למנוע מאנשים "לקפוץ למים" ולאפשר לעצמם הזדמנות נוספת.

דיכאון, חרדות אף הם מונעים מאתנו לעיתים להגשים את יכולותינו.

זה מחזיר אותי לתשובתי הראשונה –שככל שהמשאבים בתוכנו גדולים ובריאים נוכל להגשים את עצמנו ואת חלומותינו.

3. את טוענת שהמשאבים הפנימיים שלנו, ולא המשאבים החיצוניים (כסף, קריירה וכד') הם אלה שרלוונטיים לנו יותר להגשמת החלומות שלנו?

אכן שאלה מורכבת, משום שלכל אדם יש חלומות ושאיפות שונות משל עצמו בחייו, אי לכך, אתייחס בתשובתי אך ורק לאנשים שחשוב להם להגשים את עצמם, את הפוטנציאל שלהם וחלומותיהם האמתיים.

אנחנו יודעים שכסף מעניק שקט, ביטחון, עצמאות – אך לא מקנה אהבה עצמית, ערך עצמי, הכרות עצמית, גילוי של "האני האמתי" וכד'.

הוא כן מקנה טיולים, תכשיטים, דברי יוקרה למיניהם, מעמד ועוד. והשאלה הנשאלת היא: האם אני מאושר? האם אני מסופק? לשם ייחלתי בחיי? האם חסר לי/ בי משהו?

ככל שהאדם שואל את עצמו שאלות, הדבר יוביל אותו לשינוי, לרצון להתגלות, להיפרד מהמסכות של חייו, ממנגנוני ההגנה השקריים שהגנו עליו מפני האמת שבשחייו.

ובכן לשאלתך- ככל שהמשאבים הפנימיים שלנו גדולים בתוכנו – הסיפוק, האהבה, הכרת התודה, ההקשבה, הצניעות, רוחב הלב, יהיו חלק מחיינו ויאפשרו לנו להגשים את חלומותינו האמיתיים.

4. מה הצעד הראשון שאת ממליצה לנו לעשות כדי להתחיל להגשים את חלומותינו?

הצעד הראשון שיוביל אותנו להחלמה/ גדילה/ הגשמה, הינו הצעד שבגללו נפנה לקבלת עזרה מקצועית וטיפולית.

לרוב חוסר סיפוק בחיינו או חוויה טראומטית שעברנו, פרידות/ אובדנים שונים, קשיים במצב הרוח שלנו – כל אילו וסיבות נוספות ידליקו בתוכנו נורת אזהרה, שהגיע הזמן לטפל בעצמנו מבפנים ולצאת למסע חיינו האמיתי, בו נלמד לכבד, להכיר, לאהוב ולסלוח לעצמנו ונהפוך לנאמנים באמת.

בחירה איכותית במטפל שילווה את מסע הריפוי שלנו הוא חשוב מאוד, מכיוון שהריפוי של המטופל, טמון בקשר הטיפולי.

זה ידרוש מאתנו אומץ. לקיחת אחריות על חיינו, לבחור בחיים כפי שהם כרגע בתקווה לשנות אותם בעתיד והעיקר הוא לבחור בעצמנו לראשונה ולהשקיע בהחלמתנו, בריפוי כל החסכים שמנהלים את בחירותנו המדומות, ולהתחיל לחיות את חיינו ובחירותינו האמתיים.

5. האם בכלל כדאי להתעסק בעצמנו ולנסות להגשים את חלומותינו? ומה המחיר שנשלם על כך?

בכל אחד מאתנו קיים פוטנציאל לא מוגשם, וכל אחד מאתנו  מתלבט בחייו בשלב זה או אחר, האם לוותר על מה שהוא מוכר ובטוח, לטובת מה שהוא חש ומרגיש בתוכו, שאינו מוכר ואינו בטוח, האםלהקשיב לקולות הלב שמבקש מאתנו לצאת לדרך חדשה ולגלות מי אני? מה טוב עבורי? מיעושה לי טוב? וכך להגשים את עצמי ואת חלומותיי.

יחד עם זאת, שאלת את האדם הלא נכון, אם להשקיע את חיינו בלהגשים את עצמנו או לוותר על עצמנו.

אני כבר למעלה מ 25 שנים עוברת מסע פרטי של ריפי וגילוי עצמי, זה "האני מאמין שלי" ולשם אני מובילה את מטופליי.

