Tag

טיול ארוך טווח

Browsing

אנחנו עכשיו בוייטנאם. זאת הפעם השלישית שלנו כאן, אבל בעוד שבשתי הפעמים הקודמות נשארנו שלושה חודשים, הפעם אנחנו מוגבלים רק לחודש.

חודש זה כלום!

אני יודעת שעבור רוב האנשים חודש של חופשה בכל מקום שלא יהיה, נחשב להמון זמן. העניין הוא שהחיים שלנו הם שונים לגמרי.

אצל רוב האנשים, כשהם יוצאים לחופשה, הבית, העבודה, השגרה, הכל נשאר כמו שהיה. התפיסה הבסיסית שלהם היא שהם רק לוקחים הפסקה. התפיסה המחשבתית הזאת משפיעה על כל הדרך בה הם מסתכלים על החופשה שלהם. הכל נראה אחרת כשלוקחים ‘רק הפסקה’ לעומת החיים שלנו, שהם לא הפסקה אלא..השגרה עצמה.

זה נכון, אגב, גם לגבי כל המשפחות שיוצאות לשנה שלמה של טיול. גם הדרך בה הן מסתכלות על הטיול הזה, היא שונה ממה שמתרחש אצלנו בחיים.

כשאני פוגשת את אותן משפחות, אלה שיצאו לחופשה קצרה וגם את אלה שיצאו לשנה, אני ממש מצליחה לראות את ההבדל. הן לא באמת מתנתקות ומאפשרות לעצמן לעוף. יש משהו שמחזיק אותן קצת מרוחקות, מבודדות מהחוויה. הם הרבה יותר שקועים בחוויה האישית שלהם, ופחות באינטראקציה עם הסביבה שבה הם מטיילים.

יש הרבה השוואות, בין מה שהם חווים בכל המקומות, לבין החיים הרגילים שלהם בארץ. והחיים האלה תמיד מלווים אותם איפשהו ברקע.

כמובן שזה טבעי לגמרי. גם אני מרגישה את זה עכשיו, כשאני רק לחודש כאן בוייטנאם. אני בכלל קוראת לזה “חופשה” כי אני לא באמת אתחיל להשתקע כאן. אני אשהה כאן, אעשה כיף חיים, ואמשיך הלאה.

עד כמה שזה נחמד לפעמים (אנחנו מאוד נהנים!) זה לא הסגנון הרגיל שלנו. חלק מדרך החיים שלנו קשורה לחוויות עמוקות יותר, שהן מעבר למה שרואים על פני השטח. וכדי לחוות את המקום באמת לעומק- חודש, חודשיים ואפילו שלושה חודשים לא מספיקים. אפילו בפעם העשרים שאני מגיעה לנפאל אני עדיין מרגישה שלא ‘פיצחתי’ אותה לגמרי. שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה. ובשבילי זה אחד העקרונות הכי חשובים בדרך החיים שלי. מסע בלתי פוסק, למידה יומיומית ותמידית. אני כל היום לומדת. כל היום שומרת את עצמי פתוחה לגילויים. רגישה לכל ניואנס קטן שיכול לתת לי רמז למשהו שעדיין לא ידעתי על המקום. התחושה היא שאני יורדת עוד ועוד מדרגה. לאט לאט בחושך. עם הפנס שלי, מפנה את האור הקטן שלו אל עבר המדרגה שלפני, מפנה אותו אל הקיר שלצדי, ואל הקיר מהצד השני, בוחנת מקרוב את הציורים שעל הקירות..זו תחושה אדירה. לחוות את זה, ועוד יותר- לחוות את הילדים בתוך זה- זהו המסע עבורי. זו התכלית. וזה מרגש אותי כל פעם מחדש.

אנשים שולחים לי שאלות במייל- מה יש לעשות עם הילדים במנאלי/בקטמנדו/בסייגון/בפיליפינים ועוד ועוד..ואני לא ממש יודעת מה לענות להם. אני לא שואלת את עצמי את השאלות האלה בכלל. אף פעם. אני אוהבת להגיע, לקחת את הזמן, ולגלות לבד. מה שיהיה לי לעשות בכל מקום, זה לאו דוקא מה שמשפחות אחרות ירצו לעשות. זה הרי כל כך אישי. הרי כל אחד מקבל את המסע שלו. רשימת האטרקציות התיירותיות ממש לא מעניינת אותי. אני חיה בנפאל כבר חמש שנים כמה חודשים בכל שנה ועדיין לא ביקרתי ב”פגודת השלום”, שנמצאת ממש מעלי בהר שלגדת האגם של פוקרה. 

