“אמא, אינני רוצה”, אמרה הביצה, “תני לי להתגלגל בעולם”, “אולי בפעם אחרת”, אמרה הדוגרת, “ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם”. (הביצה שהתחפשה, דן פגיס).

המחשבות הראשונות על טיול ארוך עלו אצלי בתקופה מאוד קשה בחיי. אבי היה אז חולה מאוד, בתי היתה תינוקת קטנה. המגע היומיומי שלי עם שני קצוות החיים הללו הביא אותי להרהורים עמוקים על החיים. החיים בכלל והחיים שלי בפרט ואיך הייתי רוצה שהם יראו. לא בעוד ארבעים שנה ולא לשבוע-שבועיים בכל פעם, אלא היום, עכשיו, כל יום.

ההבנות הזדחלו להן לאט. אבי נפטר, בתי גדלה. היומיום שלי הלך והתאזן לפי אותן תובנות. עברנו דירה למקום יפהפה עם חברה נעימה ומזמינה, הילדים הלכו למסגרות שאיתן הייתי שלמה יותר. תינוקת נוספת נכנסה לחיינו. עברנו את מלחמת לבנון (עם נציג בתוך לבנון), דבר שחידד קצת יותר את הרצון שלנו באבא נוכח ומעורב- אז הוא הפסיק עם נסיעות העבודה לחו”ל, התפטר ובילה איתנו שנה בבית.

החלום על נסיעה, על חופש, על חוויות מעולמות אחרים הושתק לזמן מה. הקמתי עסק מצליח, האיש חזר למעגל העבודה. הילדים הלכו וגדלו בשגרה חמימה.

את הצורך של שנינו לטייל מילאנו בטיולים בארץ. בהתחלה קצרים ומהוססים, אחר כך ארוכים ומאתגרים. הילדים נהנו מאוד, ואנחנו ניצלנו כל רגע פנוי לעלות על הג’יפ אל הלא נודע. הכל הלך והתגבש, החלום שהושתק התחיל לזעוק בתוכי. אני רוצה לנסוע. אני רוצה את בן הזוג שלי איתי, שותף מלא בחוויות היומיום. אני רוצה להיות עם הילדים ולגלות איתם עולמות. אני רוצה לשמוע שפות אחרות, לטעום אוכל אחר, להתרגש מליון, לפגוש אנשים ושפות וריחות אחרים. אני רוצה לחיות את חיי במלואם, עם כל מה שהם יכולים להציע לי וזאת דרכי לעשות זאת.

אז נסענו לתאילנד לשלושה שבועות. הוצאנו הרבה כסף (כרטיסי טיסה לחמישה אנשים עולים בערך . כמו כל הטיול) וחזרנו מלאי חוויות. ובמשך תקופה מסויימת חשבתי שזה אכן איזון טוב- קצת חיי שיגרה, ומדי פעם טיול בחו”ל. אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה- כנראה שיש בזה משהו..:-)

לאט לאט התחלתי להבין שא-זה לא כלכלי בעליל, ב-זה לא ממש לפגוש את החו”ל האמיתי, כי תמיד רוצים להספיק כמה שיותר במעט מאוד זמן, לכן הכל חייב להיות מתוכנן מראש, מוזמן מראש, מתוקתק. חסרה הספונטניות, חסרה השלווה, חסר המפגש האמיתי עם התרבות החדשה. וג- הקושי שבחזרה לשגרה פשוט הורס את כל הנסיעה..

אז עשיתי קצת ‘גוגל’. מהר מאוד הבנתי שבעברית לא יצא שום דבר ועברתי לאנגלית. פתאום נפתח לפני עולם שלם (תרתי משמע 🙂 ). מאות משפחות מכל הסוגים ומכל המקומות מטיילות בעולם בכל דרך אפשרית. חד הוריות עם ילדיהן, סבים עם נכדיהם, משפחות מארה”ב מאירופה, מאסיה מאוסטרליה. מטיילות דרך האויר ודרך היבשה. במטוסים, יאכטות, רכבות. בקראוון, באוהלים, ב’משפחות מארחות’. משפחות חוצות יבשות על אופניים, מתנדבות בחוות באירופה, מטפסות בנפאל. חורשות את הודו לאורכה ולרוחבה. טועמות, פוגשות, ובעיקר- שיא הפנטזיה- מבלות בחופים הכי מדהימים בעולם. מתנדנדות בערסל ושותות שייק אננס. יאמי.

