Tag

ילדים

Browsing

טוב, קודם כל קוראים לי יותם ואני הבן של הללי מנהלת האתר. אחד מהדברים שהכי עזרו לנו בטיול שלנו היו הטיפים של מטיילים אחרים, אז אני רוצה לתת כמה משלי (אמא שלי אולי כבר כתבה כמה מהם)

1) לשאול טיילים אחרים וחברים מקומיים שלכם בקשר למסעדות, בתי מלון, טרקים, חופים וכל דבר אחר זה הרבה יותר יעיל וקל מלבדוק באינטרנט או בספר טיולים

2) תביאו מצלמה טובה ותמכרו תמונות. אולי יהיה קצת יקר אבל ההשקעה משתלמת

3) בכל עיר יש 3 איזורים: היקר, ההיפי ההיפי הזול והאזור הזה באמצע שהוא לא היפי ולא יקר

4) קחו חבילת קלפים לכל מקום. הרבה פעמים במסעדות, תחנות למינהן ו רכבות מאד משעמם ותמיד אפשר למצוא שותפים למשחק (אותו דבר עם שח-מט אם אתם משחקים)

5) איך לגרש סוחרים ברחוב: יש כמה דרכים, להגיד להם שכבר יש לך, להגיד: לא! תתחפף! (!no! Bug off)או פשוט להיכנס לחנות כלשהי

6) תמיד יותר זול לקנות מים בארגזים ובבקבוקים של 20 ליטר מאשר לקנות כל בקבוק בניפרד

7) כמה דברים שתמיד צריך בכיס: כרטיס ביקור (יופי של סימניה), כמה מטבעות ושטרות קטנים לתת לקבצנים, קלפים אם משעמם.

8) איך להיתמקח: דבר ראשון, לפני שמתחילים בכלל להיסתכל בחנות מחליפים כמה מילים עם המוכר (מה שלומך?, איך הולך היום שלך?, איך העסקים?) ורק אז תתחילו לדבר על מה לקנות ובכמה. אחר כך תדגישו את זה שאתם הולכים לבדוק עוד חנויות ומה המחיר הכי טוב שהוא יכול לתת לכם, ואם זה עדיין יקר מידי תבקשו את מחיר המקסימום שלכם (רוב המוכרים יתנו הנחה של עד ל35% אבל לא יותר)

 

*גילוי נאות: הפוסט הזה נחת אצלי במייל ביום שבת אחד, כשנפשנו על החוף בוייטנאם. לא ביקשתי ממנו לכתוב אותו הוא פשוט חשב שיש לו מה לתת לקוראים של האתר. פרסמתי את הפוסט כפי שהוא, בלי לגעת. הללי.

אין מה לעשות, כשיוצאים לטיול עם ילדים בכל מקום בעולם אי אפשר להמנע ממקומות בהם אתה כהורה מרגיש שהיכולות שלך לשמור על בטחונם או אפילו לשמור על קשר עין עם הילדים עומדות למבחן.
יש מקומות בהם אפילו מעבר חציה יכול להיראות להורה הממוצע כמו אתגר כמעט בלתי אפשרי.
יורודיסני עם ילדים, דיסנילנד, שדות תעופה, רחובות מסויימים בניו יורק, שלא לדבר על ערי בלאגן כמו דלהי, בומבי, סייגון, בנגקוק, קטמנדו ועוד ועוד..אין מנוס.
בגדול, ואם אתם שואלים אותי, על מנת להמנע לגמרי מהסיכוי שתאבדו ילד או שמשהו יערער את בטחון הילדים שלכם, הדרך הפשוטה והקלה (והיחידה) היא פשוט לא לצאת מהבית. לעולם.
במקרה שהחלטתם לצאת, והאחריות מוטלת כמובן על כתפיכם בלבד, אפשר לנקוט בכמה אמצעי זהירות.

