“עלה על דעתי גם אותו מעמד חברתי עשיר לכאורה אך מרושש למעשה, שאגר לעצמו גרוטאות וכעת אינו יודע מה לעשות בהן או כיצד להפטר מהן ובכך חישל במו ידיו את שלשלאות הזהב או הכסף שכובלות אותו” הנרי דיוויד ת’ורו (1817-1862).
כסף הוא סם, את זה יודעים כולם. אבל בניגוד לסמים אחרים, לא מספיק שיש לך אותו. אתה צריך גם לדעת מה לעשות איתו כדי שהוא יעשה לך טוב.
רוב הפרסומות העוסקות בקניין חומרי יודעות את זה ועל כן הן עובדות על אותו מוטיב. אם תקנה אותי, תהיה מאושר. החיים שלך יראו טוב יותר. ואנחנו לרוב מאמינים להן. וקונים. ויש סוטול רגעי. ואחר כך שוב צריך לקנות משהו חדש כדי להגיע לסוטול הבא וכך הלאה והלאה.
כשחולמים על מסעות, טיולים, חוויות מעולמות רחוקים, אין ברירה אלא להשתחרר מצורת המחשבה הזאת. להגמל. בלוגים על גבי בלוגים של טיילים מנוסים מרחבי העולם מדברים על הבנה עקרונית של הכסף כאמצעי לרכישת חוויות, לא יותר מכך.
רולף פוטס, בספרו Vagabonding
כותב על כך (בתרגום חופשי):
‘מכל המשפטים המגוחכים ששומעים בסרטים, היה אחד שבלט לי במיוחד. הוא לא מגיע מקומדיה מטורפת, מסרט מדע בדיוני אזוטרי או מסרט אקשן עמוס פעלולים. הוא מגיע מסרטו של אוליבר סטון, wallstreet. כאשר הדמות, המגולמת ע”י צ’רלי שין, כוכב עולה ומבטיח בשוק המניות, מספר לחברתו על החלום שלו. “אני חושב שאם אצליח לעשות צרור כסף רציני לפני גיל 30 ואצא מהמרוץ הזה” הוא אומר, “אוכל לרכב על האופנוע שלי לכל אורך סין”. בפעם הראשונה שראיתי את הסצינה הזאת בוידאו, לפני כמה שנים, כמעט נפלתי מהמושב שלי בתדהמה. אחרי הכל, צ’רלי שין או כל אחד אחר, יכול היה לעבוד שמונה חודשים כמנקה בתי שימוש ולהרוויח מספיק כסף כדי לרכב על אופנוע לאורך סין. אפילו אם אין לו אופנוע, כמה חודשי עבודה נוספים היו מספיקים כדי לקנות אחד כאשר הוא יגיע לשם.
‘העניין הוא, שסיכוי סביר שרוב האמריקאים כלל לא ימצאו את הסצינה הזאת מוזרה. מסיבה לא ברורה, אנחנו מתייחסים לטיול ארוך טווח לארצות רחוקות כאל חלום או כאל פיתוי אקזוטי, אבל לא כאל משהו שניתן לביצוע כאן ועכשיו. תחת זאת, מתוך תחושת החובה הבלתי שפויה שלנו כלפי פחד, אופנה ותשלומים חודשיים עבור דברים שאנחנו לא באמת צריכים, אנחנו מגבילים את הטיולים שלנו לפרצי טירוף קצרים. בדרך זו, כאשר אנחנו מכמתים את העושר שלנו לניסוח מופשט של ‘סגנון חיים’ (life style), הטיול הופך להיות רק עוד מותרות- חוויה חלקה וארוזה היטב שאנחנו רוכשים באותה דרך שבה אנחנו קונים בגדים או רהיטים’.
כמה כסף באמת צריך כדי לטייל?
על מנת להסתכל על השאלה הזאת בהקשר הנכון אנחנו קודם כל צריכים לשאול כמה שאלות אחרות.
???? כמה כסף עולה לנו תחזוקת החיים השוטפת שלנו? חשבונות, מיסים, ועד, שכ”ד/משכנתא, ביטוחים, כבלים, רכב (כולל תיקונים, דלק, חניה), שכר לימוד של הילדים/מטפלת, מנקה (כולל חומרי ניקוי), אחזקת הבית ומשק הבית, גינה. כל ההוצאות ה’שקופות’ שאותן אנחנו כלל לא רואים.
???? כמה כסף אנחנו מוציאים סתם, כביכול, על אגירת דברים ש- 95% מהזמן אנחנו לא משתמשים בהם, או על דברים שקנינו רק כי הם ‘היו במבצע’?
???? כמה כסף אנחנו מוציאים על דברים שאנחנו לא ממש צריכים, אבל עצם הקניה עושה לנו טוב (כמה תיקים צריך? כמה נעליים צריך? כמה מעילים? כמה ג’ינסים? כמה כוסות יין? כמה כלי הגשה? כמה אגרטלים? כריות נוי? סוגים של אודם? שטויות ריחניות לאמבטיה? ועוד ועוד..).
והשאלה הכי חשובה: מה מכל הדברים האלה באמת עושה אותנו מאושרים? בערוב ימינו, כאשר נביט אחורה בנוסטלגיה, על מה מכל אלה נתרפק? נצחק? נתרגש?
לא מזמן קראתי סקר שעשו בקבוצה כלשהי אליה אני שייכת בפייסבוק. השאלה היתה כמה עלות המחיה החודשית למשפחה. אחרי שש שנים בהן אני מטיילת, ולכן ממש לא מעודכנת במה שקורה, הייתי ממש בהלם מהתשובות. הממוצע למשפחה היה 20-30 אלף שקל בחודש. ולא מדובר בבילויים, אלא בחודש רגיל, שגרתי.
אני עובדת לא מעט, אבל גם לא ממש הרבה. ויכולה לנהל את הזמן שלי כרצוני (אני נותנת לעצמי הרבה הנחות..לפעמים יותר מדי.. :-)). ומרוויחה לא הרבה כסף, יחסית. אבל גם מוציאה בערך רבע מהסכומים שציינו בסקר הזה.
מה שאני מרוויחה המון זה חוויות. ואלה לא ניתנות למדידה בכסף.
אם חוזרים לשאלה המקורית, כמה כסף באמת צריך כדי לטייל, התשובות אליה הן רבות. כל משפחה יכולה להתנהל כראות עיניה. רק לשם הדגמה, יש משפחה בת שלוש נפשות שמטיילת בעולם מזה מספר שנים ב-23$ ליום לאדם. משפחה אחרת, ישראלית, בת ארבע נפשות, מטיילת כבר 15 שנה ב-3200 ₪ לחודש בממוצע. המשפחה שלנו, בת ארבע נפשות מטיילת בעלות ממוצעת של כ-15$ בממוצע ליום לאדם.
הדבר הכי חשוב בכל נושא הכסף הוא ההחלטה שזה אפשרי.
אולי יעניין אותך לדעת מאיפה הכסף? או קצת על ההתנהלות היומיומית שלי.