ומה לגבי המחיר?

לכל דבר יש מחיר בחיים בדיוק כפי שיש רווח והפסד בכל דבר בחיים, גם כאן.

אי לכך, בחירה במוכר ובבטוח זו אכן בחירה, אך לא תמיד תוביל אותנו להגשמה עצמית, יתכן שתגשיםרק חלק מחלומותינובאופן זה, ויתכן שאין באפשרותנו ובכוחותינו לעשות  אחרת.

בחירה בחיים והגשמת חלומותינו והגשמת עצמנו – משמעות הדבר:  לגלות דברים שהדחקנו והגנו על עצמנו מפניהם, כי הם כואבים ופחות נעימים עבורנו, אך גם משחררים אותנו לבחירות אמתיות ולהגשמת חלומותינו והגשמת הפוטנציאל שקיים בתוכנו.

זה עשוי להוביל לשקט פנימי, לאהבה עצמית, קבלה, נחת, כבוד לעצמך, לבחירות טובות יותר בחיים ומעל לכל לבחור בחיים באמת דבר שאינו מובן מאליו.

אז מי מצטרף למסע? 🙂

טלי כנפי מטפלת אינטגרטיבית ומגשרת , מטפלת אישית וזוגית, מנחה וממציאת שיטת "הבית הפנימי", שיטה שמובילה להגשמה מלאה.  משלבת בעבודתה: פסיכותרפיה, אומנויות, טיפול גוף-נפש-רוח והיליניג ובעלת נסיון של 20 שנים. בקרו באתר שלה.

רק את והיא. שניה לפני שהיא הולכת ומוצאת לעצמה את דרכה. שניה לפני שאת באמת צריכה לשחרר ולחתוך את חבל הטבור.

או אולי הרבה אחרי. אחרי שהתרחקה כבר. אחרי שפרצה וחתכה ונעלמה מעבר לערפל. ואז חזרה. לחיבוק.

אמהות ובנות.

כמה פשוט המשפט. כמה קל להגות על הלשון. כמה הוא נעים.

וכמה טעון.

כמו עולם שלם נאמר בשתי המילים הללו. אני כותבת אותן ודמעות בעיני. נפשי כאילו רוצה להתיז החוצה מליוני הבזקים במליוני צבעים שכולם מציירים תמונה אחת.

זה לא פוסט עם מילות מפתח. לא. הוא לא.

ובכל זאת..הצירוף המרוכז הזה "אמהות ובנות". נראה שמילות המפתח כולן כאילו מתרכזות סביבו באופן טבעי.

קחי אותה איתך. צאו ביחד למסע. מסע שמתחיל ונמשך קצת יותר ממה שבדרך כלל אתן רגילות. מסע שיביא איתו התמודדויות שלא פגשתן עד כה. מראות חדשים. מפגשים. דרכים חדשות וגילויים. קחי אותה לחוויה שתזכר כמשהו שהוא רק שלך ושלה. חבקי אותה, תני לה לספר לך את עצמה, להראות לך מי היא מחוץ לבצפר, מחוץ לחברים, מחוץ לדלת הסגורה מאחוריה.

תני לה לראות את עצמה באור אחר לגמרי. לגלות בעצמה דברים שלא הכירה.

תני לה לראות אותך. מחוץ לשגרה הלחוצה. לבישולים. לעבודה. למטלות. אל תהיי רק אמא לכמה ימים. תהיי האישה שאת. ותני לה הצצה לשם. כי לשם היא הולכם גם. תהיי כל העוצמה שבך, כל התשוקה שבך, כל האהבה. כל השלווה שיש בך. תהיי כל מה שאת מאחלת לה להיות. תני לעצמך לגלות בתוכך דברים שלא ידעת שיש שם.

צאו. ופתחו דרכים חדשות. אופק חדש. קחו את התעוזה שלכן ולכו עד הקצה.

הזכרונות שיצרבו לא יהיו קשורים לשופינג שתעשו ביחד. ולא למריבות על המקלחת במלון. הזכרונות הם כל מה שבאמצע. הם הדברים שקורים לנו עמוק בפנים, בחזה.