מה אכפת לי פגודה, כשאני יכולה לשבת עם החברה הטיבטית שלי ולשמוע ממנה סיפורים מרתקים על החיים שלה, על טיבט, על מה שקרה שם, על חופש, על לחיות בדלות ועדיין להיות מאושרת?

ממנה אני יכולה ללמוד. 

כמעט חצי שנה בפיליפינים, ולא הלכתי לאטרקציה תיירותית אחת. אבל הילדים ואני למדנו כל כך הרבה! לחיות בכפר דייגים קטן, לשלב ידיים עם התושבים המקומיים, ולקבל מהם ידע שלא כתוב באף ספר, להתנסות בחוויות קטנות..או לחיות עם משפחה לאדאקית בבית שלה ולראות את החיים שלהם ממש באמת, או ללמוד איך לקלף תפוחי עם כף (נפאלי-סטייל)..זו התכלית. ואת זה אני לא יכולה להספיק בחודש. אני רוצה להתעכב על הפרטים הקטנים, החבויים. לקחת את הזמן, כי זמן זה אחד הדברים הכי גדולים שקניתי לעצמי עם דרך החיים הזאת :-). 

לא השארתי כלום בשום מקום. לא בית, לא עבודה, לא התחייבויות. רק את הלב שלי, אותו אני משאירה בכל מקום שבו אנחנו נמצאים והוא, באופן שלא מסתדר עם שום הגיון, גדל כל הזמן. אני לא ב’הפסקה’. אני בזרימה. בהעמקה. אלה החיים שלי. 

ואני תמיד מגיעה עם התרגשות ושמחה עצומה לכל מקום. בין אם לא הייתי בו מעולם ובין אם כבר ביקרנו בו. 

אנשים שואלים אותי הרבה פעמים “אבל מה יש לך לעשות שם (=בחרו מקום) כל כך הרבה זמן..”? ויש איזו נימה של זלזול לפעמים שמצטרפת לזה. משפחה אחת שאלה אותי אפילו “את בכלל מטיילת?” 

בדרך כלל אני מרגישה שאני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר. כי זה מסובך. אני רק אומרת בסוג של התנצלות “אני פשוט חיה..” 

“Travelers learn not just foreign customs and curious cuisines and unfamiliar beliefs and novel forms of government. They learn, if they are lucky, humility”.~Paul Fussell

הגילויים. אלה החיים של הילדים ושלי. לאט, עם הפנס, מתמודדים עם הגבולות שלנו, עם החוויות האישיות שלנו, עם האתגרים שצצים, השינויים, הצמיחה. מעמיקים כל אחד מאתנו במה שמעניין אותו. פוגשים ומקשיבים. בעיקר מקשיבים. ואני רק מתבוננות בילדים ונותנת להם לבד. מה שהם ילמדו מהחיים האלה יהיה חשוב ובעל משמעות פשוט בגלל שהם למדו מההתנסויות של החיים והמציאות. בלי הצורך להוכיח משהו למישהו. רק לעצמם. בלי ציון בסוף. ככה, בשקט.

יש לי מזוודת טרולי אחת קטנה. מכניסה לשם כמה חצאיות קלילות, שמלה סקסית אחת, כמה טי שירטים וטייצים. שלושה ספרים שאני מתעקשת לקחת (מהדורה ישנה של לונלי פלאנט על מונגוליה, שמצאתי אחרי חיפושים רבים בחנות קטנה בפוקרה, יד שניה. הספר היחיד שהצלחתי למצוא בזמנו עם קצת מידע על מונגוליה. ואחד הספרים הכי אהובים עלי..).

שתי חזיות שאני כמעט לא לובשת. גרביים, תחתונים, בגד ים וכמה ברכות ומכתבים שהילדים כתבו לי.

הארד דיסק חיצוני מלפני מאתיים שנה עם סרטים וקצת תמונות.

איצטרובל קטן שאספתי מאדמת הטייגה, צפון מונגוליה, גבול סיביר.