1. נתחיל עם הקטנים. ילדים עד גיל 3 ואפילו יותר מזה תמיד שמים במנשא ! לא בעגלה, גם אם היא עם חגורות בטיחות. לא ברגל. לא על הידיים. תמיד תמיד תמיד במנשא. קשורים אליכם ומוגנים לחלוטין.

2. סבבה. ככה הצלחנו לנטרל את הדאגה לפחות לילד אחד.

3. את שאר הילדים תפזרו שווה בשווה בין המבוגרים האחראים. נגיד אם יש שני הורים ושלושה ילדים (חוץ מהילד שמנוטרל במנשא), אז ילד אחד + ילד במנשא צמוד להורה אחד, ועוד שניים צמודים להורה השני. הילדים כמובן צריכים להיות מעודכנים בעניין ולקבל מראש את כל ההוראות.

4. כדאי שהחלוקה תהיה קבועה, כך בכל מקום ותוך זמן מועט הילדים וגם אתם תתרגלו לפיזור האחריות וזה יהפוך למצב טבעי וברור יותר.

5. בכל מקום כזה בחרו נקודה בולטת אותה ניתן לראות למרחוק והראו אותה לילדים. אמרו להם שבמקרה שהם לא מוצאים אתכם- שיגשו לנקודה הזאת.

6. הראו להם גם את האנשים במדים או את האנשים שהכי כדאי לסמוך עליהם במקום בו אתם מתמזגים עם תנועה המונית.

7. שימו להם בכיס/בתיק/בתוך הנעל את מספר הטלפון שלכם.

8. מכשירי ווקי-טוקי. אני מסתובבת עם ארבעה מכשירים.

9. משרוקיות. כן, פשוטות ובעלות צליל חזק.

10. לחוששים במיוחד- יש גם כל מיני מכשירי היי טק של ג’י פי אס וצפצפנים למניהם. ההחלטה האם להעזר בהם צריכה להיות בעיקר על בסיס ההיכרות שלכם עם כל אחד מהילדים שלכם. אם יש ילד שיש לו נטיה חזקה יותר ללכת לאיבוד. בקצור- הפעילו שיקול דעת בהתאם לכל ילד. וכמובן ניתן לצייד את אותו ילד ספציפי במכשיר טלפון באותם רגעים של מצב-המונים.

11. הסבירו והדגישו בפני הילדים שבכל מקרה אתם תמיד תחפשו אותם, שיחכו לכם גם אם נראה להם שעבר הרבה זמן. שאתם תמיד תעשו הכל, שלא תתייאשו אף פעם ולא משנה כמה זמן זה יקח ושיהיו בטוחים שמישהו דואג להם תמיד.

12. אם אתם חוששים להבהיל את הילדים יתר על המידה, פשוט ספרו להם את הסיפור של נמו.

לא תמיד.

אם אתם מהמשפחות הסטריליות, שלא מרגישות בנוח בחברת קצת ליכלוך, הרבה בלאגן וריחות לא- הכי-נעימים-בעולם. אם אתם מהמשפחות האלה וגם אין לכם הרבה כסף וגם אתם חולמים כבר תקופה על כמה שבועות רצופים של חופש – אל תתייאשו כל כך מהר.

נכון שטיול עם ילדים במזרח הוא זול בהרבה מטיול זהה באירופה. אבל זה נכון רק אם הטיול הזה נמשך חודש וחצי ויותר.

כל עוד אתם מתכננים לנסוע לתקופה קצרה יותר, בהחלט אפשרי לטייל בזול גם באירופה, ולהוציא כמעט את אותו סכום בשני המקומות. איך? לשם ההדגמה בחרתי להשוות בין שני יעדים פופולאריים למשפחות: הולנד והודו (לא בחרתי את תאילנד בכוונה מכיוון שהיא יקרה יותר).