או.קי. אז יש אנשים שיש להם את הכסף לזה. איזה כיף להם. הלואי עלי. לעזוב הכל ולחיות כמוהם את החיים הטובים……. האמת שחשבתי את זה, אבל זה חלף מהר מאוד. כי אני כזאת שלא מתייאשת עד שבאמת ניסיתי הכל. החלטתי להעמיק את הבדיקה. איך, לעזאזל הם מצליחים לעשות את זה???

ובכן, הם פשוט יודעים דברים שאני עדיין לא ידעתי. הם ידעו איך להרוויח כסף תוך כדי הטיול, כסף שיספיק להם לצרכיהם הפשוטים ויאפשר להם סגנון חיים שכזה. ככל שהעמקתי גיליתי שהאפשרויות בתחום הזה הן פשוט כמעט בלתי נגמרות. הם גם ידעו שלחיות את החיים בטיולים בעולם עולה הרבה פחות מלחיות את החיים במקום אחד. הם יודעים איך להמשיך ולדאוג לחינוך ולהשכלה של הילדים והכל תוך כדי שחיה בבריכה של המלון. הם יודעים איך לשמור על קשר עם כל החברים והם יודעים איך לקנות כרטיסי טיסה זולים ואת כל הסודות של חיסכון כסף במהלך נסיעה. הם יודעים עוד הרבה דברים.

חלק מאותן משפחות מחזיק בלוג מפורט שמתעדכן כל הזמן. רובן כל כך ידידותיות שהן מזמינות אליהן למייל כל מי שמעוניין לשאול שאלות ולהתייעץ. לכל משפחה יש את הסגנון שלה, את דרכה הייחודית לטייל, את המקומות המועדפים עליה והשיטות שלה לשרוד טיול שנמשך ונמשך.

יש הלוקחות רק שנה של הפסקה לצורך טיול. יש המתפנות רק לכמה חודשים, ויש המטיילות כמה שנים. חלק מהמשפחות התחילו כזוג ולאט לאט נוספו גם הילדים. הרבה מאוד מהמשפחות חיו חיים רגילים לחלוטין, עם קריירות ובית ורהיטים עד שהן החליטו שהחיים הם הרבה יותר מזה.

פתאום הבנתי שזה לא בשמיים. שזה אפשרי. ושיש ממי ללמוד. מאז אני לומדת..

שמי הללי סמדר אברמוביץ’. אני כותבת בנושא מסעות משפחתיים בעולם. כרגע נמצאת בטיול בעולם יחד עם בעלי, שלושת ילדי והכלב.

 להמשך הסיפור- עדכון 2014 שלוש וחצי שנים שאנחנו מטיילים

לבלוג

1. כיוון שסין היא קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים, חשוב מאוד לדאוג שהנחיתה תהיה קלה ורכה ככל הניתן. הדבר שהכי חשוב לדאוג לו הוא מקום לינה או מקור כלשהו אחר שיכול לתת לכם מידע ואוריינטציה רבה ככל הניתן באנגלית.

2. בסין יש רשת של אכסניות נוער מקסימות שנותנות את כל מה שטייל מערבי ממוצע צריך. יש חדרים עם טווח מחירים רחב- מהזולים ביותר (מיטות בודדות בחדרים מעורבים, שירותים ומקלחת משותפים) ועד ליקרים ואינטימיים. יש צוות צעירים סיניים שעובד בהן (רובם עובדים שם כחלק מתכנית סטודנטים) וגם צעירים מערביים, סטודנטים לסינית שמתנדבים שם כדי לשפשף את הסינית שלהם. הם עוזרים בכל דבר שצריך. הם עזרו לי לקנות סים קארד מקומי, להזמין כרטיסים לרכבות ואוטובוסים, לארגן מסיבת יומולדת לבת שלי, הם כתבו לי על פתקים משפטים בסינית לפי בקשתי, הסבירו לי איך להגיע לכל מקום שהייתי צריכה ועוד הרבה. בכל האכסניות קיים מרחב קהילתי ובו בר, מסעדה קטנה, מבחר משחקי חשיבה (הצוות תמיד שמח לשחק איתך או עם הילדים או לפחות להסביר את חוקי המשחק), חומרי יצירה, מחשבים, ספרים (באכסניה הראשונה אליה הגענו מצאתי ספר טיולים בסין בעברית) בחלקם מצאנו כדורגל שולחן, באחרים מצאנו שולחן סנוקר, או חדר טלויזיה עם מגוון סרטים עצום לבחירתנו. בתוך יומיים הצוות מכיר את הילדים בשמם.

3. בקיצור- ממליצה בחום להזמין מקומות באכסניות הנוער הפזורות ברחבי סין, הן ירפדו לכם את הטיול ובמיוחד בימים הראשונים שאחרי הנחיתה.