לראות את הבת שלי מטפסת את ההימלאיה. מתמקחת עם מוכר הודי *בהודית*. קופצת על ריקשה, שיערה מתבדר, חופשיה. מלטפת אייל צפון, מכינה צ'אפאטי על האש באוהל בסיביר. פוט מאסאז' משותף של שתינו באמצע הרחוב בתאילנד. צוללת בשיערה הארוך, כמו בת ים, בים התורכיז הצלול בפיליפינים, קוטפת כוכבי ים. ומליון מליון זכרונות שקופצים לי עכשיו בגלל הכתיבה. קטנים וגדולים.

אני זוכרת אותה עומדת מולי באמצע שדה תעופה הומה בסין. זוכרת את עיניה חזקות, בטוחות, ברורות. כשהבשורה על הפרק היתה: או שתאבדו את כל המזוודות שלכם, או שתפספסו את הטיסה. והיינו צריכות להחליט ברגע מה לעשות.

זוכרת אותה רוקדת בחדר מול המורה ההודי הקשיש שלה, שאהב אותה כמו את נכדתו. סופרת עם המקצב והתוף הקטן שלו.

זוכרת איך עמדנו על המעבורת בפיליפינים, לפנינו רק ים תכול ואופק רחוק. ופתאום קיפצו לנו מול העיניים להקת דולפינים מרהיבה. ואיך שתינו צעקנו מרוב התלהבות, וכל הפיליפינים שעמדו לידנו בכלל לא הבינו על מה אנחנו מתלהבות. וזה לא הפריע לנו. המשכנו לצעוק ולקפוץ מרוב אושר כל עוד הדולפינים קיפצו לנגד עיננו.

ואחר כך שחזרנו שוב ושוב איך נראינו כמו שתי מפגרות מול כל האנשים האחרים שרגילים למראות האלה ובכלל לא מבינים איזה חלום הגשמנו בדיוק באותם רגעים. והתגלגלנו מצחוק.

אני זוכרת את היום בערב. כשהיא אמרה "מה אני כבר יכולה לבקש מתנה לבת מצווה? אין שום דבר שאני רוצה או חסר לי..".

טיול אמהות בנות. זה משהו שהייתי רוצה לעשות עם אמא שלי. עכשיו. הייתי רוצה שהיא תראה אותי, ככה. עם כל מה שאני. האמיתית. מחוץ למסך השעבוד היומיומי, ההריונות, הדאגות, ארוחות החג. השפל. האבל. הייתי רוצה לתת לה אותי שתראה את האושר בעיניים שלי, את התשוקה, את הסערה. את האישה שהפכתי להיות. בלי מספרה ובלי קוסמטיקאית ובלי חדר כושר ובלי חניה ברברס.

ואני יודעת. שזה בכלל לא קשור לגאווה שלה. או לכבוד שאני מביאה (או לא מביאה) לה. זה קשור לאור בעיניים שלי. והוא מה שהיא חיה את כל חייה בשבילו.

קחו את הבנות שלכן וצאו אל העולם. שבוע. שבועיים. לא משנה לכמה זמן.תטפסו על ההימלאיה. תצללו עם כרישים. תפגיזו בשופינג. ,תתפנקו במסאז'. תתנערו, תשקשקו, תפגשו אחת את השניה ואת עצמכן. עכשיו. אל תפספסו את זה.

שני יעדים שאולי לא חשבתם עליהם לטיול בת מצווה שיזכר לנצח

מאמר אורח, שכתבה אירית, שחזרה לא מזמן מטיול של שנה עם הילדים במזרח. היא כותבת על הטיול, על המשמעויות העמוקות יותר שלו, על הגילויים והלמידה. על הפחדים שלפני. וגם על החזרה לארץ.

לעיתים, כשאנחנו עם הגב לקיר עולים בראשנו רעיונות ממש מעולים, שאנחנו לא מצליחים להבין איך לא חשבנו עליהם קודם לכן. אבלרעיון מעולה יכול רק לתסכל אם הוא נשאר בגדר רעיון, ואין ספק שאחרי מימוש של אותו רעיון, משהו בחיים משתנה.  מעשה שהיה כך היה…