הפרמטר הראשון הוא כרטיסי הטיסה. בעוד שלאירופה ניתן למצוא כרטיסים ב-450 דולר או פחות, למזרח אין מחירים כאלה. תכפילו את זה בחמישה או שישה כרטיסים ותקבלו הפרש של אלפי שקלים.

חברת התעופה- אירופה, טיסה קצרה, אין בעיה להתמודד עם הילדים. לכן לא בעיה לטוס בצ’ארטר זול ופשוט. למזרח- טיסה ארוכה, עדיף שלא יהיו עצירות ביניים שיאריכו אותה עוד יותר, או לחילופין יאלצו אתכם לבלות כמה שעות במקומות קצת עויינים, עדיף סרטים בעברית…בקיצור- כדאי חברה סדירה וידידותית. במילים אחרות- כרטיס יקר יותר. הודו- 4836$ (אל על). הולנד- 2000$

ויזה- למדינות אירופה- אין צורך. ליעדי המזרח- לרוב צריך. יכול להגיע למאות דולרים עבור משפחה שלמה. מחירים לדוגמא ליחיד: הודו-200-300 ₪, סין 100-300 ₪, ויאטנאם-40$, לאוס-20$, קמבודיה20$ נפאל-60-100$.

הכנות בריאותיות-לאירופה- אין צורך במשהו מיוחד. למזרח- חיסונים (מומלץ..) ותרופות. מגיע למאות שקלים עבור משפחה.

היעד כרטיסי טיסה (שני הורים, שלושה ילדים) ויזות הכנות בריאותיות סה”כ
הודו 4836$ 1000 ₪ חיסונים- מחיר ממוצע למשפחה שנתנה את כל חיסוני הילדות – 500 ₪ + תרופות (מינימום) – 250 ₪ . 5333$
הולנד 2000$ ——— ———– 2000$

ההפרש הוא 3333$.

בעוד שבהודו עלות השהיה היא מינימאלית, בהולנד העלות תהיה גבוהה במאות אחוזים. אבל כאשר לוקחים בחשבון את ההפרש המודגם כאן בין שני היעדים ניתן לראות שהעלויות מתאזנות. ויתרה מזאת, קיימות דרכים רבות להוזיל את עלויות השהיה במדינות היורו.

איך אפשר להוזיל עלויות באירופה?

  • תשכרו דירה. תבשלו בבית. ותכינו סנדוויצ’ים לדרך. גם יותר זול, גם פחות גוזל זמן, גם הרבה יותר נוח עם הילדים (שלוש ארוחות זה כארבע שעות ביום שבהן צריך לשמור עליהם שיתנהגו יפה מול כל האירופאים המנומסים האלה) וגם הרבה יותר בריא.
  • בדקו היטב לפני שאתם מחליטים על היעד שלכם. באירופה יש פער גדול בין המדינות. איטליה, למשל, נמצאת במשבר כלכלי והמחירים כבר לא גבוהים כל כך. פורטוגל נחשבת היעד הזול ביותר נכון להיום במערב אירופה.

וגם- טיול בחצי מחיר.

תעשו חיים!

מחפשים מלון זול ואיכותי?

הכנסו לאתר הזה ובחרו את מקום הלינה המועדף עליכם.

כיוון שאני נעזרת רק באתר הזה כדי להזמין מקום לינה, בדקתי באופן אישי את המחירים באתר והשוויתי אותם מול המחירים בשטח. ממש פיזית. ובכל המקרים בהם החלטתי להיות חכמה ולהגיע למקום כדי להזמין ישירות ממנו גיליתי שהמחירים באתר היו נמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים שהציעו לי בשטח.

בקיצור- יותר משתלם להזמין מהאתר הזה. לקרא את הדברים שכתבו מבקרים ששהו במקום לפניכם. לאתר יש גרסה באנגלית וגרסה בעברית. מנוע חיפוש נוח לשימוש ומבחר עצום בטווח מחירים המתאים לכל כיס (ואני מתכוונת ממש לכל כיס. יש שם מקומות גם ב-5$).