4. אל תגיעו לסין בלי אפליקציה של תרגום מילים ומשפטים לסינית, ועדיף אחת שגם משמיעה את המילים ועדיף אחת שלא צריכה אינטרנט.

5. בכל מקרה מומלץ לקנות סים קארד מקומי בהזדמנות הראשונה כדי שתוכלו לגלוש בנוחות דרך הטלפון.

6. וכך גם תוכלו להשתמש במפות ולנווט את עצמכם ברחובות הומים, סואנים שהשמות שלהם כתובים בסינית.

7. נהגי המוניות בסין מקפידים מאוד על מספר הנוסעים המקסימאלי למונית- ארבעה. כך שכל מי שנוסע לסין עם שלושה ילדים או יותר- יתקל בבעיה. למצוא מונית, בעיקר בערים הגדולות, בעיקר במוקדי התיירות, היא משימה לא פשוטה, ולמצוא שתיים זה בכלל סיוט. קל יותר למצוא שתי ריקשות או לנסות להתמודד עם התחבורה הציבורית.

8. אם בחרתם ללכת ברגל שימו לב שהרמזורים במעברי החציה מאוד קצרים ויש שם גם סידור עם הדו-גלגליים, אז תזהירו את הילדים.

9. בנוגע לתחבורה הציבורית: בסין יש מגוון רחב ביותר של רכבות ואוטובוסים. מרכבות ישנות, דחוקות, גדושות נוסעים עד כדי מחנק, מזיעות ולוהטות, דרך רכבות שינה נעימות יחסית ועד רכבות אקספרס שנראות כמו יצאו מסרט עתידני. כנ”ל לגבי האוטובוסים.

10. ברכבות השינה הם נוטים לנעול את תאי השירותים בבוקר הרבה זמן לפני שמגיעים ליעד. רק שתדעו.

11. לסינים שכן מדברים אנגלית, אפילו אלה שמדברים טוב יש נטיה להתבלבל בין מספרי ה’עשרה’ (11,12,13….) לבין עשרות עגולות (20,30,40..). כדאי תמיד לודא איתם למה בדיוק הם התכוונו. לפעמים יש הבדל משמעותי.
(כמה שעות נסיעה באוטובוס? ארבעים??? אה.. 14.)

12. גם במסעדות וגם בדוכני הרחוב הם משתמשים די הרבה באבקת טעם של מונוסודיום גלוטומט. אפשר לומר להם ‘’no msg רובם יבינו.

13. שירותים ציבוריים: חייבת לומר שבסין נתקלתי בשירותים הציבוריים המגעילים ביותר שראיתי. אבל ממש. אלה שנמצאים בדרכים, בין לבין, במרכזי עצירה ומנוחה לנוסעים באוטובוסים ארוכי טווח. אלה היו למעשה היכל צר וארוך, ובו תעלת ניקוז (ביוב) פתוחה ושני דרגשים בנויים משני צדדיה לכל אורכה, כדי להניח רגליים. הכל פתוח, בלי מחיצות אפילו. יש מקומות בהם הגועל הזה אפילו עלה כסף.

14. השמועות על זה שהסינים לא נחמדים התבררו כלא נכונות לחלוטין. הסינים שאנחנו פגשנו, ברובם המוחץ, היו פשוט מקסימים, ולעתים ממש יצאו מגדרם כדי לעזור ולתת כל מה שהם יכולים. אפילו אלה שלא דיברו מילה אחת באנגלית.

15. לסינים, כמו להודים ולעוד כמה עמים, יש תחביב גדול. הם אוהבים להצטלם עם תיירים. במיוחד עם ילדים. במיוחד כאלה שלא נראים כמוהם (=שיער מתולתל למשל). לפעמים, ובמקומות תיירותיים במיוחד, נדרשת סבלנות רבה על מנת להצטלם עם כולם. כדאי להכין מראש את הילדים.

כדי למצוא אכסניית נוער פנויה ולטעמכם אתם יכולים להתחיל עם הקישור הזה:
http://www.yhachina.com/index.php?hostID=2
או פשוט לגגל ‘אכסניית נוער’ ביעד הספציפי אליו אתם מתכננים להגיע.

סין היא יעד שהדעות עליו חלוקות. בעיקר כשחושבים על טיול לסין עם ילדים, אם תשאלו מסביב תקבלו יותר מדיעה אחת. לפני שנסעתי לשם קבלתי מבול מבלבל של מידע, שנע בין ‘אל תסעי בשום אופן’ לבין ‘אחותי היתה שם עם ארבעה ילדים ונהנתה נורא’.

