בדרך כלל הגישה שלי היא שעדיף לנסוע עם כמה שפחות, ולהצטייד במהלך הדרך בדברים כאשר עולה הצורך. זה יוצא בסופו של דבר הכי נוח (סוחבים הרבה פחות) ולרוב גם זול יותר. אבל עדיין, יש דברים שחשוב לצאת איתם מהארץ. רשמתי כאן את הציוד שלדעתי הוא הבסיסי ביותר, דברים שלא הייתי יוצאת לדרך בלעדיהם.

תרמיל מוצ’ילה גדול, נוח לשימוש ולנשיאה: בין אם אתם יחידים או משפחה, תרמיל אחד לפחות בעל נפח גדול הוא חובה. הוא ישמש אתכם בכל הטיולים והטרקים אליהם תרצו לקחת רק תיקאחד שיכיל את הציוד למספרימים וגם כתיק מזוודה לכל דבר. 

חשוב מאוד שיהיה הכי נוח עבורכם. זה מסוג הדברים שלא הייתי קונה באינטרנט אלא הולכת ומודדת. חשוב גם שכל מי שמיועד לשאת את התרמיל ימדוד אותו וירגיש איתו נוח.

תרמיל יום– נוח לנשיאה ולשימוש: אותו כנ”ל גם לגבי תרמיל היום שלכם. ההבדל בין תרמיל נוח ובריא לגב לבין תרמיל זול ומצ’וקמק הוא משמעותי ביותר. זה מה שישפיע על התחושה הפיזית שלכם לאורך כל היום. אםתרגישו עירניים ובעלי אנרגיה, ותוכלו להמשיך וללכת לאורך כל היום בנעימים או שתרגישו כאב גב/כתפיים , עייפים ומותשים כבר בתחילתו של היום. תמדדו. ואל תתפשרו.

נעלי הליכה מעולות– כל מה שאמרתי על תרמילים תופס גם כאן. נעליים טובות הן המפתח ליום יום מוצלח. גם בטרקים, וגם בטיולי יום קלילים. אם הנעליים לא טובות כל הטיול יראה לכם אחרת לגמרי.

מגבות שמתייבשות מהר, רצוי אנטיבקטריאליות- אני משתמשת באותן מגבות כבר קרוב לארבע שנים. לא התפשרתי על איכות וקניתי גם את הדגם הגדול. כי הכי כיף לצאת מהמקלחת ככה. וכשאת משתמשת בהן יום אחרי יום, במשך תקופה, לא בא לך להתבאס בסופה של כל מקלחת. הן נפלאות. מתייבשות במהרה, לא מסריחות, לא תופסות עובש. אפשר להתקלח בבוקר, להניח לייבוש, ללכת לשתות תה ואחר כך לארוז מגבת יבשה ולהמשיך בדרך.

דוחה יתושים באיכות גבוהה– כי כשאת כבר בשטח, והיתושים והזבובונים חגים מסביבך, את רוצה את התכשיר הכי בטוח והכי איכותי שיש.

דפי סבון– על פניו נראים כמו פינוק מיותר. אבל זהו אחד מהמוצרים החביבים עלי ביותר. יש לי אחד כזה בכל תיק או לפעמים בכיס, וגם אצל הילדים. הוא תמיד נגיש, ונותן לי תמיד תחושה שקטה ש’יש סבון. הכל בסדר’. בכל מקום, בכל מצב, אפילו אם נתקעתי 12 שעות באוטובוס (וכל התיקים הגדולים בתא המטען) באמצע כביש בלב שום מקום.

מנשא– טוב ברור. לטרקים, למקומות הומים, לרחובות סואנים בלי מדרכה, ואפילו לשופינג בראש שקט. מנשא שהיה נוח לילד. ושיהיה נוח על הכתפיים של ההורים. אבל אני לא באמת צריכה לפרט. הרי זה לגמרי ברור.

תיק עזרה ראשונה– מאורגן ומסודר תמיד.

יש עוד כמה דברים שהייתי ממליצה לא להסתובב בלעדיהם, אבל אותם ניתן גם לרכוש לאורך הדרך:

מספריים– תמיד במזוודה. אין לתאר את מספר הפעמים שבהן הייתי זקוקה למספריים לאורך השנים, ככה באופן מפתיע.

סכין עם כיסוי פלסטיק– כי אתם תתלהבו ותקנו מלא פירות מעולים ותחזרו לחדר במלון ופתאום תבינו שאין סכין.

קרש חיתוך דק וגמיש– כן, תפלאו, אבל הרבה יותר נוח לחתוך לילדים פירות, ירקות, או אפילו להרכיב עליו פאזל, לעשות יצירות בפלסטלינה ואפילו לכתוב משהו ככה בכיף על המיטה…

תרמוס-  אני אוהבת להצטייד בשתיה חמה, במיוחד לפני נסיעות ארוכות באוטובוס ובעיקר כשיוצאים מוקדם בבוקר. תרמוס זה גם הצלה אם אחד הילדים חולה ואתם רוצים שיהיה לידו תה חם.

טישו/נייר טואלט ומגבונים לחים-  אין משהו שאני מקפידה עליו יותר מאשר על הדבר הזה. לצאת החוצה במזרח, בעיקר עם ילדים, זה תמיד הימור. ואני לא אוהבת הימורים. טוב, לא בנושא הזה, בכל מקרה.

וכמה שקיות ניילון ריקות– כי תמיד כשצריך אז אין. ויש מקומות במזרח שבהם יש איסור מוחלט על שקיות ואז עוברים שבועות שלמים בלי שתמצאו שקית ניילון אחת. בכל מקרה זה לא שוקל ולא תופס מקום. אז שיהיה.

רשימת ציוד מלאה, וגם איפה כדאי לקנות כל דבר תמצאו בלינק הזה. 

התרבות כמו שלא תקראו עליה באף מדריך טיולים..

 אחד ממדריכי הטיולים היחידים שרכשתי מאז שיצאתי למסע (בספטמבר 2010) היה עותק ישן ומשומש מאוד של ‘לונלי פלאנט’ על מונגוליה. זה היה המדריך היחיד שהצלחתי למצוא בכל פוקרה, נפאל. תכננו להגיע מנפאל דרך סין למונגוליה והרגשתי שכדאי שאקרא עליה קצת.

זה היה מדריך נפלא, שאני נושאת איתי עדיין לכל מקום, (חמש שנים אחרי שחצינו את מונגוליה לרוחבה בהרפתקאה של 40 יום..) חרשתי אותו בהתרגשות, נפעמת מהתיאורים ומהמידע.

ועדיין, לא היה שם אפילו משפט אחד על המדפים השלמים בסופרמרקט העמוסים בצנצנות של מלפפונים חמוצים. גם לא כתבו שם על ברכת השלום המונגולית שכוללת הרחת לחיים הדדית.

אין דבר שמרגש אותי יותר מלהגיע למקום חדש. וללמוד אותו. אני לא קונה מדריכים אף פעם, ורק לעתים רחוקות קוראת באינטרנט, אז כדי ללמוד במהירות ובקלות על התרבות שזה עתה הגעתי אליה, אני עושה כמה דברים פשוטים. קיבצתי לכם רשימה קצרה שמציעה לכם הצצה קצת אחרת, ותאפשר לכם לגלות תרבות כמו שלא תקראו עליה בשום מקום.

סופרמרקט

לרני ולי יש מנהג קבוע, כשאנחנו מגיעות למקום חדש. אנחנו תמיד נכנס בהתרגשות לסופרמרקט המקומי, נשוטט בין המעברים, נציץ במדפים. נעבור ממחלקת הקפה למחלקת השוקולד, למחלקת הסבונים, נציץ במקררי החלב, מקררי הירקות הקפואים, נסרוק את המוצרים המוצעים לנו ממש ליד הקופה.

רני תבדוק את מדפי ההגיינה הנשית. אני אחפש את המוצרים נגד יתושים..כל אחת ותחומי העניין שלה 😊.

אנחנו אוהבות גם את חנויות הנוחות, ובמיוחד את 7-11, ששם כל סניף הוא תחנת מחקר בפני עצמה בשבילנו.

בפיליפינים מצאתי מדבקות מדליקות נגד יתושים שלא מצאתי בשום מקום אחר. במונגוליה דגמנו עשרות סוגי מלפפונים חמוצים, כאמור. בסין הכל הכל פשוט אחר ומרתק. ותאילנד היא גן עדן של seven eleven.

בכל יעד ולא משנה אם נחתתם בברצלונה או במילאנו או בניו יורק. אני ממליצה לכם להכנס לסופרמרקט וללמוד דרכו. מה אפשר למצוא, מה אי אפשר למצוא. איזה סוגים של שוקולד מציעים שם? איזה סוגי גבינה? מה לגבי מדפי הלחם? למשל, אנחנו עכשיו במיינמאר ובסופרמרקט כאן יש רק פינה אחת קטנה עם לחם פשוט וזהו. גם מדפי השוקולד לא כאלה מרשימים אבל אלה שכן נמצאים, נמכרים במחיר הרבה יותר נמוך ממקומות אחרים. פשוט כי במיינמאר לא אוכלים לחם. או שוקולד 😊. אז מה כן?

לכו גם למחלקת הקוסמטיקה, כדי להתעדכן על איזה רגשי נחיתות נשיים עובדים הכי הרבה באותה מדינה…זה מאוד מעניין!

נסו את מחלקת החטיפים, מחלקת התבלינים ואפילו מדפי השמן יכולים לספר הרבה על המקום ומנהגיו.

טלויזיה

באופן כללי אני לא בעד טלויזיה. אבל דווקא כשאנחנו לא בבית שלנו, בתרבות המוכרת לנו, טלויזיה היא דרך נהדרת ללמוד המון על התרבות.

החל מתכניות החדשות, דרך התכניות המקומיות, והסדרות הבילנאומיות וכלה בפרסומות.

בנפאל למשל מצנזרים כל מילה גסה בכל הערוצים. נסו לשמוע שיר ב- MTV 😊. בנוסף, הם מביאים את הכבלים מהודו, וכך כל תכנית מתחילה למעשה רבע שעה מאוחר יותר ממה שהגיוני. למשל, שמונה ורבע, או רבע לעשר. כזה.