ועוד דבר חשוב- התמונות באתר תמיד נכונות ואמיתיות.

אחד מהחששות הגדולים שעולים, כשמדברים על טיול עם ילדים בחו”ל, קשור לנושא החברתי. איך הילדים יסתדרו בלי חברים. מה הם עושים על מנת ליצור קשרים חברתיים. אני רוצה לענות, על קצה המזלג לשאלה הזאת, החוזרת בכל פעם מחדש.

אני מרגישה שהטיול שלנו דוקא העשיר את עולמם החברתי של הילדים, ופתח להם ערוצים חדשים ומרגשים לקשר. העובדה שהטיול שלנו אינו מוגבל בזמן ושאנחנו נשארים זמן מה בכל מקום תורמת ליצירת קשרים טובים ועמוקים. היום קיים עבורם איזון טוב יותר ואפשרות בחירה טובה יותר, לתחושתי, בין הזמן הפנוי, השקט שלהם עם עצמם, לבין בילוי משותף עם חברים. המפגשים החברתיים נוצרים מאליהם, ללא כל התערבות או יוזמה חיצונית. ניסיתי לעשות קצת סדר ולחלק את הקשרים החברתיים שלהם לכמה סוגים:

תרמילאים ישראלים צעירים- את התרמילאים אנחנו מחלקים לשני סוגים. אלה ששמחים לפגוש ילדים ואלה שעסוקים בעצמם, בחווית הטיול שלהם, ושרוצים רק שקט. את אלה שמבקשים את השקט שלהם אנחנו מאתרים מיד ומניחים להם לנפשם.

את אלה ששמחים על מפגש עם ילדים אנחנו לא צריכים לאתר, הם ישר נמשכים אלינו ותוך שניות הילדים שלנו כבר הופכים לאטרקציה הגדולה של היום. איזה כיף. פתאום יש להם דודים צעירים שמניפים אותם באויר, מחליפים איתם כאפות, חולקים איתם את מחסן העוגיות שלהם, רודפים אחריהם ומצחיקים אותם.

תרמילאים זרים– מכל הגילאים, לעתים פגישה במסעדה גוררת שיחה נעימה, לעתים הילדים באים לעזור בנקודות התנדבות של תרמילאים ומתפתח קשר ידידות, או נסיעה משותפת של כמה שעות יוצרת הזדמנות למשחק משותף. בזכות הפתיחות של הילדים אף פעם לא משעמם.

ילדים מקומיים (וכל בני משפחתם)- ילדים יש בכל מקום וכולם אוהבים את אותם דברים. שפה היא פרמטר שולי, כשיש כדור או אייפוד או לוח שח מט. שמנו לב, שילדים ממדינות שונות אוהבים, בדיוק כמונו, להכיר ילדים ממקומות אחרים. דרך הילדים פגשנו משפחות וחברים טובים באמת, הוזמנו לארוחות בבתיהם ולמדנו הרבה מאוד על התרבות המקומית.

גם לבעלי המלון או האכסניה יש ילדים, לבעלי המסעדות ולבעלי החנויות יש ילדים, בדשא יש ילדים, בשדה האורז משחקים כדורגל..כך שהימים שלנו עוברים בין ביקור יזום אצל חברים ובין משחק ספונטני עם הילדים בסביבה הקרובה.

צעירים מקומיים– אני חושבת שהסעיף הזה נכון יותר כאשר מתמקמים במזרח. הפתיחות של הצעירים המקומיים כלפי ילדים היא פשוט מדהימה. החיבה שהם מרעיפים וקבלת הפנים החמה מפתיעים אותי בכל פעם מחדש. לבנות יש מליון בני דודים שמאוהבים בהן לחלוטין ועושים כל מה שהן רק מבקשות. משתוללים איתן, משחקים איתן משחקי קופסא, לוקחים אותן איתם לעזור במטבח או בגינה. הגדול זוכה בשיחות עומק רציניות או במורים לשח-מט או במדריכים לרכיבת אופניים אתגרית. דרכם כולנו לומדים את השפה המקומית ואת מנהגי היומיום. בכל שאלה יש לנו תמיד את מי לשאול.