בדיוק כשנדמה היה שיש לי את כל הסיבות להיות מאושרת, עדיין לא הייתי.  היתה לנו דירה שהיא התגשמות החלום הבורגני באחד הישובים הנחשבים בשרון.  בן זוגי ואני עבדנו בעבודות תובעניות אך מכניסות שאפשרו לנו רמת חיים טובה, הילדים למדו בבית ספר שבחרנו, ונסענו לחו"ל מדי פעם.  כבר היו לי את כל הדברים שחשבתי שיהפכו אותי למאושרת ובכל זאת אחרי הרבה שנים של שגרת עבודה-בית-ילדים הרגשתי שאני לא ממש חיה. השחיקה בעבודה גברה, והקושי לראות את שלושת בנינו ולבלות איתםגרםלי לאכול את עצמי ברגשות אשם.  התקשיתי להשלים עם המצב, ובכל זאת הצורך להמשיך ולשלם את המשכנתא ולתחזק רמת חיים גרר אותנו שנה אחר שנה. הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי אם אני עובדת כל כך הרבה שעות, בקושי רואה את בן הזוג ובקושי מצליחה לדבר עם הילדים.  באמת שהשתדלתי להגיע בשעה סבירה ולהיות איתם, אבל אז – הסעתי לחוגים, עשיתי קניות, קצת עזרה בשיעורים, כביסות, ניקיון, הגיע ערב, ארוחה ולישון.  השיחות נסבו סביב המשימות שצריך לבצע לבית הספר, לחוג או למחויבות כזו או אחרת.  בסופי שבוע הייתי מותשת ולא יכולתי לבלות עם הילדים.  אני יודעת שזה סיפור של הרבה זוגות ומשפחות בישראל.  אני סירבתי לקבל את זה.

לפני כשנה וחצי הבנתי שאני חייבת לעשות משהו.  זה לא הרפה ממני, ועדיין התקשיתי למצוא קצה חוט.  התבשלתי עם עצמי כמה חודשים בחיפושים אחר משהו שייתן לי אוויר לנשימה, שיוציא אותי מהמעגל המתסכל בו הייתי.  קיוויתי לפסק זמן, אפילו קצר, שיאפס אותי.

כשהתפנה לנו סכום של כסף שחסכנו, ברחנו מהנתיבים הברורים מאליהם שכספים מהסוג הזה בדרך כלל הולכים אליהם.  מבחינתנו לא היתה התלבטות:  לא עניין אותנו שהספה ישנה, שהאוטו ישן ומבלה במוסכים, שאין ארונות במקלחות ושהקירות בבית כבר לא לבנים. חיפשתי דרך להשקיע רק בזמן ובחוויות שלנו. ניסיתי לחשוב איך אפשר עם הכסף שיש להתנתק לשנה מהעבודה ופשוט להיות ביחד. אז עלה לי הרעיון שאם נעבור למדינה זולה לשנה, בזמן שנשכיר את הדירה שלנו, נוכל לחיות בלי לעבוד וגם נוכל להנות ולטייל במקום שהוא גם מעניין.ברעיון המקורי שלי, היינו צריכים לחיות שנה בקטמנדו.  בגלגול המשופר שלו, לאחר חשיבה והתייעצות עם חברים, הרעיון הפך לטיול במזרח הרחוק.

כך,לאחר כארבעה חודשים, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע של תשעה חודשים.  שנינו לקחנו חופשה ללא תשלום (בן זוגי המשיך לעבוד בחצי משרה חלק מהזמן) תוךנטילת סיכון שמקומות העבודה לא ישמרו. את חפצינו ארזנוואחסנו, את הדירה השכרנו, התחסנו, הצטיידנו, עשינו סידורים בבנקים, ביטוח לאומי, מס הכנסה ויצאנו לדרך.