סיפרו לי שאי אפשר למצוא שם לחם. סיפרו שהסינים לא יודעים מילה אחת באנגלית, ואפילו הדרך בה הם סופרים עד עשר היא שונה ממה שאנחנו מכירים. סיפרו לי שיש להם מין לחמניות ממולאות בשעועית ירוקה ומתוקה ושזה מעדן. ושהם אוכלים זנבות של חזירים. אמרו שהנופים מהממים אבל האנשים לא נחמדים. אמרו שהדרום סבבה. אמרו שהצפון סבבה. זוג אחד שפגשתי בגסטהאוס בפוקרה השאיר לי שיחון עברי-סיני ומתוך דאגה כנה המליץ לי בכלל לא לנסוע. בקיצור…

התלבטתי בין סין לבין הודו. אבל בהודו כבר הייתי (שלוש פעמים) והכרטיסים לסין היו ממש זולים והייתי חייבת לברוח מהמונסון המהביל בנפאל ובמילא התכוונתי להגיע למונגוליה וסין היא ממש בדרך…אז שאני אוותר?

לא. אז נסעתי.

ופחדתי נורא. לבד עם שלושה ילדים בארץ שלא מדברים בה מילה אחת באנגלית. שאוכלים שם זנבות של חזיר. אמאל’ה.

נחתנו בצ’נגדו (Chengdu). שם העברנו שבועיים כולל ביקור במרכז גידול דובי פנדה וטיול של חמישה ימים לעמק ג’יוזהאי (Jiuzhai valley) וביקור בשתי שמורות הטבע: Jiuzhaigou ו- Huanglong. טיול שהיה מרהיב ביופיו ואפשר גם מפגש עם אוכלוסיה טיבטית מרתקת ואחרת לגמרי מכל מה שפגשנו בסין. מצ’נגדו המשכנו במסע של כמה ימים עד לבייג’ינג. מסע שכלל אוטובוסים ורכבות מסוגים שונים.

התחלנו את המסע בשיאן (x’ian), עיר שפסגת התיירות שלה היא אוסף פסלי חיילי הטראקוטה המדהים.

משם המשכנו לפינג יאו (ping yao) עיירה עתיקה שהשתמרה באופן נדיר. בילינו שם כמה ימים מהלכים בין הסמטאות העתיקות, ישנים בגסטהאוס שפעם פעם היה בית סיני מסורתי, עם חצר פנימית קסומה ופיתוחי עץ מרהיבים שכיסו את כל המעטה החיצוני של המבנה.
העיירה מוקפת בחומה וטומנת בחובה הרבה מבנים מעניינים בעלי ערך היסטורי ותרבותי רב. היה מעניין מאוד לטייל ברחובות ולהכנס למקדשים עתיקים, בתי תה, ארמונות. חצרות בסגנון סיני, דלתות עץ כבדות וגבוהות.
האוכל היה שונה מסגנון האוכל שפגשנו עד כה. ועדיין חריף באותה מידה.
התאהבנו בעיירה הקטנה והציורית הזאת והחלטנו להשאר בה יותר משתכננו, ולוותר על תחנות אחרות בדרך לבייג’ינג.

וכך מצאנו את עצמנו יום שמשי אחד, מתנתקים מהתחושה של לפני מליון שנה ונזרקים הישר אל שנות האלפיים בנסיעה ברכבת אקספרס מדליקה שהגיעה תוך שעות ספורות אל בייג’ינג.
הרגיש כמעט כמו טיסה.

בבייג’ינג היו לנו שלושה ימים. טיפסנו על החומה, כמובן. הטיפוס היה בתחושות מעורבות. כיוון שסיפור החומה הוא לא סיפור קל. הרבה אנשים מתו בתוך כדי הבניה שלה, ונקברו בין אבניה. ומזג האויר היה לח וחם. וכמובן אלפי התיירים שבאו יחד איתנו לטפס לא ממש הוסיפו לחוויה.

הלכנו לבקר בעיר האסורה אבל אחרי שלוש שעות בתור, בחום ובשמש החלטנו לוותר ולהסתפק במבט מבחוץ.
השתתפנו בטקס תה מסורתי, מה שהיה מאוד נעים ומלמד (וגם טעים).
הצטלמנו עם ‘הקן’.

האוכל המקומי בבייג’ינג היה טעים יותר מכל מקום אחר שביקרנו בו בסין. בצ’נגדו למשל כמעט נמנענו מאוכל מקומי והסתפקנו באלטרנטיבות מערביות יותר- בהתחלה סטארבאקס ופיצה האט ואחר כך גילינו דוכן סושי קטן, זול ומעולה ואכלנו שם כמעט כל הזמן (וצחקנו על זה שבסין אנחנו אוכלים סושי :-)). למעשה רק בבייג’ינג הצלחנו למצוא מטעמים שהם גם סיניים וגם טעימים מאוד.

