Tag

הרצאות אונליין

Browsing

האם אתם כמהים לקצת אויר? קצת יותר חופש? האם אתם מרגישים מאושרים?

ואולי יש לכם חלום גדול ומשמעותי אבל אתם מרגישים שאתם לא יכולים להגשים אותו?

החלום שלי על מסעות בעולם התחיל כבר בגיל 18, ואני זוכרת את עצמי חושבת שזו הדרך בה הייתי רוצה לגדל את ילדי. בתוך מפגשים בלתי אמצעיים עם העולם, עם תרבויות, עם שפות ואנשים ונופים. עם מעברי גבול, פנימיים כמו גם חיצוניים ובמיוחד עם למידה מעשית, ולא תיאורטית, בישיבה משמימה בתוך חדר סגור במשך שעות על גבי שעות בכל יום.

אבל החיים זרמו, ואני המשכתי איתם. מדי פעם נזכרתי בחלום הזה, שעדיין התקיים בתוכי, בעיקר כשהייתי קוראת מאמר על מסעות במקומות פראיים או צופה בתכנית דומה בטלויזיה, או פוגשת במקרה מישהו שחזר בדיוק ממסע כלשהו. אז הייתי מרגישה איך הבטן שלי גועשת ומתחממת. לפעמים היו עולות דמעות בעיני.

התחתנתי, ילדתי את יותם ושנה אחר כך אבי חלה בסרטן. והחיים הפכו לגלים של תקווה ויאוש וכאב וחוסר אונים ושום דבר אחר.

שנתיים אחר כך ילדתי את רני, וכשהיא היתה בת שמונה חודשים אבי נפטר. הייתי אז בת 26.

מותו בגיל צעיר יחסית, כמו גם נסיבות מותו, העלו בי רגשות עמוקים מאוד. ושנת האבל היתה שנה של הרבה חשבון נפש. שאלתי את עצמי שאלות כמו: מה באמת גורם לי אושר? מה אני רוצה לחוות בחיים האלה? מה חשוב ומה לא חשוב?

וזה בעיקר חידד לי עד לקצות שערותי את העובדה שהחיים קצרים. שהחיים הם עכשיו. לא מחר, לא עוד חודשיים, לא בפנסיה. עכשיו. היום.

שאין לנו בעצם כלום חוץ מ’עכשיו’.

והחלום שזרם לו בתוכי התעצם וגדל והתחזק בבת אחת.

לא רוצה שגרה אינסופית של אותו דבר שנה אחרי שנה. לא רוצה חיים בתוך משבצות. לא רוצה לו”ז שמוצף בשטויות שאני בכלל לא מבינה למה אני בכלל צריכה אותן. לא רוצה לשלוח ילדים לשבת כל יום בחדר סגור ולהגיד להם שזה חשוב לעתיד שלהם. לא רוצה עוד ועוד חפצים וקוסמטיקה ובגדים ונעליים. לא רוצה להגיד לעצמי שאני יכולה לחיות גם בלי זמן אישי, וגם בלי זמן זוגי ועם שבועיים חופש בשנה.  לא רוצה שפסגת היום שלי תהיה הקינוח בסוף הארוחה וכמה לייקים קיבלתי עליו. רוצה חוויות, הרפתקאות, מפגשים. רוצה לפתוח את הלב שלי הכי רחב ואת כל החושים שלי להעיר.

לא צריכה לחיות בניגוד לאמונות שלי, להשקפות שלי, לתפיסות העולם שלי.

לא יכולה יותר ‘ליישר קו”. להרכין ראש ולהגיד לעצמי שהחיים ככה, מול הטלויזיה, הם מספיקים בהחלט.

שום דבר לא הסתדר לי. לא נראה לי הגיוני. לא הצלחתי לפגוש את עצמי בסוף כל יום.

רציתי חיים אחרים לגמרי.  