אני יכולה רק לנסות להסביר במילים את החוויה המשפחתית שעברנו, ונראה לי עדיין שזה ימעיט בערכה.  למדנו להכיר ביחד תרבויות שונות: אנשים, שפות, אוכל, תחבורה.  הגענו למקומות מהמדהימים שיש בתאילנד, ויאטנם, קמבודיה, ניו זילנד ויפן.  לנו בכל מיני צורות – דירות, מלונות, בית משפחה ויאטנמית, קרוואן, אוטובוס לילה, רכבת לילה ובאנייה בהאלונג ביי החלומי. הפלגנו במשך שבוע ביאכטה בין איי תאילנד, עבדנו בחווה אקולוגית בזמן שהילדים למדו בבית ספר בינלאומי קטן באותו מתחם. הכרנו תיירים ממקומות אחרים בעולם ובילינו איתם. הילדים היו שותפים מלאים לחוויה (כשיצאנו הם היו בגילאים – 13,11,8), הרגשתי שאנחנו מטיילים בקבוצה – הם לקחו חלק פעיל בהחלטות, בסחיבות ובכל מה שנדרש כדי להתנהל בטיול. הם למדו מספרים שהבאנו מהארץ (רק חשבון, אנגלית, עברית), אבל את השיעורים החשובים באמת הם למדו ממה שזימן לנו הטיול – כספים ועלויות, מנהגים, דתות, היסטוריה וגיאוגרפיה של המקומות אליהם הגענו.  אבל הדבר הכי משמעותי היה הזמן ביחד.  פתאום יש אינסוף זמן ביחד – אפשר לענות על כל השאלות לפרטי פרטים, בסבלנות אין קץ.  שקענו לשיחות מעמיקות ומעניינות, למדתי עליהם ומהם יותר מכל דבר אחר.  צחקנו, פחדנו, היה לנו חם, היה לנו קר, טעמנו, עשינו, ראינו, צילמנו, קפצנו, התאכזבנו.  הכל עשינו ביחד.

בטיול כל כך ארוך חייבים להיות מתוכננים כלכלית ופרקטית לגבי הציוד שסוחבים.  מצד אחד לא תכננו "להתכלב" ומצד שני היה לנו תקציב שהיינו צריכים לעמוד בו.  זה אומר, שלא פעם ויתרנו על אטרקציה כי היתה יקרה מדי, או שאכלנו בשוק ולא במסעדות בשבוע מסויים כדי לחסוך. זו התנהלות שונה מאוד מזו שאנחנו רגילים אליה בארץ אבל זה לימד אותי כמה שפע (מיותר) יש לנו, ואיך בויתורים קטנים והתנהלות יותר מחושבת ניתן לאכול מצוין ולטייל הרבה. גם עם החפצים שגררנו איתנוהיינו מחושבים.  אחרי חודשיים מתחילת הטיול גילינו שחלק מהדברים שהבאנו מיותרים ושלחנו אותם ארצה. החפץ הנרכש ביותר בכל התקופה היה ספרים. ביקרנו בחנויות יד שנייה במרבית המקומות שהגענו אליהם וזו חוויה בפני עצמה, בילוי של ממש. במקביל, דאגנו לשלוח הביתה את אלו שקראנו.  על מזכרות ויתרנו כמעט עד סוף הטיול, ולכל אורכו הצלחנו לשמור על מאזן של חמש מזוודות בגדלים שונים (שתיים מהן לא שרדו ובסוף הטיול נאלצנו לזרוק אותן).  התפעלתי כל פעם מחדש כשראיתי שאנחנו מסתדרים עם כל כך מעט דברים – מרבית מתפוסת המזוודות היו ספרי לימוד וקריאה, תרופות ונעליים (סנדלים ונעלי הליכה איכותיות לכל אחד מאיתנו).  היכולת לכבס בגדיםביטלה את הצורך לשאת יותר מדי סטים להחלפה.  לא חסר לנו דברובדיעבד, יכולנו להצטמצם יותר.

ההחלטה על היציאה לטיול הביאה איתה הרבה פחדים – שלא תהיה לנו עבודה כשנחזור, שנחלה במחלה אקזוטית, שתקרה לנו תאונה, שלא נהנה אחד מהשני ונרצה לחזור הביתה, שלא נסתדר עם הכסף, איך יראו החיים אחרי ועוד ועוד. בכל זאת הלכתי עד הסוף עם מה שחשבתי שיעשה לנו טוב.  לא תכננו הכל מראש ועם הפחדים התמודדנו אחד אחד, לא הדחקנו אותם – היינו מודעים לסביבה ופעלנו לפי הערכת מצב שעשינו כל פעם מחדש.  כשיצאנו מהארץ ידענו איפה נהיה בחודש הראשון בלבד. את השאר חקרנו והחלטנו תוך כדי תנועה. רצינו את החופש להחליט על פי איך שנרגיש בזמן אמת.הרבה אנשים נפעמו מהאומץ שלנו ואני חשבתי לעצמי שלא ממש נותרה לי ברירה– להישאר במציאות כפי שהיתה היה מפחיד יותר.