אחרי שלושה ימים לקחנו אוטובוס שינה, 17 שעות עד לעיירת הגבול ארנהוט. כולם אומרים שהיא חסרת חן ומשעממת אבל אני דווקא אהבתי אותה.

ובתום חודש שלם של סין, חצינו את הגבול למונגוליה, לחוויה, שכלל לא ידענו אז, אבל תהיה אחת מהמדהימות של חיינו.

מה היה כיף:
-הסינים הפתיעו לטובה ולמעשה רוב המקומיים שפגשנו היו נחמדים בצורה יוצאת דופן. אפילו אם הם לא הבינו מילה ממה שאמרנו.
-הביקור בשמורות הטבע היה גולת הכותרת. מדובר ביצירת אמנות שכולה מעשה ידי הטבע. מדהים ומרהיב כמו שרק הטבע יודע לעשות.
-מרכז הפנדות בצ’נגדו היה נחמד, ולראות את הפנדות מנהלות את חייהן, ואת הגורים משחקים ומשתוללים היה חוויה מרגשת.
-הרכבת המהירה היתה חוויה כיפית.
-העיירה הקטנה פינג יאו היתה ממתק נעים ושלו.

מה היה פחות כיף:
-האוכל. ללא ספק לא הסתדרנו איתו כמעט בכלל.
-בעיות התקשורת גורמות לכל דבר להרגיש קשה וכבד..אפילו בבתי המלון בבייג’ינג, מקום בו היית מצפה לקצת אנגלית- לא יכלו לעזור לי כשביקשתי הסבר איך להגיע ל’חומה הגדולה’.
-וכך גם כל ההזמנות של הכרטיסים לתחבורה הציבורית. אילולא התחברנו עם תושבים מקומיים וחביבים לא היינו מצליחים אפילו לקנות כרטיסי רכבת או אוטובוס או בכלל להבין לאן הם נוסעים ואיפה הם עוצרים ומתי צריך להחליף ומתי צריך לרדת..
-בערים הגדולות יש מודרניזציה גדולה. זה נחמד- יש בסין הכל, הכל ענק, הכל מרהיב. אבל כדי למצוא פינות קצת יותר ‘סיניות’ צריך להתאמץ.
-בכל זאת, בצ’נגדו, למשל, יש כמה גנים נחמדים שכיף להתהלך בהם, לשבת בבתי התה ולצפות בתושבים המקומיים משחקים במשחקים הסיניים שכולם מורידים עכשיו לטלפונים..

מקורות ששווה לבדוק:
שמורת הטבע שהיא אתר מורשת עולמית של אונסקו וגם שייכת לתכנית הביוספירה:

http://www.jiuzhai.com/language/english/index.html

פוקרה, נפאל

דוקא התכוונתי לצאת קצת לטייל החודש אבל בכל פעם שעמדנו לצאת מזג האויר התחרבש וביטלנו ברגע האחרון. בתחילת החודש נסענו לקטמנדו כדי להפרד מחברים שחזרו לארץ. אכלנו במסעדות ועשינו שופינג- בכל זאת אנחנו ב’עיר הגדולה’..

השגרה הנעימה של בצפר, חברים, עבודה, הליכות לגדת האגם תובלה בכל מיני מסיבות יומולדת והזמנות לארוחות בוקר, צהריים, ערב..

הזמנו חברים קנדיים (וכשני אומרת חברים קנדיים אני מתכוונת לאישה בת 65 שהיא נזירה בודהיסטית מצחיקה והבן שלה, שהוא כבאי) לארוחה ישראלית אמיתית אצל תקווה ושנטי. הם מאוד התלהבו מחומוס.

בעל המלון שלי החליט להתחתן, אז חגגנו שלושה ימים ושלושה לילות. בהתחלה אצלה בבית, אחר כך אצלנו. פגשנו את האישה החדשה, הבנות שאלו אותה את כל השאלות בעולם, התאפרו איתה לקראת כל טקס ושאפו נשיות עגולה ואמיצה. אכלנו אכלנו אכלנו ורקדנו גם.

בעיקרון אחרי בצפר הילדים מתפזרים לחברים ולכל מיני עניינים ואני לא רואה אותם בכלל. אז קבעתי עם הבנות אחה”צ אחד שהוא שלי. הלכנו לטיול על האגם, התנדנדנו על ערסלים, הלכנו לשתות שוקו שייק במסעדה. פגשנו שם חברים וגם שתי תיירות גרמניות. אחת מהן עושה עבודת דוקטורט על נשים שאמאניות. שמענו סיפורים מרתקים. ועוד שוקו שייק אחד.