אבל כל מי שפניתי אליו ושאלתי אם זה אפשרי עבורי, אמר לי תשובה אחת: “זה לא אפשרי. צריך המון כסף בשביל זה. מוטב שתשכחי מזה”.

והאמנתי להם.

כמה קל זה לבטל לאנשים אחרים את החלום שלהם, לומר להם כלאחר יד “בלתי אפשרי. תוותרי”. קל, כל עוד זה לא החלום שלך…

אז כולם אמרו לי לוותר, ואכן ויתרתי.

המשכתי עם החיים, בתוך מלחמה פנימית תמידית. עברנו דירה, ועוד דירה ועוד דירה. ילדתי את גלי, והדיסוננס הפנימי המשיך והתגבר לו בתוכי, כשכל הזמן אני מתפקדת כלפי חוץ כרגיל, מנהלת חיים רגילים ונורמאלים עם ג’יפ ובית ועציצים עם עשבי תיבול. ולא מוצאת את עצמי.

פוחדת להתעורר שנה אחר כך, ולמצוא את עצמי בדיוק באותו מקום, חולמת בדיוק על אותם דברים, ולהמשיך ככה, עוד שנה ועוד שנה בלי ששום דבר ישתנה.

עד שיום אחד, התיישבתי ליד המחשב, בפינת המחשב הקטנה שהיתה לנו, מתחת לגרם המדרגות שהוביל לגג, גלי הקטנה ישנה בזרועותי, וכמו שעשיתי מליון פעם לפני כן, חיפשתי תשובות, חיפשתי פתרון, חיפשתי מישהו שיתן לי מענה. רק שהפעם שאלתי את גוגל “איך” אפשר לעשות את זה, ולא “אם” אפשר לעשות את זה. ושאלתי באנגלית. ולא בעברית.

וזה הרגע שבו התהפכו לי החיים.

גיליתי שאנשים עושים את זה. עלו לי על המסך בלוגים של משפחות שחלמו את אותו חלום בדיוק, וגם מימשו אותו. והסבירו בבלוג שלהם בדיוק איך הם עושים את זה. ואיך גם אני יכולה. לא היו הרבה אתרים כאלה, אולי שלושה או ארבעה בלוגים אבל זה הספיק לי.

זה כל מה שהייתי צריכה. אני לא לבד. וזה לגמרי אפשרי!

♥♥♥♥

ככה מתחיל הסיפור שלי.

אם אני לא מתייחסת להנחות המוטעות הרבות, ולהסקת המסקנות המוטעית בהן אני נתקלת כמעט על בסיס יומיומי, הסיפור שלי מעלה הרבה תהיות ושאלות.  איך בכלל עושים דבר כזה? איך חיים חיים עשירים כמעט בלי רכוש? איך אפשר לממן מסע באורך 10 שנים? איך מגדלים ילדים בתנועה? איך יוצרים תחושת יציבות בתוך מצב שנראה על פניו מאוד זמני ורעוע? האם יש בכלל שגרה? חברים? למידת מיומנויות בסיסיות? איך שומרים על הבריאות? ועוד קצת..

אני אוהבת כשאנשים שואלים שאלות ותמיד שמחה לענות עליהן :-). ויש סיכוי שתופתעו עד כמה התשובות יכולות לתרום לכל אחד, גם אם הוא חי חיים נורמטיביים לחלוטין.

הכל תלוי בצורת החשיבה. הרי כולנו בני אדם, כולנו מגדלים ילדים, כולנו רוצים להיות מאושרים וכולנו יודעים שהחיים קצרים.

אז בתור התחלה, הנה כמה דברים שאני יכולה להציע לכם (הכל בחינם):

7 דברים שכדאי לדעת על טיול ארוך עם ילדים– סדרה של 7 מיילים שמספרת קצת על כל מה שפחות ידוע על טיול ארוך עם ילדים.