וג’ינס אחד.

ג’ינס אחד בשנה. זה מה שקורה.

ג’ינס שמלווה אותי בכל הנסיעות, המסעות. אוטובוסים, מעבורות, מטוסים, ג’יפים, פיק-אפ טראקס. וואטאב. ג’ינס שלוקח איתי את העשן, את אויר ההרים הגבוהים הקפואים, את ריח הקפה החזק. הכל הוא נושם איתי.

כביסות, בוץ, גשם, אבק.

פעם בשנה אני ניגשת לחנות עם ג’ינס אחד מהוה, מצ’וקמק, קרוע (לפעמים במקומות לא ממש אידאליים…), ויוצאת עם אחד חדש, שיושב עלי הכי טוב בעולם (בכל זאת- רק אחד…).

זה התחיל עם טומי משדרת המעצבים בוינה, המשיך עם סקיני לוהט ב- H&M  בסין (100 שקל, שיצא איתי למסע במונגוליה, למסעות בנפאל וגמר קרוע עד כלות בפיליפינים), אחריו סקיני חביב מזארה (120 שקל, שיצא מהפיליפינים, המשיך בנפאל, הודו, נפאל, הודו, כולל מסע מפעים ללאדאק, וסיים את חייו זרוק בחדר במלון בדלהי), ועכשיו אני יושבת על המיטה בפוקרה עם ג’ינס ליווייס שמדגיש את האגן שלי, שנקנה בכיכר המעצבים בהודו (40$!).

קשה לי להסביר כי החיים שלי לגמרי שונים ממה שקורה במציאות של אנשים שחיים בתוך הלופ. קשה לי לומר שבעצם…לא מעניין אותי יותר. כלומר, אכפת לי איך הג’ינס הזה יושב עלי. וזו חוויה נחמדה, כי הבת שלי ואני נמצאות בסוג של פרוייקט-מכוון-מטרה למציאת הג’ינס האולטימטיבי (שהוא גם באיכות גבוהה, כי בכל זאת הוא חייב לשרוד שנה, גם במחיר שפוי, וגם נראה עלי פצצה).

אבל בכללי לא אכפת לי אופנה, אקססוריס, שיער, צפרניים, בושם. לא שמתי בושם כבר שנים ואני בכלל לא מרגישה רע. האמת היא שאני לא רוצה לצאת לקניון ולהרגיש שזה, כאן, עכשיו, האושר.

כי זה לא יכול להיות אמיתי. כל האושר הזה, הוא סוג של הסחת דעת, האמת…

אז האושר שלי בכלל לא קשור לשם. וכיף לי נורא עם זה. וזה לא שניסיתי במיוחד. “עשיתי עבודה”. לא עשיתי כלום. זה פשוט קרה. בלי שארגיש.

אני לא מתאפרת ולמעשה היום קשה לי בכלל להבין בשביל מה. כל כך נוח פשוט לקום בבוקר, לשטוף פנים וזהו. לצאת טבעית. ראבאק אני בת 40, אין כבר הרבה מה לעשות עם זה.. :-).

אז כאילו שאני בעצם מנסה להסביר למה העובדה שיש לי מזוודונת קטנטונת אחת ודי היא בעצם בחירה שלי בדרך שמשחררת אותי. ואני כבר לא רוצה להשוות את עצמי לסטנדרטים שלא קשורים לחיים שלי. אני רוצה לחיות לגמרי בסטנדרטים של דרך החיים שלי. אני לא רוצה לראות את עצמי כאחת שחיה “מחוץ ללופ”. אלא כאחת שחיה בתוך הלופ הפרטי והחופשי שלה. אני אקרא לזה ‘לופ’ או ‘משה’ או כל כינוי אחר..זה לא משנה.

שחרור האישה? איזה אישה? אם כל אשה היתה פועלת למען שחרורה הפרטי, ממציאה ויוצרת את הלופ שעובד בשבילה, אבל באמת בלי הסחות דעת, ונותנת דוגמא אישית לבנותיה ולא פחות חשוב, לבניה, אז היה מתחיל להיות כאן סוף סוף מעניין.

אנשים יכולים להגיד שהדרך שלי לא טובה. והם יהיו צודקים. הדרך שלי ככל הנראה לא תהיה טובה בשבילם. אבל היא נהדרת בשבילי.