וגם לקחתי את הקטנה ליום כיף רק שתינו. אכלנו במסעדה יקרה, עשינו קצת שופינג, טיילנו.

פינקתי את עצמי במסאז’ יפאני.

חברה שלנו ילדה ונסענו לבקר אותה בבית חולים ממשלתי. לקחתי איתי רק את הגדולה מבין השתיים. עבורה החוויה היתה קצת מוזרה אבל לא יותר מזה. עבורי זה היה מטלטל יותר. וגם מאוד מעניין. בכל מקרה- זה לגמרי שונה מבית חולים או מחלקת יולדות שאי פעם ראיתי..

אה…וגם יותם יצא לצנוח מעל ההימלאיה.

כמה זה עלה לי:

תשלום למלון- 28000

תשלום למסעדה של המלון- (החודש אכלנו יותר בחוץ ופחות בבית)- 4000

אוכל-27000

הנסיעה לקטמנדו (כולל תחבורה, מלון, מסעדות ושופינג)- 9000

יום כיף עם הקטנה- 1500

מסאג’ יפני- (מדובר ב’שלם כמה שבא לך’. היא באה אלי הביתה ונתנה לי מסאג’ של שעתיים-)1500

קוסמטיקאית- (למה להתעסק עם הגבות שלי אם יש כאן אחת שיודעת הרבה יותר ממני איך לעשות את זה)- 50 לגבות. הלכתי פעמיים = 100

הצניחה של יותם- בעקרון צניחה כזאת עולה 60-80 דולר. אבל אנחנו לא שילמנו. (ככה זה כשיש חברים שהם מדריכי צניחה ויש להם יום חופש..)

קניות של נשנושים, מוצרי הגיינה וכאלה- 5000

החודש גם הצלחנו לקלקל שני מטענים בשתי תאונות מצערות ולא קשורות אחת לשניה- אחד של הטאבלט ואחד של הסמארט פון.- 2600 (כולל הטוסטוס ששכרתי כד למצוא חנות שמתעסקת עם כאלה).

כביסה- 3000

תקשורת- 1000

בצפר- 8000

בסה”כ- 91700 רופי. אבל בטח שכחתי כמה דברים אז אני מעגלת ל-95000 שהם 4012.שקל.

חזרה לבלוג

ינואר – פוקרה, נפאל

החודש באופו כללי רציתי להתמקד בעבודה וגם רציתי להשאר קצת במקום אחד, אחרי כל התנודות שעברנו בחודשים האחרונים.

אז כמובן שחגגנו את השנה החדשה.

וכמה ימים אחר כך נסענו עם חברים לכפר לכמה ימים, גרנו בבית כפרי אמיתי, בישלנו על מדורה, בלי חשמל בלי גז בלי חימום בלי שרותים בלי מים זורמים. היה נוף מהמם וכיף גדול.

חזרנו לקראת אמצע החודש ונכנסנו לשגרה פחות או יותר.

אבא של חבר נפאלי קרוב נפטר וביקרנו אותו בבית האבלים כמה פעמים. בסוף ימי האבל השתתפנו גם בטקס הסיום. לא היה קל, כיוון שהכרנו אותו ואנחנו מכירים את כל המשפחה. זוהי הפעם השניה בה אנחנו נחשפים למנהגי האבלות הנפאלים וכבר פחות או יותר ידענו מה מותר להביא (סוכר), במי אסור לגעת (באבלים) ומה אסור להגיד (שלום).

בחודש הבא, לעומת זאת, יש חתונה..

הילדים המשיכו ללכת לבית הספר, לשחק ולפגוש חברים ואני התמקדתי בעבודה.

כמה זה עלה לי:

תשלום למלון: אני גרה בשני חדרים בודדים על הגג, עם נוף לאגם ולהרים, אמבטיות, ארונות ושירות חדרים מושלם- 28000 אלף רופי

תשלום למסעדה של המלון-8000 רופי (לעתים קרובות אנחנו מתעצלים לצאת למסעדה ומעדיפים לאכול בבית. גם כשבא קפה או משהו קל זה מאוד נוח)

הטיול לכפר- 15000 רופי

אוכל ומים- 25000 רופי

הוצאות שונות (נייר טואלט, נשנושים, סבון שמפו וכאלה)- 10000 רופי

החודש גם קניתי לבנות קצת בגדים ואם-פי חדש במקום הישן שנשבר- 5000 רופי

גלי קפצה על הגב של יותם קצת יותר מדי חזק- ביקור בבית חולים, צילום רנטגן ותרופות- 3000 רופי

בית ספר-8000

תקשורת- בערך 25 רופי ליום על טלפון ואינטרנט- 775 רופי.