משפחות מטיילות– כמו המשפחה שלנו, יש משפחות נוספות מכל העולם שיצאו עם הילדים. בין אם לטיול מוגבל, הרפתקה ממוקדת ובין אם טיול ארוך ללא הגבלה. במזרח אין בעיה לזהות אותם, כי הם נראים כמו תיירים בדיוק כמונו. מפגשים מהסוג הזה הם שימחה לכל המשפחה, ההורים חולקים חוויות והרבה אינפורמציה חשובה, הילדים גם הם חולקים חוויות, מספרים כל אחד על המקומות בהם ביקר, וגם נהנים ממשחק משותף. מחליפים כתובת מייל וממשיכים את הקשר גם אחרי שכל משפחה פונה לדרכה.

חברים מהבית- יחד עם כל הפריחה החברתית היומיומית, הקשר עם הבית נמשך והקשר עם החברים מהארץ חשוב לנו מאוד. אנחנו ממשיכים לעדכן ולהתעדכן דרך המייל, דרך ‘סקייפ’ וגם שולחים גלויות ומתנות מהמקומות בהם אנחנו מבקרים. לאט לאט גודלות כמויות הגלויות שאנחנו שולחים כי לאט לאט מתווספים חברים חדשים ממקומות שונים בעולם.

חזרה לבלוג

“איך היה היום בבית הספר חמודה?” שואלת אמא של אוליביה כמו תמיד.

“כיף”, עונה אוליביה.

“אז מה עשיתם היום?” שואלת אמא שלה,

“כלום”. (אוליביה מצילה את הקרקס/איאן פלקונר)


“השכל הוא לא כלי שצריך למלא, אלא להבה שצריך להדליק” (פלוטארכוס)

יכולת הלמידה האנושית היא מדהימה. הבנתי את מלא משמעותה כאשר צפיתי בילדי במהלך גדילתם. ראיתי איך הם לומדים להתהפך, לבכות, להביע את רצונותיהם ללא מילים. ראיתי איך הם חקרו את המרחב שלהם, למדו לזחול, לשבת, לאכול. צעדיהם הראשונים הם ללא ספק אחת מפסגות הלמידה המרהיבות ביותר. איך, מעצמם, הם מפצחים את הקוד התנועתי המורכב. מילים ראשונות, משפטים, משחקי דמיון.

כל אלה ועוד רבים, נראה שרוב ההורים מקבלים כמובן מאליו שהילדים ילמדו מעצמם. אך כשזה מגיע  לתחומים אחרים  נדמה שרבים מאתנו מאבדים את האמונה ביכולת הלמידה המופלאה של ילדינו.

ידע, בעיני, הוא דבר נרכש. כל אחד יכול לרכוש ידע, כמה שירצה, ובכל תחום שירצה. כאשר הנפש חפצה, המוח נכון ופתוח והסקרנות מחפשת תשובות, הכל אפשרי.

היכולת ללמוד

היכולת ללמוד, גם היא קיימת, טבועה בנו מלידה. אם פעם, הדרך ללמוד היתה מוגבלת למוסדות חינוך אשר רק בהם ניתן היה למצוא את התשובות לכל השאלות שלנו, היום המצב אינו כך. היום ניתן באלפי דרכים למצוא מענה לכל השאלות. אם פעם, הדרך היחידה לרכוש השכלה ומקצוע היתה במוסדות מסויימים בלבד, אשר ניקזו אליהם את אנשי המקצוע הטובים ביותר, היום המצב אינו כך. אם פעם, הדרך לתעודת הבגרות (וממנה אל האוניברסיטה) היתה רצופת 12 שנים של מעשים טובים, היום הדרך קצרה ופתוחה הרבה יותר.