בוייטנאם אין פרסומות בכלל. במיינמאר מצנזרים כל סצינה שחוצה את גבולות השמרנות הקיצונית, וכך סרטים אמריקאיים באורך מלא מקוצצים לסרטונים באורך 45 דקות… בתאילנד חובבים אופרות סבון הודיות דווקא, שמדובבות לתאילנדית.

בהודו שוטפים לך את המוח עם פרסומות לקרמים שמלבינים לך את העור.

נסו לצפות בטלויזיה. נסו לבדוק אם תוכלו לזהות מיהם הכוכבים המקומיים, מהם הנושאים המטרידים את התושבים המקומיים, באיזה שפות ומאיזה מדינות מביאים את הכבלים, איזה מוסיקה היא פופולארית ועוד..

שלטי החוצות

שימו לב גם לשלטי החוצות והפרסומות ברחוב. מה מאפיין אישה יפה? גבר נאה? מה מנסים למכור שם? ואיך? מהן החברות השולטות על ענף הפרסום (זה נשמע מורכב אבל למעשה זה ממש לא..מדובר בדרך כלל בחברות התקשורת והסלולאר, וחברות מזון כמו נסטלה ודומיה..)? מה זה יכול לספר לכם על המקום?

סלון יופי

אחד מהתחביבים שלי ושל רני זה להתנסות בקוסמטיקה המקומית ובעיקר ללכת ולהתנסות פיזית בסלון יופי מקומי. לצורך העניין אני מקריבה את הגבות שלי ורני מקריבה את בית השחי שלה ושתינו, נחושות וחדורות מטרה, ניגשות באומץ לסלון היופי הקרוב למקום מגורינו ומבקשות לבדוק מהן השיטות המקובלות לסידור גבות ולבית שחי כאן.

בוייטנאם מצאנו בקושי נשות מקצוע שמסוגלות לבצע את הפעולות הרצויות. בפיליפינים מצאנו רק אחת שעושה גבות בלי לגלח אותן (מה הקטע??). ואשת המקצוע הכי נהדרת שמצאנו היתה בנפאל. אנחנו לא מפספסות אותה. היא הראשונה שאנחנו רואות כשאנחנו מגיעות והאחרונה שאנחנו רואות לפני שאנחנו עוזבות. גבות (הכי יפות שעשו לי!) ב- 30 רופי (0.2 דולר).

נשים עם סקרנות או עם חוש גילוי חזק במיוחד מוזמנות להתנסות בחוויית הקוסמטיקה המקומית. זה הימור, אמנם, אבל חוויה שתזכר לכל החיים 😊.

בר מקומי

בר אמיתי מקומי, זה שיש בו שולחן סנוקר ומסך טלויזיה פתוח על כדורגל או WWE או תצוגת אופנה או פורנו. שמוכר בירות מקומיות וחטיפים מקומיים ומנקז אליו מגוון צבעוני מבני המקום.

הגברים שבמשפחה בודאי יוכלו לגלות המון על התרבות מבילוי שכזה. והנשים…ובכן. השיחות שיעברו עליכן יהיו שוות זהב. ויעלו לכן רק כמה כוסות של בירה מקומית.

שיטוט ברחובות

הכניסו לתכנון שלכם יום אחד לפחות של שוטטות ברחובות. אני ממליצה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. בכל יעד חדש אליו אתם מגיעים. זה מאפשר אריינטאציה מיידית, נותן לכם בדיוק מה יש ומה קורה בשטח. מלמד המון על המקום ותוך שעה-שעתיים עוזר להבין מי נגד מי. וגם מעלה הרבה שאלות קטנות שבכלל לא חשבתם לשאול.

גני שעשועים ופארקים שכונתיים

לכו לשחק קצת עם הילדים המקומיים ולקשקש עם ההורים שלהם בגינה השכונתית 😊.

חנות כלי בית

תחת ביקור בגלריות עיצוב מתוחכמות, חפשו את חנויות כלי הבית הפשוטות. אפשר ללמוד המון מהן! למשל, בלאדאק מוכרים בחנויות האלה המון המון טרמוסים בגדלים שונים. וגם דגלי תפילה. בהודו תמצאו כוסות וכלי נירוסטה למכביר, וכאן במיינמאר יש חנויות שלמות של סלי במבוק, קערות במבוק מטאטאי קש ומחצלות יפהפיות.

כשעבדתי על הספר שלי “איך לטייל עם ילדים במשך שנה ב-5500 ש”ח לחודש” לא חשבתי בכלל שאני צריכה להסביר למה כדאי לצאת לטיול כזה. הרי אני עושה את זה בשמחה כבר כל כך הרבה זמן ולי ברור לגמרי למה כדאי לעשות את זה. אבל אחרי תקופה, התחלתי להבין שאולי זה לא כל כך ברור לכולם. ואולי יש אנשים שרוצים מאוד אבל בכל זאת מתלבטים. והתחלתי לפרסם סטטוסים משעשעים בפייסבוק (“כי זו הדרך הטובה והנעימה ביותר לחזור לביקיני..” למשל) וקצת דיברתי על זה עם חברים ועם כל מי שפנה אלי לייעוץ באופן אישי עד שהגעתי למסקנה שאין מנוס. צריך לכתוב על זה משהו קצת יותר רציני. אז הנה, ממש על קצה המזלג:

– טיול כזה יהפוך את הילדים לדוברי אנגלית בתוך פחות מחצי שנה. רציני. 

– יאפשר לכם לחוות חוויות משפחתיות משותפות, דקה לפני שהם בורחים לנו מבין הידיים. חוויות שהם וגם אתם תיזכרו לכל החיים 

– כדי לפגוש ולהכיר אנשים מעניינים מכל העולם  

– כדי לראות מקומות מופלאים ואחרים ושונים- דבר שגורם לשינוי תפיסת העולם ולהרחבת נקודת המבט על החיים ועל הסובב אותנו.

– לפגוש ילדים שגרים, חיים, ומנהלים את חייהם אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. ומצליחים להיות מאושרים בחייהם. גם בלי וואטס אפ. .

– לראות מקומות שאולי בעוד עשר שנים כבר לא יהיו אותנטיים. הצמיחה וההתמערבות מתנהלים בכל העולם בקצב מהיר מאוד. בעוד כמה שנים רוב הדברים כבר יראו אחרת.

– לאפשר לילדים התמודדויות עם מצבים אחרים, לא מוכרים, יציאה מהבסיס הבטוח. זה יוסיף לבטחון העצמי שלהם ולתחושת העצמאות שלהם. יבנה להם מיומנויות חדשות. ויכיר להם את עצמם מנקודות אחרות.

– ואם כבר מזכירים מיומנויות- להלן אם כל הסיבות: פיתוח מיומנויות חברתיות. אחרי טיול כזה הילדים יוכלו להרצות באוניברסיטה על איך ליצור קשרים חברתיים.

– התנסות בסגנון למידה שונה, סגנון חוויתי שמונע מכוח הסקרנות בלבד. למידה התנסותית מאתגרת שחושפת את הילדים לידע רחב ומרתק.

---

למעשה,  מחקרים מוכיחים שטיול והרפתקאות הופכים אותך לחכם יותר. הנה סרטון אחד שמסביר את זה בצורה מאוד קלילה ומשעשעת אך משכנעת. 

---

– ולהתאוורר מהשגרה הלחוצה בארץ. להתנתק קצת ממסכים, להרים את העיניים ולראות מה קורה שם מסביב. 

– שנה שבה מקדישים את החיים כדי לאסוף חוויות וזכרונות, במקום ‘עוד דברים וחפצים’. 

– כדי לתת להם להתאהב בעולם כולו, על כל דרכיו, גווניו, מנהגיו ויופיו.

– להתמקד בדברים הדומים בניהם לבין שאר האנשים בעולם, ולא בדברים השונים. לגלות שמתחת למראה השונה, לצבע העור, לשפה המוזרה, לבגדים המצחיקים- נמצאים אנשים שחלקם דומים לנו מאוד.

– לחשוף אותם לקשת כמעט בלתי נתפסת של סגנונות חיים, של בחירות, של דרכים בהן אנשים בוחרים להיות מאושרים. ולהראות להם, במציאות, עד כמה הכל אפשרי.

– להצית את האש שבתוככם ולהציג בפני הילדים שלכם אתכם באור אחר. אור נרגש, משולהב ומלא תשוקה. לרקוד איתם ברחובות, להתלהב איתם, לקפוץ איתם למים, להתמודד איתם ביחד עם אתגרים ומצבי קצה. להראות להם שכולנו אנושיים. להראות להם צדדים אחרים שיש בנו, צדדים שכמעט ולא מתגלים בשגרת החיים הרגילה.

ולסיום רק עוד נקודה אחת למחשבה: תחשבו איך ‘טיול ארוך עם המשפחה בעולם’ יראה על קורות החיים שלכם או של הילדים שלכם…

ובמידה ועדיין לא עשיתם את זה, הורידו את האיבוק שלי, שילווה אתכם לכל טיול בארץ או בחו”ל.

כולם כבר מכירים את האתר הזה.

זה ללא ספק אחד האתרים הגדולים והטובים ביותר שיש למציאת לינה במחירים שמתאימים לכל אחד. בשנים האחרנות אני מזמינה לינה כמעט אך ורק דרכו, ויוצא לי זול משמעותית מכל בית מלון. במיוחד עכשיו, כשהילדים גדולים ורוצים חדר משלהם, והאמת..גם אני :-).

לא מזמן קיבלתי מייל מיוסי (נשבעת שככה קראו לו) שביקש ממני המלצה למקום לינה זול בפירנצה. אני, מה אני יודעת. לא זוכרת מאיפה הזמנו את הדירה שבה גרנו לפני שלוש שנים בטוסקנה, ובמילא הם כבר הפכו לחברים שלנו ומתוך שלושה שבועות שישנו בה, שילמנו מחיר מלא רק בשבוע הראשון..

אז הלכתי וחיפשתי בשבילו ככה קצת. חיפשתי ‘פירנצה’ בלי הרבה ציפיות. פירנצה, בכל זאת, זו עיר י-ק-ר-ה. לומר את האמת, מאוד הופתעתי לגלות שאפשר למצוא כאן דירות יפהפיות במחירים נמוכים מאוד.