לטייל עם ילדים- בואו נדבר על זה- סדרה של 9 מיילים שעוסקת בהרבה נושאים שקשורים לטיול קצר או חופשה עם ילדים.

מלפפונים חמוצים במונגוליה- הסיפור העלילתי הראשון שכתבתי, המספר על אישה אחת שיוצאת למסע מוטרף בערבות מונגוליה. תקבלו את 25 העמודים הראשונים ישירות למייל, בחינם.

 אולי לא אשנה לכם את החיים, אבל בטוח אוכיח לכם שזה אפשרי :-).

קשה לראות את כל התמונה, כאשר אתה נמצא בתוך המסגרת”. ~ ארוין ד. יאלום.


נכון לתקופה זו אני לא עורכת מפגשי זום. אין לדעת מתי אחזור :-). מי שרוצה לקבוע איתי פגישה אישית- מוזמן.


הכאוס העולמי תפס אותנו עוד בינואר, בעודנו שוהים בנפאל. כיוון שנפאל חולקת גבול עם סין ומנהלת איתה קשרי מסחר ענפים (לנפאל אין ים, אלא רק שני גבולות: אחד עם סין ואחד עם הודו..), כבר כשהתחיל הבלגאן בסין סגרו את הגבול איתה.

בהתחלה זה התבטא בדברים הקטנים. מחירי השום עלו (עד שהנפאלים ייצרו את השום בעצמם), מוצרים מסויימים נעלמו מהמדפים ואפילו ה”באבלס” ב”באבלס טי”, אחד המשקאות שגלי הכי אוהבת, נעלמו והמסעדה היתה צריכה לסגור.

בהתחלה חשבנו שזה אירוע מקומי יחסית, שהוא לא יגיע אל שאר העולם ורק כאן, במזרח, יראו את ההשלכות שלו.

בפברואר, כמו כל פברואר, התחלנו לחשוב לאן ממשיכים מנפאל, כאשר התכנון היה להמשיך לוייטנאם, (דרך כמה ימים בבנגקוק 😊) לשבת על איזה חוף צפוני ולראות את הים כל יום. משם חשבנו להגיע לאירופה ולהעביר שם את כל הקיץ. רני ואני היינו אמורות לצאת למסע נשים הרפתקני במיוחד ואפילו התחלנו ללמוד רוסית לקראתו..

במרץ הבנו שזה לא יקרה. ברגע האחרון החלטנו שמוטב שנשאר בנתיים במקום, בלי לזוז, בלי לטוס, ובלי לעשות תנועות גדולות מדי. כאן בפוקרה יש לנו דירה גדולה, לכל ילד יש חדר, יש מטבח ואינטרנט. יש מקינטה ונוף לאגם. הכל בסדר כרגע.

נכון לעכשיו אנחנו בסגר כבר כמעט חודשיים. ונראה שזה יימשך עוד תקופה. רוב החנויות סגורות, המסעדות, ומשרדי ממשלה. הכל סגור פרט לחנויות המכולת, ירקות, מאפיות, בתי מרקחת וכו’. אסור לנסוע כך שהכבישים ריקים, ואם בונציה הדולפינים חזרו לחגוג במים, והפינגווינים מנהלים מוזיאונים בארה”ב, אז אצלנו הפרות חזרו לחגוג ברחובות השקטים.

הנפאלים בעיקר משחקים ‘כדור נוצה’ על הכביש.

אנחנו יוצאות לעתים קרובות להליכה על האגם, צופות בעופות המים, בפרחי הלוטוס, היקינטון ובשושנות המים שמקשטים את האגם. קמות מוקדם כדי להספיק ללכת לחנות האורגאנית (שפתוחה רק בימי שישי ורק משבע עד תשע) ולקנות קפה נפאלי אורגאני, מלח ורוד, אורז חום, סבון חלב יאק ועוד.

קופצות לחנות הגבינות ומצטיידות ביוגורט טבעי ובגבינת עזים וחמאה מקומית.