כביסה- 2000 רופי

סך הכל- 105000 רופי.

בואו נוסיף עוד קצת, כי בטח שכחתי משהו אז סך הכל- 110,000 רופי החודש.

שזה קצת פחות מ-4800 שקל.

חזרה לבלוג

חולמים לצאת עם המשפחה למסע של פעם בחיים? להוציא את היתדות, לקפל את האוהל ולעוף אל עולם שלם של חוויות, של מראות מרהיבים, של חופש ושל מפגשים יוצאי דופן?

אני מכירה את ההרגשה. את התשוקה הזאת שמתפתלת לה בבטן. שמציפה בהתרגשות, לעתים מעלה דמעות, לעתים מפחידה נורא.

ואחרי שלוש וחצי שנים של מסעות רבי עוצמה, אני יכולה לומר לכם שאין דבר נפלא מזה.

אין.

לא תמיד פשוט. ולא תמיד כמו שדמיינתם. אבל תמיד מצדיק את ההחלטה.

כתבו אלי ונבדוק ביחד את הדרך הנכונה והפשוטה ביותר עבורכם כדי להגיע לאן שאתם חולמים.

אעזור לכם בבנית מסלול המתאים לתקציב שלכם ולרצונות שלכם.
אייעץ בכל הקשור להתארגנות לקראת מהלך שכזה- ילדים, חינוך, בריאות, ציוד…
נברר אילו הכנסות יכולות ללוות אתכם לאורך כל הדרך.
אילו נכסים כבר יש לכם (גם כאלה שאתם אפילו לא מעלים על דעתכם כרגע).
ומה אפשרויות ההכנסה המתאימות לכם ביותר, כאלה שיניבו לכם הכי הרבה בהכי פחות השקעה. הדרכים הן רבות ומגוונות ואנחנו נתמקד בדרך המתאימה ביותר ליכולות, לידע ולצרכים שלכם.

אוכל לתרום לכם הן מנסיוני והן מהכלים ומאנשי המקצוע איתם אני עובדת. זה יחסוך לכם המון אנרגיה והמון זמן.

נבדוק גם כמה זמן יידרש כדי להגיע ליעדים הכלכליים הרצויים. ותתפלאו, אבל מסעות בעולם עולים הרבה פחות מחיי שגרה בארץ. ממש הרבה פחות. אם יודעים איך להתנהל ולהתארגן. ובשביל זה יהיה לכם אותי :-).
מי יודע, אולי יש לכם את זה כבר ביד ואתם בכלל לא יודעים?

תכתבו אלי:
Haleli.sa@gmail.com

העלות לייעוץ ובירור יסודי היא 350 ש”ח. בסופו נגיע למסקנות והמלצות ברורות וממוקדות. במידה ותרצו להמשיך איתי לליווי ארוך טווח, הסכום יתקזז מעלותו הכללית של הליווי

מקובל לחשוב שכשמטיילים עם ילדים הכל הרבה יותר קשה. זה נכון, אבל לא לגמרי. לדעתי יש אכן דברים שהופכים להיות קשים יותר או ‘כבדים’ יותר כשנוספים ילדים למשוואה, אבל יש גם הרבה דברים שדווקא הופכים לקלים יותר.

קשה יותר:

✨ להיות ספונטניים. כשאתה עם ילדים אתה חושש שיגיע הלילה ותמצא את עצמך באמצע שום מקום עם ילדים רעבים ועייפים שצריכים מקלחת דחוף. יש מקומות שלא תרצה להתקע בהם כי אפשרות הלינה היחידה תהיה מזרון מלא פשפשים. בקיצור, ילדים הופכים אותך לטייל עם דרישות קצת יותר גבוהות.

✨ לשבת במסעדות – כשמטיילים ומגיעה שעת הארוחה אין מנוס מלשבת במסעדה לפחות פעם ביום. ילדים רעבים שמחכים לאוכל שלהם יכולים להיות דבר מ-א-ו-ד מעצבן, שלא לומר מורט עצבים.

✨ לנהל שיחה שקטה ורגועה/לנהל שיחת מבוגרים על נושאים של גדולים- כשהילדים כל הזמן בסביבה, לאורך כ-ל היום..אתה מוצא את עצמך לפעמים מתוסכל מאוד מחוסר היכולת לנהל שיחה כמו שצריך.

✨ לתכנן ביקור במקומות שילדים לא ממש מתחברים אליהם- כלומר, אפשר בהחלט לקחת אותם למוזיאון לאמנות ימי הביניים אבל זה, כמו שציינתי למעלה, עלול להיות מאוד קשה. מקומות כאלה אני בדרך כלל מעדיפה לשמור לגילאים מבוגרים יותר.