כשמסתכלים על ההתקדמות שעשינו בעשרים השנים האחרונות, וכשמנסים לראות את העתיד, בהקשר נקודתי של עתידם של ילדינו, עולות שאלות רבות. איך שאני רואה את זה, המסגרת החינוכית השמרנית העכשווית, אינה מספקת את הכלים המתאימים לאלו שינהלו חיים עצמאיים בעוד עשר-15 שנה. אנחנו צועדים אל עבר גלובליזציה מוחלטת, אל עבר טכנולוגיה מרקיעת שחקים, אל עבר  אפשרויות שאינני בכלל מצליחה להעלות על דעתי. ורובן ככולן יהיו מעל גבי צגים, ויתקיימו ברחבי העולם כולו, ללא קשר למיקום הספציפי של האדם שמאחורי הצג.

אנשי המחר

אנשי המחר ידרשו ליכולות טכנולוגיות מרשימות, אך בד בבד הם יצטרכו לשמר את יכולות הלמידה הטבעיות שלהם באופן מקסימאלי, שכן השינוי יהיה בקצב מהיר מאוד. הם יצטרכו להאמין בעצמם ולהאמין ביכולתם ללמוד, להקשיב, ליצור. מתכונת שבה הלמידה היחידה נעשית בצורה פרונטלית, למידה פאסיבית המושתתת על ציונים ותחרות. כזאת המתמקדת במענה לשאלות במקום בשאילת השאלות, לא תביא את הילדים למיומנויות המספיקות לדעתי. זאת מסגרת שנותנת מענה מצוין להורים, כיוון שהיא משקיטה את המצפון, וכיוון שהורגלנו לחשוב במונחים של ‘מה יהיה באוניברסיטה’. אבל אדם שלם, בטוח, יצירתי, סקרן, לא תמיד צריך את האוניברסיטה כדי להצליח או, יותר מכך- כדי להיות מאושר.

ההבנה העמוקה, הכרת העצמי, הכרת הגבולות האישיים שלי, תבונה רגשית, חברתית, יכולת התמצאות בסיסית במרחב חדש, יכולת קבלת החלטות, יכולת בחירה אמיתית, קבלת האחר ללא שיפוט או ביקורת, התייחסות אל אדם ללא השוואה בלתי פוסקת אל בני אדם אחרים ויכולות נוספות הן משמעותיות בעיני לפחות כמו תואר שני באוניברסיטה.

בחירה ויכולת

הידע, בעיני הוא עניין שולי. התחושה הבסיסית של מסוגלות, של יכולת, היא משמעותית הרבה יותר. אני לא זוכרת אף מבחן שעשיתי בבית הספר. אבל זוכרת כמה קונצרטים מופלאים שניגנתי בהם. לא זוכרת אף ציון שקיבלתי בבית הספר, אבל זוכרת את הראיון הסופי בבחינות הקבלה ל’במחנה’. למה? כי אני בחרתי בהם, כי הבאתי לשם את כל כולי, את עצמי, לא כי הייתי צריכה, אלא כי רציתי. לא זוכרת כלום מהבגרות בלשון, אבל זוכרת איך עושים פליק-פלאק. כי, למרות שביליתי שעות רבות בלמידה לשניהם, את האחד שנאתי ללמוד ואת השני למדתי בתשוקה.

אני מאמינה שככל שנשמור על יכולות הלמידה הטבעיות שלנו, כך נוכל ללמוד כל העולה על רוחנו. ככל שנרגיש בעלי יכולת, כך נגשים את שאיפותינו. לכן, אינני רואה הבדל בין שינון מילים באנגלית, לבין למידה עצמית של בעיטת כדור מסובב. בין קריאה בספר על התהליכים שהביאו לפרוץ מלחמה זו או אחרת, לבין צפיה בחתולי החצר שלנו ולמידה מתוך התבוננות על מנהגיהם ואורחות חייהם (גם שם יש מלחמות..).