אני הולכת לחברתי היפנית ומקבלת ממנה מתחת לתריס המוגף של המסעדה שלה, מולסה שחורה (אני אוהבת את הקפה שלי מתוק..) וחלב קוקוס שהיא מכינה לי על המקום.

גלי, שחגגה יומולדת 14 במהלך הסגר, לומדת קוריאנית. רני לומדת לבשל ולאפות. הכלב של השכנים מלמעלה, קוקר ספנייל מתוק העונה לשם ‘ליאו’, בא לבקר אותי בכל בוקר ואנחנו יושבים במטבח או על המרפסת והוא נותן לי ללטף אותו. ועם אעישה, הכלבה העליזה של השכנים מלמטה אני יוצאת להליכות ולקניות.

כבר מפברואר ההכנסה שלי פחתה בכ- 80%. בתור אחת שרוב הפרנסה שלה מתבססת על תיירות למזרח..אני לא ממש רואה מתי כל זה ישתפר.

אבל ככל שאני מרגישה חוסר, עולה בי צורך לתת. לא מבינה את עצמי, אבל זה משהו מאוד פנימי וחזק. ככל ש’אין מה לעשות’, עולה הצורך כן לעשות.

אז אני כותבת את הספר השני בסדרה (אם חשבתם ש‘מלפפונים חמוצים במונגוליה’ הוא חושפני, חכו לספר השני.. 😊). ומצלמת סרטונים (אתגר גדול לאדם מופנם כמוני). אבל בעיקר כמהה לפגוש אנשים שעדיין לא פגשתי, להעשיר, לתת ערך והשראה ותמיכה לכל אלה שעדיין לא מצאו אותי. להתרחב, לפרוש את עצמי כמו מפרש גדול וגם לפרוס את עצמי לפרוסות רבות כך שיהיה לכל אחד.

אם עד עכשיו כתבתי לי בחדרי הקט, ולא באמת ידעתי מי מקשיב, אם עד עכשיו זה דווקא היה לי נכון, והתאים לאופיי השקט והמופנם, אז לאחרונה משהו התהפך. ויש בי צורך דווקא לפגוש באופן אישי. כאילו..מלב אל לב. כמה שזה ‘גבינתי’ (באנגלית זה נשמע יותר טוב 😊), זה באמת נכון. מרגישה שאחרי כמעט 10 שנים, כבר יש לי בטחון שיש לי מה לתת.

לא בהכרח לאנשים שמתכננים טיול ארוך. הם כבר לא צריכים אותי. אלא לכל השאר. אלה שהולכים למשרד כל יום, אלה שחולמים על שינוי כלשהו ולא ממש יודעים מאיפה להתחיל, אלה שפשוט רוצים קצת אויר, קצת יותר חופש, קצת אור בקצה המנהרה. אלה שעדיין לא ממש יודעים מה הם רוצים. אני רוצה אפילו לפגוש את אלה שטוב להם ככה.

אני לא רוצה לשנות להם את החיים. אלא רק להראות להם שזה אפשרי. שינוי מזערי או שינוי מקצה אל הקצה. הכל מתחיל באותו צעד קטן. אם וכאשר ירגישו צורך בכך.

בקיצור, הייתי רוצה רק להיות החלון הקטן שמכניס קצת אויר.

אז התחלתי ב’זום’, במפגשים קטנים של 10-20 אנשים, אני קצת מדברת והרבה עונה על שאלות. וכך כל מפגש הוא ייחודי ומעניין לכולם. וכל אחד יוצא עם משהו. והעיקר- זה פשוט נעים. (תפסו לכם ערב פנוי ובואו למפגש גם!)

וכך, בנתיים בנפאל, הסגר הביא איתו דווקא התרחבות. כי אני, רק תנו לי כמה כללים ותראו איך אני מוצאת דרך לעקוף אותם, עם חיוך :-).