ככל שהטיול התקדם הבנתי שאת האושר שלי מצאתי, והוא לא נמצא בדירה ובחפצים שממלאים אותה.  גם לא הנאות ופינוקים יקרים. האושר נמצא בזמן היקר עם המשפחה ובחופש.  לא בחופשה שעשינו, אלא בחופש התנועה – ביכולת לקום ולזוז ממקום למקום ברגע שרוצים.  אז גם התחוור לי שאני לא יכולה להמשיך לעשות מה שאני רוצה כי צריך לטפל בדירה ובחפצים שהשארנו וכבר לא ממש היו חשובים לי.  מבחינתי יכולתי לוותר עליהם. הבנתי שהנכסים היחידים שאני רוצה שיהיו לי הם זיכרונות טובים מחוויות וזמן עם המשפחה, כאלו הטיול סיפק לנו בכמויות.

עם חזרתנו ארצה, פרקנו את כל החפצים שארזנו והתאכזבנו להיזכר בכמות החפצים המיותרים שיש לנו (גם זה אחרי שדיללנו לפני הנסיעה).  מחלקם נפטרנו ומחלקם עדיין לא. משהו השתנה בפרספקטיבה, היום השאיפה היא להימנע מצבירת נכסים ולבנות את היכולת לממש את חלום החופש לתקופה בלתי מוגבלת בעתיד.

 

 

 

בימים האחרונים יצא לי לצ'וטט בגרסת האולד פאשן (מיילים) עם אישה שכל הקשר איתה התחיל דרך הבלוג שלי. מאז כבר דיברנו כמה פעמים ולאט לאט היא מתחפרת לה בתוך החיים שלי ככה, כמעט בלי שאשים לב.

השיחות איתה מחדדות לי הרבה דברים ואחד הבולטים שבהם הוא הפער שבין מה שיוצא ממני דרך הבלוג, לבין מה שבאמת קורה בחיים  שלי.

דוקא אני מאוד משתדלת לכתוב הכי אמיתי וכנה וחשוף. אבל יש דברים שכנראה…אני מעדיפה שלא תדעו.

או שאני מרגישה שהם לא מעניינים. או לא רלוונטיים.

ואז יוצא שבעצם הרושם הכללי ממני הוא אמנם נכון ברובו, אבל לא לגמרי. ואני חושבת שיש דברים שאני באמת פשוט פוחדת לחשוף. כי אולי זה הופך אותי לחלשה יותר. או אולי סיבה אחרת.

לכן החלטתי לתת כאן עוד כמה נקודות שלא כתבתי עליהן עד עכשיו. בתקוה שאצליח ליישר קצת את הקו.

♦ אני מאוד ביישנית. אבל מאוד. ובכל פעם שאני פוגשת אנשים שאני לא מכירה, נדרש ממני מאמץ גדול  כדי לעבור את מחסום הביישנות, לגשת, לבוא פתוחה, רגועה, אמיתית.

אנשים שקוראים את הבלוג או מאמרים שלי במקומות אחרים, מרגישים שהם כבר מכירים אותי. הרבה מהם מזדהים איתי ועם הדברים שאני משתפת וזה יוצר עבורם תחושה מיידית של קרבה וחברות.

וכך קורה שכשהם פוגשים אותי באמצע הרחוב איפשהו ברחבי העולם הם מרגישים שפגשו חברה קרובה. ולפעמים אפילו יותר מכך, כי רבים מהם מרגישים שיש לי חלק במסע שהם עברו וביציאתם לחופשי. והם ניגשים בהתלהבות ובחיבה גדולה ואני…מעולם לא פגשתי אותם..

ועם כל השמחה שלי לפגוש אנשים שנגעתי בהם בכתיבה שלי, אני תמיד מרגישה קצת מרוחקת..בכל זאת זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בהם ועוד עם כל הביישנות שלי.

זה יוצא קצת מצחיק אבל בסוף הכל מסתדר.

ויש מצב שבסוף אתרגל לקבל חיבוקים מלאי כוונה טובה מזרים גמורים שפוגשים אותי באמצע הרחוב 🙂 .

♦ אני מאותגרת מחשבים מוחלטת. אני יודעת לכתוב וזהו. כל דבר אחר שמצריך ידע טכני כלשהו, בכל תחום שקשור למחשבים, דורש ממני מאמץ כמעט בלתי אפשרי.