אני באמת מאמינה, שברגע שמשחררים את רוח הסקרנות, ולא כובלים אותה בתבניות מוכנות מראש, היא משתוללת, מתבדרת, מתעופפת עד לשמיים ומביאה איתה הפתעות וגילויים מדהימים.

תואר באוניברסיטה

לא אכפת לי אם יהיה או לא יהיה להם תואר באוניברסיטה, לא אכפת לי אם תהיה או לא תהיה להם תעודת בגרות-כל  אלה כבר תלויים בהם וברצונותיהם. אכפת לי מאוד שיהיו שלמים עם החלטותיהם, שיהיו שמחים בחייהם ושיגשימו את חלומותיהם. אני מאמינה שהסקרנות שלהם, והדחף שלהם ללמוד כבר יובילו אותם למקום אליו הם אמורים להגיע.

מאמר רלוונטי:

the educational value of long term travel with kids

והנה דברים שאמר ביל גייטס בנושא: (מתוך כתבה באתר thematker)

“ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, סבור כי הרעיון שצעירים הולכים לאוניברסיטאות כדי לרכוש השכלה עומד לחלוף מהעולם, בתנאי, כמובן, שללומדים יש מוטיבציה פנימית. “בעוד חמש שנים תוכלו למצוא ברשת בחינם את ההרצאות הטובות בעולם”, אמר גייטס בכנס טכונומי שנערך בימים אלה בקליפורניה. “האינטרנט יהיה טוב יותר מכל אוניברסיטה בודדת”. גייטס סבור כי לא משנה מהיכן הגיע הידע, יש לקבל עליו קרדיט. בין אם מדובר בתואר של MIT או באדם שרכש את כל הידע שלו דרך האינטרנט, יש למצוא דרך להכיר בכך.

גייטס הבהיר כי אינו מתכוון לחינוך היסודי, אלא לחינוך האקדמי. החינוך האקדמי, לדברי גייטס, צריך להיות פחות “מבוסס מיקום”, טוב, אולי חוץ מהמסיבות, הוא התבדח. אחד הגורמים הבעייתיים של עולם החינוך, לדברי גייטס, הם ספרי הלימוד עבי הכרס. “הספרים הם עצומים, מפחידים”, הוא אמר. “אני מסתכל עליהם וחושב: “מה יש בהם בכלל?” לפי גייטס, ספרי הלימוד בארה”ב ארוכים פי שלושה מאלו המקובלים באסיה. אולם החינוך באסיה מוביל בהיבטים רבים. הבעיה בספרי הלימוד היא שהם נבנים על ידי ועדות, מה שגורם לכך שהספרים יהיו ארוכים מכפי הצורך.”

טיול שאינו מוגבל בזמן אינו דומה לטיול שההתחלה והסוף שלו ידועים מראש. אולי יום אחד אנסה לערוך השוואה בניהם, אבל כרגע אני רוצה לכתוב על אחד ההבדלים הכי בולטים והכי יומיומיים. עניין פעוט, שבו אני נתקלת לפחות פעמיים ביום ובכל פעם מחדש מעורר אצלי מחשבות.

אין קניות. לא קונים בגדים (רק כשצריך), לא קונים מזכרות, לא קונים דברים לבית או צעצועים ואפילו לא קונים מתנות. לא משנה כמה הפיתוי גדול, כשאתה צריך לסחוב את כל הבית על הגב- היכולת שלך לעמוד בפיתויי השופינג מתגלה במלוא תפארתה. מה זה תפארתה, נראה לי שירדתי שני קילו רק מההתכווצויות שיש לי בבטן בכל פעם שאני לא יכולה לקנות את המשהו הכל כך שווה שאני מחזיקה ביד. אני נכנסת לחנות של חפצי אמנות מרהיבים ושואפת מלוא ראותי מוזה טהורה. וזהו. כלום. בדמיוני אני רואה את הנזירים הסגפנים ביותר עומדים על רגליהם ומוחאים לי כפיים.