אז שלחתי את יוסי לשם.

הסיבה שהלכתי לחפש בשביל יוסי באתר הזה דוקא, היא כי כמה ימים קודם לכן אני חיפשתי בעצמי מגורים זולים על החוף בוויטנאם. וכשהקשתי ‘mui ne rentals’ זה האתר שנתן לי את ההצעות הרבות, המגוונות והזולות ביותר. וכשנכנסתי לאתר, פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים חברה שלי אמרה לי שהיא מזמינה מקומות לינה אך ורק שם. ואני זוכרת שניסיתי לזכור את השם של האתר ואפילו שאלתי אותה עליו כמה פעמים, כי זו חברה שטיילה הרבה, שיודעת בדיוק, שהיתה אפילו בג’ונגלים בברזיל. אז בטח אפשר לסמוך עליה.

ואחרי שהמלצתי ליוסי חשבתי לעצמי למה בעצם שלא אכתוב על זה באתר שלי? 

אז הלכתי ובדקתי גם קצת בשבילכם. הקשתי קודם כל ‘איטליה’. קיבלתי שפע של תוצאות במחירים מפתיעים, החל מחדר ב-10$ ועד לבית שלם על אגם גארדה, עם בריכה (!) ב-.42$ ללילה. המשכתי הלאה, גיליתי עוד בית שלם עם בריכה באגם גארדה ב-61$ ללילה. אוקי. אבל זאת איטליה, נגיד, לא יודעת, משהו קורה שם עם הכלכלה..המחירים נמוכים.

בדיוק לפני שנה חגגנו את השנה החדשה על החוף בגואה. רני עשתה בייביסיטר על שלושה ילדים של אישה ישראלית שיצאה למסיבה, גלי הצטרפה למסיבת הפיג’מות הזאת ויותם ואני נשארנו שנינו, על החוף, עם בקבוק יין אדום.

הוא רצה לחזור הביתה. אני רציתי להרגיש קצת את האנרגיה. אבל שנת האבל שלי (על מותה של אמי) היתה בעיצומה ואני הייתי במערבולת רגשית מורכבת. אז ירדנו לחוף, ישבנו שנינו על סירה שחנתה לה שם, שתינו יין והוקפנו מכל עברינו במוסיקה של מסיבות וזיקוקים.

אפילו עליתי ‘לייב’ בפייסבוק ב-12 בלילה עם הסטריית הזיקוקים שהתפרצה לה בכל רחבי החוף. היה מדהים.

קצת בכיתי וקצת הייתי מאושרת. לא נישקתי אף אחד.

ואז חזרנו הביתה.

לגואה הגענו כבר בדצמבר, שכרנו בית והעברנו שם תקופה של חודשיים. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה, הפעם הראשונה שבה יותם יצא לבד למסע בכל רחבי דרום הודו, ואחר כך גם בחר לגור בגוקרנה, מרחק נסיעת רכבת קצרה מהחוף שבו שהינו כולנו.

גלי חלתה באבעבועות רוח.

רני עבדה כמעט כל יום בבייביסיטר על ילדי המשפחות שגרות שם.

ואני עבדתי וחגגתי קצת יותר מדי.

וגם פגשתי שוב את פונקי, אחת הנשים הכי מדהימות שיצא לי לפגוש. חברה קולומביאנית שהכרתי עוד בשנה הראשונה למסע שלנו, ומאז שמרנו על קשר.

מגואה נסענו ברכבת לילה לקוצ’י, קרלה. אנחנו מאוד אוהבים רכבות ואני תמיד שמחה לצאת ברכבת לילה (גם לקהיר הולך, אבל גם לכל מקום אחר 😊). שם עלינו על טיסה זולה במיוחד לבנגקוק.

בבנגקוק שכרנו דירה דרך איירביאנבי (לא שילמתי..) בשכונה תאילנדית שקטה. הבנות בילו קצת זמן איכות עם אבא ויותם ואני בילינו זמן איכות עצמי. היה ממש כיף.

אני אוהבת להרגיש את החיים המקומיים. לבקר בשווקים, לטעום את האוכל, לשוטט בחנויות, ברחובות. בבנגקוק נהגתי לפקוד את מכון המסאז’ המקומי כמעט כל יום. בעבור 4$ קיבלתי מסאז’ של שעה. ובעיקר קיבלתי שיעור על החיים בשכונה התאילנדית. אנשים יוצאים ונכנסים, ילדים יושבים מכינים שעורי בית, הטלויזיה פתוחה (על אופרת סבון הודית מדובבת לתאילנדית.. 😊) הוילונות שבין מיטת מסאז’ אחת לשניה לא תמיד נסגרים עד הסוף….

פעם אחת נכנסתי לחנות מכולת ליד הבית ושאלתי על בקבוק אלכוהול שהיה כתוב עליו רק בתאילנדית. המוכר הסתכל עלי וצחק. “זה לא בשבילך”, הוא אמר. וכמה שאלכוהול מקומי הוא אחד מהתחביבים שלי, האמנתי לו ודבקתי בבירות המקומיות.

כשהגענו לבנגקוק ופרסמתי פוסט על זה בפייסבוק, פנו אלי כמה חברים ששהו באותה תקופה בבנגקוק ושמחו שאנחנו שם. אז העברנו את הזמן גם עם חברים יקרים. בניהם ג’ייסון (שאיתו אנחנו בדרך כלל מבלים דווקא בהודו) שהוא דוקטור לרפואה סינית ועשה לנו סיור מודרך בצ’יינה טאון, על תבליניה ומרקחותיה המסתוריים. ורון (אותו פגשנו במסע אופנועים בצפון הודו) שלקח אותנו לאכול את הגלידה הכי גדולה בעולם 😊.

עוד על פינוקים בבנגקוק תוכלו לקרא בפוסט הזה.

כשהבנות חזרו מהכיף עם אבא, ירדנו כולנו לחוף לבקר משפחה צרפתיה שאנחנו מכירים ואוהבים שבדיוק שהו שם. אז היה די קל, כי לא הייתי צריכה לבדוק או לשוטט מליון זמן באינטרנט. הם דאגו להכל, ואנחנו פשוט עלינו על אוטובוס לילה (ואחר כך מעבורת ואחר כך מונית) ישר למקום שבו הם נמצאים.

---

♣ טיפ: לאלה מכם המטיילים על תקציב מוגבל- הרכבות בתאילנד הן דרך מצויינת להתנייד, אבל כדי להשיג מחירים טובים צריך להזמין הרבה זמן מראש. אחרת המחירים מאוד יקרים. אוטובוס לילה יהיה זול יותר, והוא לא אופציה רעה (יש אפילו שירותים ואינטרנט בתוך האוטובוס). ויש חבילות של אוטובוס+ מעבורת. לכו למשרד התיירות ובדקו את כל האופציות. הם גם מראים לכם תמונות בדיוק איך הכל נראה.

---

אחרי כמעט חודש בתאילנד, חזרנו לבנגקוק בלי לדעת לאן הלאה. היתה לנו ויזה לחודש שכמעט הסתיימה ואני ממש התלבטתי. משרד נסיעות גדול במזרח הציע לי הצעה לטיול מדהים לוייטנאם בחינם, מצד שני פזלתי לכיוון אוטובוס מבנגקוק למיאנמר, ומבחינת חשיבה כלכלית יכולתי להרשות לעצמי רק לחזור להודו.

מילה על טיולים בחינם: אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בקונפליקט. מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מקבלת הצעות מדהימות מדי פעם לטיולים עם מדריך צמוד, בתי מלון 4-5 כוכבים, ומקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מצד שני זה מחייב אותי כמובן לכתוב על אותה חברה שמימנה את זה, ולהמליץ עליה ושם אני מרגישה שזה עשוי קצת לפגוע באמון שיש לי עם הקוראים שלי. קצת מרגישה כאילו מכתיבים לי מה לעשות ואת זה, אני ממש לא אוהבת. לפעמים אני מרגישה שמגיע לי, כי עבדתי באמת (באמת) קשה כדי להגיע למקום הזה. אבל בנתיים לא נשברתי. סירבתי לכל הצעה שקיבלתי. חייבת לומר שזה לא היה קל.

בקיצור, חזרנו להודו.

עלינו לואשישט, ושם גם חגגנו לגלי בת מצווה (5 באפריל). שנת האבל הכתה בי והיה לי קשה לחגוג מכל הלב. אז הלכתי עם ה-♥ וחגגנו לה בצורה שהיתה נכונה לכולנו. עשינו לה משחק ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי ואשישט, הצלחנו לשתף את כל החברים והמכרים שלנו מהכפר הקטן הזה, היא עברה בין תחנות רבות, וכל אחד הגיש לה פתק עם רמז להמשך הדרך. האנשים האלה מכירים אותה מאז שהיא בת 4 ועבורי זה היה מאוד מרגש. גמרנו את המסלול במפל הקטן, בו הגשנו לה מתנה מאבא, מתנה מאמא (הורים גרושים זה ממש חרא. לא מומלץ..☹ אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד) ומתנה מסבתא ז”ל. בירכנו אותה ושלחנו את הברכות יחד עם זרם המים שבמפל.

---

מאז שהיא בת 10 אני מכינה לה מתנה עם האבן שלה. אז בגיל עשר זו היתה האבן לפי הלוח הטיבטי (ספיר), בגיל 11 אבן לפי הלוח הלועזי (אופאל) ובגיל 12 אבן לפי הלוח היהודי. יהלום.

---

מהודו עברנו לנפאל. המעברים מהודו לנפאל לא קלים. אנחנו עושים אותם דרך היבשה וזה מצריך מאתנו לקחת אוטובוס לילה מהצפון לדלהי (15 שעות), ומשם אוטובוס מדלהי, דרך מעבר הגבול הודו-נפאל וכל הדרך לפוקרה. 36-40 שעות של נסיעה.

---

♣ טיפ: אני לא ממליצה לאף משפחה לעשות את המסלול הזה. מדובר בנסיעה קשה במיוחד. 