עד לפני כמה חודשים בעלי (לשעבר תיכף) היה אחראי על כל הטכני הזה. אני ידעתי מה אני רוצה ואיך אני רוצה והוא, שיש לו כשרון טבעי בזה, היה מצליח לעשות קסם ולהפוך את הכל לאמיתי. אבל מאז שנפרדו דרכנו נאלצתי להתמודד בעצמי עם כל אלה. ולא שהיתה לי כוונה לוותר לעצמי.

אז בהתחלה הייתי בהלם ולקחו לי כמה שבועות של קריאה, וצפיה בסרטונים והשקעה בלמידה תיאורתית. אחר כך הגיעה שרון שישבה איתי בפוקרה ולקחה אותי ביד צעד צעד והסבירה והדגימה והכריחה אותי להתגבר על הקושי שחוויתי.

ולאט לאט השלמתי לעצמי חלק מהחוסרים שהיו לי.

אני עדיין נאבקת בכל צעד כמעט. כך שבכל פעם שאתם רואים שהעליתי פוסט חדש לאתר, או פרסמתי אי בוק חדש, קחו בחשבון שלא היה קל 😎  . היום אני כבר יודעת למה אני מסוגלת ולמה לא וכשהדברים נראים לי מסובכים מדי אני נעזרת באנשי מקצוע. לפעמים מבקשת מהם להסביר לי, ולפעמים פשוט נותנת להם לעשות עבורי הכל. זה תלוי כמה כוחות נפש יש לי, כמה זמן יש לי וכמה הידע משמעותי עבורי.

יש לי עוד המון אבל

# בסוף אני אלמד.

♦ אני מרוויחה מעט מאוד כסף. זה לא קל כמו שזה נראה. בחודשים האחרונים נאלצתי להתחיל כמעט מהתחלה בדברים מסויימים, ללמוד מחדש ולהתכוונן מחדש.

ונכון שאחרי כמה שנים בדרכים אני יודעת כבר המון המון על דרכים להרוויח כסף און-דה-גו. ופגשתי מלא אנשים שלימדו אותי כל כך הרבה. וגם התנסיתי בעצמי. אבל לכל דבר יש את הקצב שלו. ולפעמים לוקח לדברים הרבה יותר זמן ממה שאת מתכננת. ולפעמים עולות בעיות שלא חשבת עליהן. לפעמים צריך לזרוק הכל ולהתחיל מהתחלה. או להבין שכל מה שהשקעת בו בשבועות האחרונים לא יביא לך את התוצאה שקיוית לה.

אבל אם יש משהו שאני מוכנה לעבוד קשה בשבילו זה חופש.

אז אני עובדת. כמעט בכל יום. ומתקדמת לאיטי בשביל המרתק הזה של לחיות בלי להתפשר על האמונות שלך, על העקרונות שלך, על החיים הכי טובים שאת מאחלת לעצמך ולילדייך. לחיות כפי שאת בוחרת. ולהיות מסוגלת לאפשר לעצמך את הבחירה הזאת. והכי חשוב: לתת לילדייך את ההשראה. תחתרו תמיד לאן שאתם הכי הכי רוצים. אל תתפשרו ואל תוותרו לעצמכם. תחיו עמוק, תחיו שמח. תחיו את כל האהבה שיש בכם. כל רגע.

♦ אין לי רכוש. אני לא 'בעלים' של שום דבר. ואני מתה על זה. הזכות הזאת, לא להיות משועבדת לנכסים שלך היא זכות עצומה ומדהימה שמשחררת אותי כמעט לחלוטין.

טוב, זה לא מדויק. אני הבעלים החוקית של מכשיר אמ פי אחד. והלפ טופ, כמובן. ועוד כמה דברים שנכנסים כולם במזוודה די קטנה.

אני לא מתעסקת כמעט עם בגדים. למשל, בקלות אפשר להבחין שאני לובשת את אותו בגד ים כבר כמה שנים.. ויש לי זוג נעליים אחד (ועוד זוג מיוחד לטרקים).

אבל אין לי כמעט צורך לתחזק שום דבר או לבזבז את מירב הכנסותי וזמני אך ורק כדי לשמר את הקיים. לנקות, לתקן, לשדרג, לשלם חשבונות. לחיות עם תלות ועם פחד שמא דברים ישתבשו.

