טיול שאינו מוגבל בזמן אינו דומה לטיול שההתחלה והסוף שלו ידועים מראש. אולי יום אחד אנסה לערוך השוואה בניהם, אבל כרגע אני רוצה לכתוב על אחד ההבדלים הכי בולטים והכי יומיומיים. עניין פעוט, שבו אני נתקלת לפחות פעמיים ביום ובכל פעם מחדש מעורר אצלי מחשבות.
אין קניות. לא קונים בגדים (רק כשצריך), לא קונים מזכרות, לא קונים דברים לבית או צעצועים ואפילו לא קונים מתנות. לא משנה כמה הפיתוי גדול, כשאתה צריך לסחוב את כל הבית על הגב- היכולת שלך לעמוד בפיתויי השופינג מתגלה במלוא תפארתה. מה זה תפארתה, נראה לי שירדתי שני קילו רק מההתכווצויות שיש לי בבטן בכל פעם שאני לא יכולה לקנות את המשהו הכל כך שווה שאני מחזיקה ביד. אני נכנסת לחנות של חפצי אמנות מרהיבים ושואפת מלוא ראותי מוזה טהורה. וזהו. כלום. בדמיוני אני רואה את הנזירים הסגפנים ביותר עומדים על רגליהם ומוחאים לי כפיים.
וזה לא שהכרזתי על חוק כלשהו. זה פשוט הגיוני. מה, אני אסחוב את המסיכה הזאת כל הדרך עד שנחזור? לא נראה לי. אז שיחקנו בחנות המסכות כמעט שעה. מדדנו וצחקנו וניסינו את כל המסכות שהיו שם. והיו כאלה שישבו עליהם כל כך יפה שממש כאב לי להחזיר למדף. אבל החזרתי. הדבר הכי מפתיע בכל הנושא הזה הוא, שאחרי קצת יותר משבועיים של טיול, לא שמעתי אפילו פעם אחת את צרוף המילים ‘אמא תקני לי..’
הם יודעים לבד. הם עושים את החשבון. הרי גם הם סוחבים, בדיוק כמוני. וזה פשוט מדהים. הם חולפים על פני חלונות המציגים לראווה את כל חלומותיהם עלי אדמות, ופשוט לא מוציאים מילה מהפה…
עד שאנחנו מגיעים לדוכן גלידה. אין ספק שהייתי מגישה את עצמי למועמדות לאות ההורה המצטיין בתחום גידול-ילדים-המסתפקים-במועט, אילולא היכולת של ילדי למרכז ולתעל את כל אנרגיות השופינג המודחקות לנתיב אחד בלבד. וגלידה היא אחת מאבות המזון כאן, באיטליה. לאור זאת, מי שמעוניין לקבל רשימה מעודכנת של מחירי הגלידה בדוכנים השונים (כולל נספח המפרט את כל הדרכים לקבלת כרטיס הנחה למלקק המתמיד), מוזמן לפנות אלי.