---

בנפאל היינו בחודש מאי, ותחילת יוני. ואז קיבלתי הודעה שצו הירושה סוף סוף הגיע. המשפחה שלי בארץ לא לחצה, אבל עברו עלי כמה ימים של התלבטות האם לעשות את המעשה הבוגר והאחראי ולחזור לארץ ולהתמודד עם כל ענייני מותה של אמי, או לדחות את זה.

רני יותם ואני ישבנו על ‘מומונדו’ ובדקנו טיסות לארץ. ואז עודד, מאור2קי, המסעדה הישראלית בנפאל, שהוא הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילנו בנפאל, אמר לי- תעשי מה שאני עושה כשאני טס לארץ. טוסי לאיסטנבול, ומשם לישראל.

אז עשיתי את הדבר האחראי ובאתי לארץ. טסנו כולנו לאיסטנבול, שם פגשנו את עודד ואשתו והתינוקת (כי גם הם היו שם במקרה), טיילנו באיסנטבול, זכיתי לראות דולפינים מקפצים להם במפרץ, ועודד שמכיר היטב את העיר עשה לנו סיור מודרך בכל העיר, ומשם טסנו לארץ לביקור של שבועיים.

בלב שבור מאוד מכרתי את האוטו של אמא שלי. חתמתי על מסמכים. הלכתי לרשויות. מלאתי טפסים. מחקתי את שמה מחשבונות הבנק (בדמעות. עד כדי כך שהפקידה נגשה וחיבקה אותי), בחרתי מצבה, אחרתי לאזכרה (מערכת האוטובוסים בארץ קשה להכלה), עשיתי את עצמי חזקה ומסוגלת, חיבקתי את החברות היקרות שלה שלחשו לי באוזן מילים שגרמו לי לבכות, עשיתי שתי הרצאות כאילו כלום, יצאתי פעם אחת והשתכרתי בבר מגניב בתל אביב עם אריאל, שהוא אחד החברים הכי טובים שיש לי, וכמובן פקדתי את מקס ברנר. המשפחה היקרה שלי היתה לצדי כל הזמן.

אחרי שבועיים אינטנסיביים בארץ טסנו בחזרה לאיסטנבול לשלושה ימים רגועים. הידעתם שאיסטנבול ממש זולה? הצטיידתי בהרבה קפה טורקי והמשכנו הלאה.

להודו. בהתחלה ואשישט ואחר כך לאדאק.

למה אני חוזרת לאותם מקומות בכל פעם?

יש לזה כל מיני סיבות. בגלל שהמסע שלנו הוא בעצם דרך חיים, אז אני משתדלת לשלב בין מקומות מוכרים לבין גילוי של מקומות חדשים. חזרה למקומות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים קודם כל משמחת אותנו תמיד, וגם מאפשרת לנו קצת שגרה, קצת ‘מוכר’. וגם להעמיק עוד קצת. כי תמיד אפשר ללמוד עוד קצת על המקום שבו אתה נמצא.

למשל, למרות כל השנים שאנחנו בנפאל, רק לאחרונה למדנו שלנשים הנפאליות אסור לשחוט תרנגולות. וגם ראינו איך הנשים מכינות קמח מאורז בדרכים מסורתיות.

בנוסף, יש לזה גם אלמנטים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאני יודעת שצפוי לנו מסלול קצת יותר מלחיץ ואינטנסיבי, אני בדרך כלל אעדיף לגמור אותו במקום מוכר, שבו יש אנשים שאנחנו קשורים אליהם, שאוהבים אותנו ושמחים לראות אותנו. כך שהשיקולים הם לעתים נסתרים יותר אבל תמיד עם הגיון 😊.

הפעם חזרנו ללאדאק כי הבנות ביקשו. יש לנו משפחה טיבטית אצלה אנחנו גרים, שהפכה עם השנים להיות כמו משפחה עבורינו, והבנות מאוד קשורות אליהם. בשבילי זו זכות אדירה, שהילדים חווים תרבות אחרת כל כך מקרוב, לומדים את אורחות החיים עד לניואנסים הכי קטנים ובעיקר- מקבלים פשוט מנה גדושה של אהבה ושמחה. המשפחה הזאת מלאה בשמחת חיים ורוב הלילות נגמרים איתם במסיבת ריקודים. ואז בבוקר קמים ויוצאים לשיעור אצל הדאלאי לאמה 😊.

עליתי ללאדאק רק עם הבנות. יותם נשאר בואשישט כי הוא התחיל לעבוד והיה זקוק לאינטרנט אמין, מה שקשה למצוא בלאדאק. אז נאלצתי להפרד ממנו ולהמשיך עם הבנות בלבד.

הנסיעה ללאדאק היא  אחת הנסיעות הכי מדהימות והכי מאתגרות שחוויתי. צריך לחצות שישה מעברי הרים גבוהים ולישון בתנאים קשים מאוד (בגובה רב ובקור ובתנאים בסיסיים ביותר). ועדיין, הנופים והכפרים והאנשים שפוגשים על הדרך הופכים את כל החוויה לעוצמתית ברמות שקשה לתאר, ולזכרון אדיר לכל החיים.

אני מאוד אוהבת את הדרך הזאת.

הפעם הוספנו אופנוע למשוואה 😊. חצינו קרחונים ומפלים ונהרות וכפרים נידחים. הגענו לגובה 5200 מ’. ראינו מרחוק את שבטי הנוודים שרועים את היאקים בהימלאיה, שבטים אותם ביקרנו, אחר כך, בסוף שהותינו בלאדאק.

בלאדאק היינו חודשיים וחצי. הפעם קיבלתי מטבח משלי ונהניתי לבשל עם התוצרת האורגאנית של האזור. בילינו גם בעיר, גם בכפר, גם בנהר, וגם חברה קרובה באה לבקר עם שלושת הילדים שלה (כן, אמא חד הורית אמיצה ומדהימה) ועשינו איתם הרבה כיף.

לקראת הסוף יצאנו לטיול הארד קור בעקבות שבטי הנוודים הרועים את היאקים בהימלאיה ההודית.

במסגרת הטיול גם הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה עבורו דגלי תפילה טיבטיים (שנושאים בחובם ברכות חזקות לכל תחום בחיים). שמחתי מאוד שהיתה היענות גבוהה ורני ואני לקחנו את המשימה ברצינות רבה.

וכך, בספטמבר, אור ליום הכיפורים, יצאנו למשלחת תליית דגלי תפילה וברכות עבור משפחתי וגם עבור כל מי שביקש ממני. עברנו בין אגמים בגובה 4500 מ’ ומעברי הרים בגובה 5000 מ’ ויותר, ופגשנו גם את שבטי הרועים. ישבנו איתם, שתינו תה מחלב יאק, הסתובבנו בין היאקים העצומים כאילו זה לגמרי נורמאלי, זכיתי לחלוק איתם רגעים זהובים שעבורי הם החיים עצמם. אין דבר יותר משמעותי עבורי מהמפגש האמיתי, העמוק, עם אנשים שהחיים שלהם מרתקים והם אפילו לא מודעים לזה. צילמתי את רני שותה תה איתם. ואת גלי מחלקת להם מרק. יום אחד הן יבינו עד כמה התמונות האלה הן משמעותיות.

משם המשכנו לאגם טסומורירי, אגם מוקף בהרים השוכן בגובה של למעלה מ-4000מ’. בדרך לשם צפינו בחיות בר (שפנים ומרמיטות) ואפילו בעדר של סוסי פרא. תלינו דגלי תפילה בפסגת ההר הצופה אל האגם, והבנות ואני ירדנו כדי לגעת ולהרגיש את המים ואת חלוקי הנחל מקרוב. בגבהים האלה קר מאוד ותנאי הסביבה הם לא פשוטים. אפילו קשה קצת לנשום.. אחר כך המשכנו וחצינו את מעבר ההרים ווארילה (wari-la). זהו מעבר הרים לא כל כך מוכר, רוב האנשים לא חוצים אותו אבל הוא הותיר בי רושם עז. לא ידעתי מה הגובה אליו נגיע, והדרך אל הפסגה היתה מפותלת ומפחידה, עם סיבובים חדים על קצה צוקים, אבל הנוף של נחלים זורמים, מרמיטות חמודות מגיחות מהמחילות, פרחים בשלל צבעים ופסגות מושלגות באופק היה פשוט מרהיב. כשהגענו לפסגה יכולנו לראות מצד אחד את סין ומצד אחד את הודו, שיחקנו קצת בשלג, ותלינו דגלי תפילה. משם המשכנו לעמק נוברה. בדרך חזרה ללה חצינו את הפאס שנחשב לגבוה ביותר בעולם, וגם שם תלינו דגלי תפילה. היה קר ומושלג וקשה היה לנו לנשום אבל עשינו את זה.

כשחזרנו ללה, עיר הבירה של לאדאק, מזג האויר היה בסדר. היה לנו מזל גדול. כי יום למחרת מזג האויר כבר התקרר משמעותית ויום אחרי כן כבר התחילו הסופות.

---

♣ טיפ חשוב מאוד: אל תהיו חכמים. שימו לב תמיד למזג האויר, ותמיד תמיד כבדו אותו. כשאתם מבקרים במזרח ואתם שמים לב שמזג האויר משתנה- היו קשובים ובעיקר- כבדו את מזג האויר ואת איתני הטבע. חכו רגע. אל תצאו לטיול או למסע בהרים אם מזג האויר נראה לכם קצת משונה.

---

ברגע ששמנו לב שמזג האויר מתקרר, החלטנו שכל התכניות שלנו לרדת בחזרה למנאלי מוקפאות. חיכיתי לראות מה יבוא, ואכן צדקתי. סופת השלגים הבלתי צפויה התחוללה בכל רחבי ההימלאיה וגבתה קורבנות (כולל חילוץ חירום של זוג ישראלים). בלאדאק היו שלגים, במנאלי היו גשמים מטורפים שגרמו למפולות והצפות ומחיקת כבישים והפסקת חשמל שארכה יותר משבוע.

כולם היו מופתעים. אפילו המשפחה הלאדאקית שאתה אנחנו גרים לא צפתה את זה. ובכל זאת, הסופה הזאת גרמה לסגירת כל הכבישים וכל הדרכים אל ומלאדאק.