✨ אינטימיות אישית/זוגית- טוב, נו..די ברור. אפילו לריב קשה יותר..

✨ למצוא מקום לינה- ככל שהמשפחה גדולה יותר כך קשה יותר. אם רוצים לישון כולם בחדר אחד צריך למצוא חדר משפחתי וזה עלול להיות פרוייקט רציני. אם רוצים להתפזר על פני כמה חדרים קשה למצוא מקבץ חדרים קרובים אחד לשני.

✨ החינוך היומיומי- כשאתה רוב הזמן בחברה קשה יותר ‘לחנך’ את הילדים. כלומר- כאשר הם מתחילים לריב או לא להקשיב לך, ויש אנשים מסביב, לא הכי נעים להעמיד אותם על מקומם או להשתמש בטונים תקיפים באופן יוצא דופן.

✨ התיקים- מתימטיקה פשוטה. כמה יותר אנשים, ככה יותר דברים לסחוב. במיוחד כשיש ילדים במשוואה. צריך לקחת עוד כל מיני דברים שלא היית חולם לקחת אילו יצאת לטיול עם עצמך בלבד.

✨ כלכלית- עד שני ילדים ניתן לישון בחדר אחד, אבל שלושה או יותר כבר הופכים את ההוצאה לכפולה. שלא לדבר על ההוצאות על אוכל או על טיסות.

קל יותר:

✨ ללא ספק ה-דבר שהופך טיול עם ילדים לכיף גדול, הרבה יותר מטיול לבד הוא..הילדים J. כולם, בכל גיל, בכל העולם אוהבים ילדים. כשמטיילים עם ילדים הדלתות נפתחות, הפנים מאירים, השפתיים מחייכות. הרבה אהבה נשפכת מכל כיוון.

✨ יצירת קשרים- גם אם אתם ההורים הביישנים ביותר, לא תצליחו להמנע מיצירת קשרים חדשים יום יום, כמעט בכל רגע. ילדים הם סקרנים, פתוחים, ומושכים תשומת לב. כולם יהיו חברים שלכם תוך פחות מדקה והכל בזכות הילדים. המלצר במסעדה, הטבח, בעל המלון, האנשים שישנים בחדר לידכם, השכן לספסל באוטובוס, הדוד עם הפרה..תיירים מכל העולם שרק מחפשים למי לתת את הסוכריה הנוספת שקנו..כולם כולם כולם.

✨ ללמד את הילדים שפה נוספת- כשאין להם ברירה הם ידברו ויבינו כל שפה בעולם. תוך חודשיים שלושה הם כבר ינאמו לכם באנגלית שוטפת. תוך חצי שנה הם ידברו הינדית וספרדית וקצת רוסית וקצת גרמנית וקצת מכל שפה אחרת שהם פגשו.

✨ לטעום, להריח, להכיר את התרבות בה אתם מבקרים. כי כשהילדים מכתיבים את הטון..גם אנחנו הופכים קצת לילדים ומשחררים את המעצורים ואת השמרנות ונותנים לחיים להכנס אלינו קצת יותר.

✨ לקום בבוקר, לשמור על תזונה מאוזנת- אין ברירה, חייבים לקום. ואין ברירה חייבים ארוחת בוקר בריאה..ואין ברירה אי אפשר לחיות על עוגיות שבוע שלם..

✨ תחבורה זולה- נכון, שכשאתם חמישה אנשים כפול חמישה כרטיסים לרכבת זה יוצא יקר, גם אם חלק מהכרטיסים הם בתעריף ילד..אבל מצד שני- זול הרבה יותר לשכור רכב, שעולה לך בדיוק אותו דבר אם אתה אחד, שניים, או חמישה. קחו את זה בחשבון.

✨ קיצור תורים- לא תמיד, אבל בהרבה מקומות ברגע ששמים לב שמדובר במשפחה, ובמיוחד אם חברים בה ילדים קטנים, תקבלו עדיפות או אפילו מעבר ב’כניסת הדיפלומטים’.

✨ הקפה בסוף היום..אחרי שהם נרדמים סוף סוף..ואתם יושבים על המרפסת ומסתכלים בחושך שמסביב או בהשתקפות של האורות על הנהר שלגדותיו אתם נמצאים כרגע..

✨ בסופו של דבר הכל עניין של גישה. אם לא עסוקים בהשוואות כל הזמן בין טיול סוליטארי לבין טיול עם ילדים, אלא מתייחסים לטיול ולתנאים שלו כעומדים בפני עצמם, אז קל ופשוט יותר להתמודד עם האתגרים הניצבים בדרך.

 חזרה לבלוג