♦ בכל פעם שפונים אלי באופן אישי זה מרגש אותי מחדש. לא מתרגלת לזה. ולא מתייחת לזה כמובן מאליו. כל אחד והסיפור שלו, והכמיהה שלו, והצורך שלו. וכל אחד בא אלי עם מילים אחרות. כולן נוגעות בי. וגורמות לי להזדהות או פשוט לאהבה. כשאני כותבת יש לי את כל האנשים האלה בראש.

וכשאני נאבקת לפרסם עוד פוסט, אני עושה את זה בתחושה טובה של כוונה ממוקדת. לתת עוד משהו למישהו. אני משתדלת מאוד להיות קרובה לצרכים ולרצונות של הקוראים שלי אבל לא תמיד מצליחה.

מה לעשות, אני חיה ככה כבר כמה שנים ולפעמים מרגישה שהתרחקתי מדי. אבל אז מגיע מייל עם שאלה שמזכירה לי את השאלות ששאלתי את עצמי בתוך התהליך שעברתי עד שיצאנו. וזה מחזיר אותי שוב לנקודת ההתחלה.

ואז יוצא מזה פוסט חדש  🙂

♦ אני מתה על הדרכים. לזוז, לנוע, להרגיש כל יום את הדם זורם בעוצמה בתוכי. לשחרר גומיה מהשיער, לתת לחולצה להתנפנף, לגמוע את המראות. לפגוש אנשים באמצע הדרך, להתאהב בהם לגמרי, לשקוע במחשבות עמוקות תוך כדי ניתוק מוסיקלי עם האוזניות ובהיה בחלון. נסיעות מביאות לי את ההשראה הגדולה ביותר. זה הזמן שבו אני הכותבת הכי טובה שאני יכולה להיות. הן זמן איכות אחר לחלוטין מכל זמן אחר עם הילדים. כשהקטנה יושבת בחיקי, מניחה ראש על ברכי, או על כתפי. כך במשך שעות. תענוג. כשהאמצעית הופכת לחברה הכי טובה של הנהג ושל חצי מנוסעי האוטובוס. כשהגדול מוצא שותף למשחק שח מט שגורלו נחרץ עוד בטרם התחיל, כי מי המשוגע שישחק שח מט באוטובוס רועד ומשקשק. אני אוהבת את זה שבעצם לא ממש יודעים מה הולך להיות. מה יקרה. אוהבת את הספונטניות. את האתגר שהיא מציבה. את הגמישות שהיא דורשת מכולם. את הכוחות שהיא לפעמים מראה לנו שיש לנו, כל אחד עם עצמו, וכולנו ביחד כמשפחה.

♦ אני חיה חודשים שלמים בלי להסתכל במראה ולרוב אין לי מושג איך אני נראית. ולא איך יושבת עלי החצאית או השמלה ולא כמה אני שוקלת או כמה גדל התחת שלי בזמן האחרון. כשאני בכל זאת נתקלת בעצמי במראה אני תמיד בהלם.

# מה, ככה אני נראית??

♦ את המראה הכי משמעותית הציבה בפני אותה אישה שאני מדברת איתה לאחרונה. בשאלות שלה ובצורך שלה להכיר אותי יותר לעומק היא גרמה לי להביט על עצמי ועל חיי. לראות אותם נקודה אחרי נקודה כפי שמעולם לא טרחתי להביט עליהם. בעדינות ובסבלנות היא פרמה את הלולאות שמחזיקות את היומיום שלי. על רוב הלולאות אני לא מספרת. גם לא לה. וגם לא לכם…אבל בתוך עצמי אני מבינה עכשיו. שהחיים שלי מוטרפים. מדהימים.

אני מבינה את זה גם בהבזקים בהם אני משתפת מעט מהיומיום שלי בפייסבוק. למשל כאן. התגובות תמיד מפתיעות אותי ובאמת גורמות לי להבין עד כמה החיים שלי שונים. אני חיה לאט אבל עמוק, מרוכז, עוצמתי. החוויות והמפגשים חודרים אלי ישר פנימה .

#זו לא קלישאה, למרות שזה נשמע לפעמים ככה.

♦ אני פוחדת מטיסות.

♦ אני מלאת תודה והערכה לכל מה שיש לי. בלי כסף ובלי רכוש. ככה, פשוטה. הילדים ואני. לחיות מהלב. וזהו.

חזרה לבלוג