סוף העונה באזורים הנידחים האלה מורגשת היטב והחל מאמצע ספטמבר רוב המסעדות והחנויות נסגרות. מזל שמסעדה אחת עדיין פעלה ברחוב צ’אנגספה 😊.

רני ואני היינו צועדות במורד הרחוב השמשי, נכנסות למסעדה, מזמינות קפה אורגאני וטוסט עם חמאה ויושבות על המרפסת בשמש ומדברות במשך שעות.

איזה כיף ואיזו זכות זו לבלות עם בת ה-16 שלך זמן איכות רגוע, שיחות של צחוק וכיף וכלום.

אחרי כמה ימים שבהן חיכינו בלה כדי לראות מה קורה עם הדרכים, הבנו שלא נוכל לחזור למנאלי כי כל הדרכים חסומות. הבן שלי היה מבוצר בואשישט, בלי אפשרות לצאת משם, ובלי חשמל. החלטנו שהוא יסגור את הטלפון כדי לשמור על הסוללה שעוד נותרה לו, ורק יפתח את הטלפון פעם ביום כדי להגיד שהוא בסדר.

בנתיים, המעבר דרך מנאלי היה סגור אבל מעבר הדרכים של קאשמיר כבר היה פתוח אז החלטנו לצאת לדרך.

שכרנו מיני ואן, צירפנו עוד כמה חברים ויצאנו לכיוון סרינאגאר, עיר הבירה של קאשמיר. משם תכננו להמשיך ישירות לכיוון ג’אמו, נסיעה של בערך 24 שעות.

בדרך עצרנו באתר של טרקטורונים והבנות גילו תחביב חדש. אי אפשר היה להפסיק אותן!

עברנו בלאמה יורו -אחד המקדשים החשובים באזור וחצינו כמה פאסים מרהיבים. הנסיעה התפתלה לה בין כפרים, נהרות וקרחונים. בערך בשתיים בלילה חלפנו על פני סרינאגאר בלי לעצור.

לקראת הצהריים הגאנו לג’אמו, עיר שוקקת וחמה. נפרדנו מהמיניואן, מצאנו בית מלון לכמה שעות והזמנו כרטיסים לרכבת הלילה היוצאת לדלהי.

במקביל, הפעלנו חברים מקומיים כדי שיעזרו לחלץ את יותם מואשישט ולהביא אותו לאיזה שהוא מקום שממנו פועל אוטובוס לדלהי.

יותם הגיע יום אחרינו לדלהי. התרגשנו מאוד לפגוש אותו, אחרי חודשיים וחצי של געגוע. עשינו שופינג הכרחי (הג’ינס השנתי..) ואפילו הצלחנו לפגוש לארוחת ערב (במסעדה טבעונית!) חברים קרובים מישראל שבדיוק סיימו טיול של 6 שבועות בהודו.

ב-1 לאוקטובר חצינו, באוטובוס מצ’וקמק את הגבול בין הודו לנפאל והגענו לפוקרה.

הפעם שכרנו דירה וזה היה שינוי מרענן. הבנות חזרו לשגרת לימודים, אני חזרתי לשגרת עבודה ובין לבין קפצנו לנהר המודי, לנהר הטריסולי, פגשנו הרבה חברים ישנים ואהובים והכרנו חברים חדשים, חגגנו את הפסטיבל השנתי הגדול ביותר בנפאל, וגם נפרדנו מחברה יקרה שמתה במפתיע. ליווינו אותה בטקס פרידה טיבטי שהיה מאוד מרגש, ושונה מכל מה שאנחנו מכירים (זהו טקס שריפה שמתקיים על הנהר).

עלויות

בחרתי כאן לתת לכם את העלויות לשלושת התחומים היקרים ביותר בטיול כזה- לינה, טיסות וביטוח.

לינה:

גואה: בית שלם עם 4 חדרים עלה לנו 20 אלף רופי לחודש

בנגקוק: בית שלם עם שלושה חדרים עלה לנו 30$ ללילה (עם מזגן, ווייפיי, מכונת כביסה, מיקרו, אופניים..). אבל כאמור לא שילמתי עליו.

איסטנבול: איירבינבי- 40$ לדירה שלמה.

ואשישט: גסטהאוס עולה בערך 400-500 רופי ללילה, לחדר נקי ונעים עם נוף מטריף.

לאדאק: שני חדרים + מטבח עלה לנו 900 רופי ללילה

נפאל: דירה עם שני חדרים וסלון ומטבח כולל חשבונות עולה לי 30 אלף רופי לחודש (כולל מנקה כל יומיים).

גטהאוס- חדר ברמה טובה עולה 700-800 רופי ללילה ומעלה.

טיסות:

טיסה מהודו לבנגקוק: ההבדל במחיר בין שדות התעופה השונים בהודו הוא די משמעותי, במיוחד כשמדובר במשפחה (=4-5 כרטיסים). לפי מה שבדקתי, טיסה לבנגקוק משדה התעופה של קוצ’י היא הזולה ביותר. לכן העדפנו לקחת רכבת ולטוס משם. כרטיס טיסה לבנגקוק עלה לי קצת פחות מ-100$ לאדם. אבל אם נזכרים מספיק מוקדם (לא כמוני..) אז זה יכול להיות אפילו זול יותר.

קראו איך אני מוצאת טיסות זולות כאן וכאן.

טיסה מנפאל לישראל וחזרה להודו: כדי להשיג טיסה זולה במיוחד פיצלתי את הטיסות לשניים: טיסה הלוך חזור

1 קטמנדו- איסטנבול/ איסטנבול-דלהי

2 איסטנבול-תל אביב- איסטנבול

מחיר ממוצע לטיסה כזאת יהיה בין 600$-800$. אני שילמתי קצת יותר, כי נזכרתי ברגע האחרון.

אני אוהבת לפצל טיסות בצורה כזאת כי זה מאפשר לי לדחוף עוד יעד מעניין באמצע. קראו כאן איך אני עושה את זה בכל רחבי המזרח.

ביטוח:

השנה עשיתי מעשה מהפכני והחלפתי ביטוח. אחרי שנים רבות שבהן השתמשתי בביטוח הנסיעות של worldnomads (שם שילמתי קרוב ל-9$ ליום עבור כולנו), עברתי לשירות אישי ופרטי, פניתי לאוריה והוא התאים לי פוליסה מיוחדת לפי הצרכים שלי. אוריה לא מרשה לי לחשוף עלויות, אבל הצלחתי לחסוך מאות שקלים לחודש בזכותו. לכן אני ממליצה לקרא את המאמר הזה לפני שאתם רוכשים ביטוח נסיעות לחו”ל.

גוגל אומר לי שעברתי בקילומטרים 80% מהיקף כדור הארץ. אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה יותר מזה. השנה הרגשתי שהמהפך שעשיתי לפני שמונה שנים הושלם. אני לא מגדירה את עצמי יותר בקילומטרים. לא שופטת הצלחה לפי סכומי כסף או ‘לייקים’ ולא מנסה להיות מעניינת. השנה קיבלתי חיבוק (ודמעות בעיניים) מגבר שהרגיש שנתתי לו את הכוח לצאת למסע שלו עם המשפחה. החיבוק הזה, עם הרגשות שהוא העלה אצלו, הפך אותי למליונרית בבת אחת ומבחינתי אני סיימתי את שליחותי. היו שלום, ולחיי מסעות עמוקים ומלאים בתשוקה.

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

אני אחרת לגמרי.

האש שבנשמתי בוערת ונוצצת בתוכי כמו השמיים זרועי הכוכבים בערבות השקטות של מונגוליה.

העיניים שלי לחות ושמחות לכל עבר.

ואני כמו נערה צעירה ספוגת אהבה ותשוקה אחרי לילה נועז.

כל גופי כאילו דולק. מוכן לנסות כל תחושה, כל מגע, אפילו ליטופה התועה והעדין של הרוח שיוצאת לעברי מצדו השני של האגם.

אני עירנית ומלאת אנרגיה. עד הלילה שבו אני צונחת, שלוה ורגועה חסרת מחשבות מאושרת.

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

והילדים מקבלים את אמא שלהם מאוהבת בעולם, בחיים, בהם. הם מקבלים את אמא שלהם צוחקת, אמיצה, חזקה, עם מבט של לביאה בעיניים.

כי לפני כן הייתי….אחרת. הייתי כמו עץ בחורף. עדיין חי, עדיין נועץ שורשים. עדיין ניזון מהאדמה ומהמים. אבל חסר חיים. מחכה לאביב.

ערומה, קפואה, מותשת. נותנת לגשם להטיח עצמו על גופי, לרוח לשבור את ענפי. מקבלת בהכנעה. כך הייתי.

נפשי סגורה, יבשה, סדוקה. גופי פועל על טייס אוטומטי. מבשל רוחץ מכבס מחבק.

עייפה כל הזמן. וחולה.

רטובה וקרה כך שאף אש לא יכולה היתה להדלק.

והילדים קיבלו אותי אחרת. ואני ראיתי את עצמי אחרת.

אחרת לגמרי.

כלל לא מודעת לאישה האחרת שבי. בטוחה שכך אני וזהו.

וכמו שיש גברים שמוציאים ממך את המיץ. ויש גברים שמוציאים ממך את השלהבת. וכמו שהחורף ממית והאביב מחיה. וכמו שיש מנגינות שעושות לך לברוח ויש כאלה שמעלות אותך לרקוד על השולחן בשמלה מופשלת ובעיני חתולה מיוחמת.

כך בדיוק.

כי כשאני בחיי האלה אני פתוחה, מלאה, עסיסית. כמו אננס מתוק אני. ובא לי (כן, גם את זה. מלא. וגם) לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ. בא לי לטבול ולשחות ולצלול. בא לי להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות ממני. לא בא לי לברוח. אבל בא לי לעוף.

ואני מזמינה ומתחברת ועושה יותר חברים ואהבה ממה שעשיתי בכל שנותי כשהייתי אחרת. אנשים מרתקים מעניינים עמוקים מצחיקים. מכל העולם. אנשים שהם פנויים ופתוחים כמוני. שאין להם לאן לרוץ או רשימה שצריכה להתמלא באיקסים עד הערב.

כי כשאני מטיילת אני אחרת. הלב שלי יוצא החוצה, הנפש שלי פורחת במלא תפארתה ואינני זקוקה לדבר. יש לי הכל.

למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות. למרות שמי הפשוט, נטול התארים (שרק לאחרונה נעקר ממנו שם משפחה אחד). למרות ואולי בגלל המחיר המקומי באוטובוס המקומי הדחוק העמוס המקרטע המתנדנד על צלעו של הר, עטוף כולו בהיפ הופ הודי עדכני ורועש.

אחרת לגמרי. אישה אחרת. אמא אחרת. חברה אחרת. מאהבת אחרת.

ואוהבת את עצמי.

כך. ולא. בשום פנים ואופן לא אחרת.

חזרה לבלוג

אני שונאת תכניות. יש לי בעיה איתן. זה מלחיץ אותי. מפריע לי בזרימה של היום. של השבוע. של החודש. לכן אני משתדלת לקבוע כמה שפחות. ואם כבר קובעת, אז זה בדרך כלל “בערך”, כזה. וככה יוצא שבעצם, כמעט כל דבר שאנחנו עושים הוא הכי ספונטני שיש. אנשים שואלים אותי איפה נהיה בחודש הבא ואני כזה “המממ…לא יודעת”.

קמה בבוקר ולא יודעת מה יהיה. ובעוד שיש אנשים שחיים כאלה הם החלום הרע שלהם, אצלי אין דרך אחרת. כך שאפשר לומר שאני “ספונטנית מקצועית”.

וגיליתי שיש מתנות רבות ביכולת שלנו לפעול בלי יותר מדי תכניות ותכנונים. לשחרר. לצאת ולתת לדרך להכתיב לנו.

אז לטובת רגעים קטנים של אושר בלתי מתוכנן, אספתי לכם כמה טיפים והמלצות שאחרי שתקראו אותם לא יהיו לכם תירוצים יותר 😊.

1. קודם כל- כלים מעשיים.

כדי להסיר את מכשול הפרקטיות מהדרך, הנה כמה צעדים פשוטים שיאפשרו לכם להיות תמיד מוכנים להרפתקה:

תיק כלי רחצה: שיהיה תמיד מוכן. שימו שם בקבוקונים קטנים של שמפו, מרכך, סבון, קרם פנים. חובה: שמן לשפתיים, מסנן קרינה, חומר נגד יתושים.

תיק גב: טוב לא צריך להגזים ולהחזיק תיק גב מוכן לפעולה. מה שהכי טוב זה להחזיק רשימת ציוד מוכנה. כך שלא תצטרכו להתחיל להתבלבל. לכו על פי הרשימה. בנוסף, למדו היטב איך לארוז את התיק, כך שלא תתלבטו יותר מדי ברגע האמת. אני כל כך מתורגלת, שאני כבר יודעת בדיוק איזה בגדים הולכים לאיזה תא, מה אני שמה למעלה מה למטה, מה נכנס לריצ’רץ’ שבצד ומה אני בשום פנים ואופן לא לוקחת (למרות הצורך העז שלי לקחת בכל זאת..טוב אני אישה..). תוך רבע שעה אני ארוזה.

תיק עזרה ראשונה: שיהיה תמיד מוכן לדרך.

ציוד אלקטרוני: טוב בנושא הזה אי אפשר באמת להיות תמיד בהיכון. לפעמים הסוללה לא תהיה במצב אופטימאלי כשתחליטו את ההחלטה הספונטאנית לצאת. אבל אל חשש. ברגע שנופלת ההחלטה- הצעד הראשון שיש לעשות הוא לחבר את הטלפון לחשמל. יחד איתו חברו גם את סוללת הגיבוי. תוך שעתיים שניהם כבר מלאים.

טיפ: אם אתם יוצאים למקום שאתם לא מכירים ואף פעם לא הייתם בו- קחו גם כובעים וגם בגדים חמים. וגם בגד ים. אם אתם יוצאים עם תינוקות- שמרו תמיד באוטו חצי חבילת חיתולים ומגבונים.

נקודה למתקדמים: חטיפים 😊.

אני כבר מתורגלת. ואצלי הכל על אוטומט לכן אחד מהצעדים האחרונים הוא לצאת מהבית (אחרי שהכל כמעט ארוז) ולגשת לחנות הקרובה ביותר כדי להצטייד גם בפינוקים לדרך. אני קונה מיץ וכמה מלוחים (בריאים..כי אני אמא חנונית) ושוקולד. אם אין שוקולד אני לא יוצאת (זה שאני אישה זה מוטיב חוזר כאן בפוסט הזה..).

כמובן שאפשר גם לעצור באמצע הדרך ולהשלים את החוסרים. אני פשוט אוהבת לצאת כשהכל מסודר.

ועוד יותר מתקדמים: דרכונים

לאלה מכם שספונטני מקומי כבר לא מרגש אותם, מומלץ כמובן לוודא תמיד שתוקף הדרכון של כל בני המשפחה הוא למעלה מחצי שנה. פשוט סמנו לכם בתאריכון בטלפון כשנה לפני שנגמר תוקף של דרכון מסויים, והזכירו לעצמכם לחדש אותו. וכמובן ספונטני-חו”ל מצריך גישה ישירה לסוכן ביטוח נסיעות. אז גם כאן יש פתרון מופלא.

ענייני נשים:

אז לנו הנשים יש מקדם ביטול גבוה קצת יותר, במיוחד אם הפעם האחרונה שעשינו מפשעות היתה בקיץ שעבר. לכן, נשים יקרות, כל מה שצריך לעשות הוא לשמור על תחזוקה שוטפת תקינה. אמרו לעצמכן שזה למען כל הרגעים הבלתי מתוכננים שיקרו השבוע, וכדי שלא תצטרכי אפילו להתלבט.

ונקודה אחרונה לאלה העושים ספונטני במזרח: 

רק מזכירה לכם אף פעם לא לשכוח קצת נייר טואלט בכיס של כל אחד, וג’ל נגיש לחיטוי ידיים.

---

לפני שנה בערך, בבוקר אביבי אחד בפוקרה, נפאל, התקשר אלי חבר בעשר בבוקר ואמר: “תקשיבי, יש אוטו, יש נהג, אנחנו יוצאים בצהריים לחמישה ימים- שבוע ככה לאזור מוסטנג, לבקר את מקדש מוקטינט המפורסם”.

“אוקי”, אמרתי.

“קחי את הבנות ויאללה בואו”.

“אהה….שניה”. אמרתי לו והרחקתי את הטלפון מהאוזן לרגע.

ישבתי על הגג, מתחממת בשמש. לצדי ישבה רני, בת 15, והתכוננה ללכת לבית ספר. הסתכלתי עליה. “רוצה לנסוע למוקטינט לכמה ימים?” שאלתי. לא היה לי ספק שהתשובה תהיה ‘לא’ ובזה יגמר העניין. בנות בגיל ההתבגרות הן אחד מהדברים הכי פחות זורמים שיש. במיוחד כשמדובר בשהות מרוכזת עם חברי משפחה נוספים..

“יודעת מה?”, היא הביטה בי, “יאללה. בכיף”.

“את בטוחה? אין שם קליטה, או אינטרנט…את יודעת..” אמרתי ברצינות תהומית.

“כן. מתאים לי”, היא סגרה את הדיון.

לקח לי רגע לאסוף את הלסת שלי מרצפת הגג החמימה, חזרתי לטלפון ואמרתי לו “יאללה. בכיף”.

עכשיו חשוב שתבינו. נשארו לנו 8 ימים בלבד לויזה לנפאל, ובכלל התכוונתי באותו יום להתחיל לבדוק כרטיסי טיסה לאנשהו. בנוסף, כדי להגיע לאזור מוסטאנג יש להוציא אישור מיוחד, ללכת למשרד ההגירה, להחתים, לשלם. השעה היתה עשר בבוקר, כאמור. חוץ מכל אלה האזור עצמו שונה מאוד מפוקרה. קר שם (שלג!), עולים לגובה של 3800 מ’, התנאים לא פשוטים. הלינה בסיסית. בקיצור. איפה שמתי את הכובעים החמים לעזזל.

אבל הנערה המתבגרת זרמה איתי ולכן אין מצב שאני מוותרת כאן.

תוך חצי שעה כבר שלחתי חבר מסוכנות נסיעות כלשהי לארגן לי את האישורים הדרושים. בנתיים ארזתי לבנות ולי את כל הבגדים החמים שיכולתי למצוא, הודעתי לאבא שלהן, יצאנו לאכול ארוחת בוקר וזהו.

באחת בצהריים עלינו על הרכב לטיול של חמישה ימים, שעד היום יזכר כאחת החוויות הכי מדהימות שעברנו.

מאז, אגב, הנערה למדה שיעור חשוב, והיא זורמת איתי לגמרי. לכל מקום בכל שעה 😊.

---

2. כלים אחרים:

אחרי שהסרנו את ענייני הפרקטיקה מהשולחן, כדאי לדבר קצת גם על צדדים אחרים, חשובים לא פחות להצלחת כל הרפתקאה ספונטנית.

מכירים את הסרט yes man? זה סרט שבו ג’ים קארי מגלם גבר שמחליט להגיד ‘כן’ לכל דבר שנקרא בדרכו. אני חושבת שמחשבה בסיסית חיובית היא אחד המפתחות הגדולים. למדו להגיד ‘כן’ בלי לחשוב יותר מדי. קודם אמרו כן ואחר כך בדקו איך אפשר לפתור את המכשולים שעשויים להופיע בדרך.

הרי התיק כבר כמעט ארוז, הסוללה כבר כמעט טעונה וחצי חבילת חיתולים שוכבת לה בבגאז’ של האוטו.

---

◊ פעם כשעוד גרתי בבית, נהגתי לשחק עם הילדים משחק שהמצאנו. בכל יום שלישי הייתי פותחת בפניהם את כל ספרי הבישול שהיו בבית והם היו בוחרים את המנות שנגיש לארוחת הערב של יום שישי. והחוק היה שלאמא אסור להגיד ‘לא’. הייתי חייבת לזרום איתם. לא משנה אם הייתי צריכה להשיג את המצרכים מחנות אחת שמוכרת אותם בעכו. לא משנה שהקינוח שהם בחרו דורש 16 שעות הכנה. לא משנה כלום. וכך בכל יום שישי היינו מגלים אוכל חדש. ויש כמה מאכלים שהלכו איתנו מאז ועד היום..

---

3. ביסוס מחקרי:

מה אומר המדע על כל העניין? ובכן, מחקרים שונים נעשו על ספונטניות ועל התרומה שלה לחיינו. מחקר אחד בדק ומצא שסופ”ש מתוכנן היה פחות מספק וממלא מסופ”ש שכלל פעילות ספונטנית כלשהי.

מחקר שפורסם במגזין “פסיכולוגיה היום” טוען שבעוד שלו”ז מתוכנן וקבוע יכול לתת איכות חיים טובה, דווקא סגנון חיים ספונטני יותר מאפשר צמיחה ושגשוג בתחומים רבים כמו: יצירתיות, גמישות ואפילו שמחה.

והנה עוד מאמר מעניין שמצאתי לכם, שמדבר על הכוח שבספונטניות, ומה הרפואה הסינית אומרת על זה.

לסיכום: ספונטניות זה בריא. אז יאללה לדרך.

עוד מלא טיפים, המלצות, מחקרים, סיפורים והדרכות תקבלו אם תורידו את האיבוק הפופולארי שלי “לטייל עם ילדים”. 

“People cry, not because they are weak. It is because they’ve been strong for too long” ~ johnny depp

מרץ- אפריל, 2017.

נפאל.

כבר שבועות שהנער מבקש לעזוב את פוקרה ולהמשיך הלאה. אני באופן אישי זורמת. אבל רציתי שהבנות יספיקו עוד קצת בצפר, ושישלימו את קורס ההגנה העצמית (עם אלוף נפאל!) שהן התחילו.

חשוב, לא?

אז דחיתי ודחיתי.

עד שהחיים הודיעו לי שזהו. את חייבת להמשיך הלאה.

ובדיוק כשכבר החלטתי להתבגר ולקחת את העניינים לידיים, הגיע חבר בבוקר ולקח אותנו ספונטנית לחמישה ימים של הרפתקאה בהרים המושלגים של חבל מוסטנג.

ורק אחרי שחזרנו התחלתי לחפש כרטיסים, ולא הצלחתי להחליט על תאריך מדויק, עד שכבר הייתי חייבת. הנער בעצמו קם בוקר אחד והודיע שהיום קונים כרטיסים ולא מעניין אותו. ואני…הדמעות זלגו כבר אז. בשקט, אחרי שהוא סגר את הדלת אחריו.

ודווקא עשינו דיל ממש שווה. מצאנו כרטיסים מפוצלים לוייטנאם, בחצי מחיר מעלות כרטיסים ישירים. מה שאומר שנטוס קודם כל לבנגקוק, נשהה שם קצת (שנים לא הייתי בבנגקוק!) ואחרי שלושה ימים נמשיך בקטנה לסייגון, וייטנאם. אני אוהבת את הפיצולים האלה, כי מרוויחים עוד יעד על הדרך. ואם זה יוצא לי יותר זול מכרטיס ישיר אני בכלל מרגישה שהרווחתי פעמיים.

עד היום האחרון הייתי בהכחשה, מה שאומר שבמקום לארוז, עוד לקחתי את גלי לחצי יום כיף, כולל שיעור קוריאנית כרגיל, ואחריו מפגש יצירה עם הילדים של השכונה, כמו כל יום שבת, על האגם.

אבל הכאב בחזה לא נתן לי לשכוח. הפרידה מנפאל הולכת להיות קשה הפעם.

בלב חצי שבור עזבתי את פוקרה. לילה בקטמנדו, והנה אנחנו על המטוס לבנגקוק.

חרא.

בין נפאל לבנגקוק

לפני כמה חודשים שאלה אותי טל גפני, כשבילינו יחד בנפאל, למה אני לא נראית שמחה. החיים שלי נראו לה החלום בהתגלמותו. פסגת האושר, החופש. יש לי את כל מה שהמון אנשים חולמים עליו.

אז איך זה שאני לא מהלכת על ענן באופן קבוע?

לא ממש היה לי כוח לענות לה. אבל ניסיתי להסביר שאני חיה ככה. זאת לא חופשה. או ‘הפסקה’. אלה החיים שלי. שבע שנים. ובחיים לא תמיד הכל ורוד נצנצים, למרות שלאנשים מרחוק זה נראה ככה. גם הילדים שלי רבים, גם לי יש שני מתבגרים בבית, גם לי יש רגשות ומערכות יחסים, וגברים שעושים לי טוב או לא טוב, ודאגות פשוטות כמו כסף, פנסיה, בריאות, מס הכנסה, העתיד..וגם לי יש געגוע לכל מיני מקומות ואנשים.

ולפני שבועיים בערך שאל אותי עדי, שמנהל את or2k בנפאל (מסעדה פופולארית), וגם הוא מסתובב בעולם כבר שנים, אם אני כותבת בבלוג שלי גם על הדברים הפחות טובים. אם אני לא מוכרת כאן חלום לא מציאותי.

עניתי ש’בארור’. ושאלתי את עצמי אם גם אצלו לפעמים הלב חצי שבור. וידעתי שכן. למרות החיים שלו שנראים מבחוץ מעולים. ולמרות שאני כל הזמן יורדת עליו על החיים המדהימים שיש לו..

לפעמים אני לא שמחה.

לפעמים אני צריכה לשהות שם, בחצי הכוס הריקה דווקא.

כי הלב שלי חצי שבור. כי כואב לי, ובא לי לבכות למרות שהחיים שלי דבש.

כשהילדים שלי בוכים, או כשקשה להם אני אף פעם לא מנסה ‘לכבות’ את זה. אני מחבקת ונותנת להם לבכות כמה שצריך. אז למה לעצמי אני כל הזמן רק אומרת ‘די’?

בנגקוק

אז חצי ריקה, בדמעות, נחתתי בבנגקוק, והגענו לביתו של או (O), תאילנדי מקסים שאירח אותנו בצורה מופלאה. יצאנו לסמטאות הקטנות, אכלנו איתו מלא מנות תאילנדיות בדוכנים הקטנים ובמסעדות המקומיות שהתפריט שלהן בתאילנדית והמחירים בהתאם.

הוא לקח אותנו לסיבובים בעיר על הטוסטוס שלו, וכשרני ואני יצאנו ליום קניות (בכל זאת..), הוא עשה ליותם ולגלי יום כיף אדיר ברחבי בנגקוק. הם ראו את הארמון, ושטו במעבורת, וביקרו בצ’יינה טאון ועוד מלא.

הוא סיפר לנו המון דברים על בנגקוק, על העיר העתיקה ועל העיר החדשה, ועל המצב עם בורמה ולאוס. אני שאלתי מליון שאלות על המלך והחוקים (למלך מותר יותר מאישה אחת, אבל לשאר התושבים לא. ובכלל שקט, כי אסור לדבר על זה..) והוא ענה לי בסבלנות ובשמחה.

כל ערב הלכנו הבנות ואני, ככה חצי שבורה, למסאז’ תאילנדי במכון המקומי עם הנשים המקסימות שצחקקו כל המסאז’ (בעיקר הצחיק אותן כל פעם שגלי קראה לי ‘אמא’. למישהו יש מושג אם ‘אמא’ בתאילנדית זה מילה גסה או משהו?).

חידשנו גם חיסונים במרפאת מטיילים מפוארת.

עשינו את הכביסה הכי זולה שאי פעם עשינו (“ילדים, יש לכם עוד משהו? חפשו, כל מה שאפשר, אנחנו מכבסים ה-כ-ל. בעצם, בואו פשוט ניקח את התיקים ונכניס אותם ככה, כמו שהם”).

רכבנו על הרכבת הקלה לכל מקום וברור שמכל מאות התאילנדים שנסעו באותו קרון יחד איתנו, פגשנו שם דווקא ישראלי אחד שמיד ניגש לבדוק אם אנחנו צריכות עזרה או משהו :-). נפרדנו ב”תעשו חיים” המסורתי.

פגשתי את בנגקוק אחרת, ונהניתי מכל רגע. היינו בלי טלפון ובלי אינטרנט וככה נזרקנו עליה עם כל החושים.

כן. גם בלב חצי שבור. ועל מצב ‘חצי כוס ריקה’.

היה נהדר. וכואב בחזה. והעיניים שלי בטח הסגירו את הכל. כי ככה אני.

ולא יכולתי אחרת. ונלחמתי כי זה לא הגיוני. הרי החיים שלי דבש. כוסאמק.

וייטנאם

לפני שבועיים נחתנו בוייטנאם. היינו כמה ימים בסייגון ומשם נסענו לחוף. מאז אנחנו כאן. אני כותבת לכם אי בוק חדש (ונותנת שם את כל כולי, ועוד קצת). וגם שוחה בבריכה, ואוכלת לפעמים והולכת למסאג’. ועושה יוגה ומבלה עם הילדים.

חצי ריקה.

והעפתי את כל המוסיקה הישנה מהאם-פי (כן, עדיין יש לי אחד כזה) ושמתי הכל חדש. שזה ציון דרך גדול בשבילי.

עד שאתמול לקחתי את עצמי להליכה על הטיילת. והירח הכמעט מלא השתקף כל כך יפה על פני המים השחורים. וזהו. שחררתי. כן. הכל מעולה. אבל הלב לא. והלב רוצה לכאוב את כאבו, בשקט בשקט, כמו שכואב אצלי בדרך כלל.

למה אנחנו פוחדים כל כך מהכאב? למה אנחנו לא זורמים איתו וזהו? כשהוא מגיע אז הוא מגיע. פשוט. נקי. רגיל. גולשים עליו, נותנים לו להסתובב קצת. נותנים לו לתת לנו את מה שהוא אמור לתת לנו. וממשיכים הלאה. יש משהו מדהים בכאב. הוא מביא איתו תובנות ברמה אחרת. אם רק נותנים לו.

למה אנחנו פוחדים מהכאב בעיניים של אחרים? למה אנחנו לא מביטים בהן, בשקט, בלי לומר מילה. מקבלים את זה שעכשיו כואב לאדם שעומד מולי. בלי לשאול ובלי לנסות לתקן. אלא רק לתת מקום. כואב. קורה.

 והעיניים שלי אולי עצובות עכשיו אבל זה לא אומר שהאוכל התאילנדי לא טעים לי. שהשייק בסייגון לא היה מדהים. שההליכה על החוף עם שתי בנותי לא מענגת.

הכל אחלה. וגם לא.

פירוט על כמה עלה לי בדיוק הטיולון בבנגקוק, וגם הסבר מפורט איך אני מצליחה לבקר גם ביעדים שנחשבים יקרים, בלי לחרוג מהתקציב שלי תוכלו לקרא כאן.

לפעמים נדמה לי שאנשים חושבים שיש לי איזה מרתף סודי ובו אני מסתירה את כל המקומות המדהימים האלה שעל חלק מהם אני כותבת.

ולא מגלה לאף אחד..

או שאם לא זה, אז לפחות יש לי ידע קדום, צרוב בכלי הדם, שעבר אלי דרך עשן המדורה בלילות בהם הייתי יושבת עם סבתי (שהיתה חצי אלבטרוס וחצי אישה, והכירה את כל המקומות בתבל) ורוקחת שיקויי הרפתקאות.

פעם מישהו אמר לי שלהסתובב איתי ברחוב בכל מקום בעולם זו הרגשה אחרת לגמרי. זה כמו להסתובב עם טייל מקצועי, שהרדאר שלו מכוון והכל עובד כמו שצריך והוא פשוט יודע לאן, מתי, מה (ומה לא) ,כמה.

זו היתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיים שלי. והוא אמר את זה כאילו זה כל כך ברור, כאילו אין אפילו סיבה לציין את זה.

(תודה נתי!).

והלואי שזה היה נכון. אבל האמת היא שזה לא.

האמת היא שאין לי מושג לאן ללכת.

בדיוק כמוכם :-).

ואולי הרבה יותר. אני כזאת קלולס ורחפנית, שגם כשאני מתאמצת, ובודקת קצת באינטרנט ושואלת כמה אנשים- אני עדיין מגיעה ליעד חדש קלולס לגמרי.

ולא רק זה, אלא שאני, כמו שאני, בדרך כלל מחליטה על היעד הבא ברגע הכי אחרון שרק אפשר, כך שבמילא זה לא משאיר לי זמן להתכונן אליו.

אני נוחתת פחות או יותר ב”לא נודע”, כל פעם מחדש.

אז איך אני בכל זאת מוצאת את כל המקומות השווים האלה?

או.

הסיבה שנתתי כאן את ההקדמה הזאת ושסיפרתי לכם כל כך הרבה על עצמי, היא שדווקא העובדה שאני כזאת, היא זאת שמאפשרת לי למצוא ולדעת לאן ללכת.

למעשה, ביעדים אליהם הגעתי הכי קלולס, מצאתי את המקומות הכי מדהימים וזכינו בחוויות הכי מרגשות.

כלומר:

1. בגלל שאני כל כך אוהבת את החיים האלה, תמיד אמשך לקרא עוד פרט ועוד קטע קטן ועוד סטטוס בפייסבוק שקשור למקומות מעניינים (יש לציין שאני לא משתייכת לשום קבוצת מידע של מטיילים. פרט לכמה קבוצות מטיילים מחו”ל שמנהלים סגנון חיים דומה לשלי). זה לא משהו שאני בכלל מחליטה עליו, זה פשוט קורה, בלי שאשים לב. וכך יוצא שהידע נצבר בכל זאת. משהו נצרב. והם יושבים להם שם, פרטים קטנים וכביכול חסרי משמעות. עד הרגע שבו אני ממש זקוקה להם- ובאותו רגע ממש, הם נשלפים וזה נראה כאילו אני מה-זה מבינה ויודעת..

2. בגלל אותה סיבה, אני תמיד שמחה לתפוס טיילים לשיחה, קצרה ככל שתהיה, על המקום ממנו באו. לא מזמן, למשל, פגשתי שלושה טיילים בפוקרה, נפאל. הם דיברו בשפה מוזרה. מיד פניתי אליהם ושאלתי מאיפה הם (אני עושה את זה הרבה..). מסתבר שהם היו מבורמה. וואו, בורמה, זה מקום שאני מתה להגיע אליו. אז לאן כדאי ללכת? איך זה שם? מכירים מקומות לא מתויירים ושווים? ואיך המחירים?…בואו נתחבר בפייסבוק. רני, בתי בת ה-14 כבר כתבה לעצמה שמות של כמה מקומות (הם הראו לנו אותם מיד בגוגל אימאג’).

עכשיו, אני אמנם מאוד רוצה לבקר בבורמה, אבל היא לא ממש בתכנון כרגע. מצד שני, אין לדעת. קיבלתי מידע מעניין ואני שומרת אותו. בתוך חמש דקות של שיחה, בורמה נהיתה הרבה יותר ברורה לי. איפה לנחות, מה ממזרח מה ממערב, איפה הים, איפה בערך האי הזה שהם המליצו עליו. ועוד זכיתי בשלושה חברים חדשים :-).

3. לרוב היעדים אני מגיעה עם דף חלק. ככה אני אוהבת. ובמקום לנבור באינטרנט שעות, אני פשוט זורמת עם המקום, עם ההזדמנויות, עם המקומיים, עם הידע שכבר שמור איפשהו באיזה מגירה אצלי או עם טיילים אחרים שכבר שחטו את הדרכים עם סוליות הטרקטור שלהם. אני אף פעם לא שואלת אם כדאי ללכת לאנשהו. או מה יש לעשות שם. את זה כבר אגלה לבד. אני שואלת רק שאלות מעשיות. באיזה אזור כדאי לשון, איך מגיעים..

4. אני סומכת על עצמי. דוקא בגלל שאין לי מושג, ושרוב הזמן אני לומדת לבד את המקום, את הדרכים, את הפנינים. אז אני יודעת שזה החלק הכי כייפי. והכי מעניין. ושיהיה בסדר. אני לא מוותרת. האמונה שלי שבכל מקום אפשר למצוא פנינים היא זאת שמנחה אותי, אז גם אם לפעמים נראה על פניו שהגענו למקום יקר מדי ומשעמם (וזה קרה), אנחנו נחרוש אותו, ונכנס לסמטאות הקטנות ונשב עם מצחצחי הנעליים ועם שייטי הסירות ונשמע מהם סיפורים על אנשים ועל מקומות ונלך איתם לאכול ומשם…ההרפתקאות רק מתחילות ::-).

5. אני נורא אוהבת את זה. ואי אפשר לגלות דברים בלי באמת לאהוב את זה.

תכלס:

♥ בבקשה אל תכעסו עלי כשאני כותבת לכם במייל לצאת מהאינטרנט ולחקור בעצמכם. את המקומות הטובים באמת לא מוצאים באינטרנט. סמכו עלי בזה.

♥ הזמינו מקומות באינטרנט לשני הלילות הראשונים. תנו לעצמכם זמן חקירה מינימאלי, ומשם- זרמו.

♥ אין כמו עבודת רגליים יסודית כדי להתחיל להכיר את היעד שהגעתם אליו. אני יודעת שזה ממש לא מה שרציתם לשמוע. בעידן שבו ההישג היומי נמדד במרחק המינימום האפשרי בין איפה שחנית לבין המקום אליו רצית להגיע, עבודת רגליים זה כמעט מילה גסה. אבל בעיני אי אפשר לעגל פינות בעניין הזה. אתם מוזמנים גם לקפוץ על טוקטוק אקראי או לחרוש דרכי עפר עם אופנוע. כל עוד אתם נכנסים למקומות הקטנים, כאילו אתם מים שמוזגים בעדינות, והם מחלחלים לתוך כל תוואי במפת הדרכים של המקום בו אתם נמצאים.

♥ חכו עם האטרקציות. שמרו אותן לסוף.

♥ קבלו את הבל”תמים כחלק מהחוויה, גם אם באותו רגע הם נראים קשים לעיכול. לכו איתם.

להתקע בשתיים בלילה, במונית באמצע דרך חשוכה, מרחק שלוש שעות נסיעה מקטמנדו כשהאדמה עדיין רועדת ארבעה ימים אחרי רעידת האדמה, עם פאנצ’ר. בלי גלגל רזרבי. והטיסה שלי לארץ יוצאת בשש בבוקר…(בסוף הספקתי אפילו מקלחת) ..למצוא את עצמי בעשר בלילה, במעלה רכס ההימלאיה ההודית מתכרבלת עם הילדים במיטה בתוך אוהל (אוהל!) בגובה 4500 מ’ עם טמפרטורות מתחת לאפס…(בבוקר התעוררנו לנוף מוטרף).. לאלתר צ’פאטי ושמן זית, עם אוכמניות טריות מהשיחים שלגדת הנחל לארוחת בוקר ביום החמישי למסע שאמור היה לארוך 3 ימים בלבד, כשאספקת המזון הולכת ונגמרת, בגבול סיביר בארץ איילי הצפון הנידחת…(צ’פאטי עם שמן זית ומלח ואוכמניות טריות זה מעדן במיוחד אחרי שמלטפים איילי צפון פראיים)..למצוא את עצמי בחושך, כשכל הגוף כואב, אחרי טרק מתיש של 10 שעות, בחדר מלוכלך עם קירות מבוץ, מתכרבלת על מזרון מקש עם הילדים על הרצפה, בכפר נידח על צלע הר בחבל זאנסקאר בקשאמיר (בסוף הצ’אי היה נפלא והמשפחה שארחה אותנו היתה כל כך מקסימה שגלי הקטנה בכלל לא רצתה לעזוב..)..

♥ סמכו על עצמכם. אי אפשר לגלות את המקומות האלה עליהם אתם חולמים בלי האמונה שתמצאו אותם. בעצמכם. בואו עם בטחון, עם סקרנות ואהבה אמיתית. הקרינו את כל אלה לילדים, כדי שגם הם, בתורם, יביאו בטחון ואהבה לכל מקום אליו יגיעו.