וזה לא שהכרזתי על חוק כלשהו. זה פשוט הגיוני. מה, אני אסחוב את המסיכה הזאת כל הדרך עד שנחזור? לא נראה לי. אז שיחקנו בחנות המסכות כמעט שעה. מדדנו וצחקנו וניסינו את כל המסכות שהיו שם. והיו כאלה שישבו עליהם כל כך יפה שממש כאב לי להחזיר למדף. אבל החזרתי. הדבר הכי מפתיע בכל הנושא הזה הוא, שאחרי קצת יותר משבועיים של טיול, לא שמעתי אפילו פעם אחת את צרוף המילים ‘אמא תקני לי..’

הם יודעים לבד. הם עושים את החשבון. הרי גם הם סוחבים, בדיוק כמוני. וזה פשוט מדהים. הם חולפים על פני חלונות המציגים לראווה את כל חלומותיהם עלי אדמות, ופשוט לא מוציאים מילה מהפה…

עד שאנחנו מגיעים לדוכן גלידה. אין ספק שהייתי מגישה את עצמי למועמדות לאות ההורה המצטיין בתחום גידול-ילדים-המסתפקים-במועט, אילולא היכולת של ילדי למרכז ולתעל את כל אנרגיות השופינג המודחקות לנתיב אחד בלבד. וגלידה היא אחת מאבות המזון כאן, באיטליה. לאור זאת, מי שמעוניין לקבל רשימה מעודכנת של מחירי הגלידה בדוכנים השונים (כולל נספח המפרט את כל הדרכים לקבלת כרטיס הנחה למלקק המתמיד), מוזמן לפנות אלי.

חזרה לבלוג

השבוע חגגנו את הריב הראשון. ריב קלאסי, בלי נספחים מיוחדים. לקח כמה שעות ונרגענו, ניהלנו את השיחה שאחרי, הבנו אחד השני טוב יותר וצעדנו עוד צעד בדרך לתקשורת זוגית אידאלית. הריב והסולחה שבאה אחריו, כמו דברים רבים נוספים, התרחשו בתוך המרחב המשותף לנו ולילדים. תוך כדי הריב, ובעיקר תוך כדי השיחה הנעימה שאחריו, חשבתי לעצמי שהמעורבות של הילדים היא דוקא סוג של יתרון.

למעשה עוד בטרם יציאתנו למסע הזה, החלטתי שאני פותחת את עצמי לילדים הכי פתוח שאפשר. שקופה כמו בגד של ליידי גא-גא. הם היו מעורבים בתכנון, בתקציב (כולל איך להשיג את כל הכסף, כולל סכומים מדוייקים, כולל טעויות וסיבוכים ומכשולים שהיו בדרך), בשיקולי אריזה וציוד. לכל אורך הדרך דיברתי באופן חופשי על הרגשות שלי, גם כאשר היה לי קשה. דיברנו על הכל- על הציפיה, על קושי הפרידה, על הפחדים, החרטות, ההיסוסים. כשהדמעות הגיעו, מיד אחרי ההמראה, היה זה בני הבכור שישב לצידי, בעודי מתפרקת לרגע, בקוקטייל של אושר ועצב.

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני בסיס פתוח. גם במידע מעשי- מחירי הלינה, התחבורה, האוכל. התהליך של הפיכתנו ל’עצמאים דיגיטאליים’ וגם בעניינים של הלב- הרגשות, המבוכות. וכן, גם הריבים נכנסים לשם. איכשהו אני מרגישה שזה הדבר הכי נכון לי ולילדי. אני מרגישה שכשהם פוגשים אותי אנושית וטבעית, זה מאפשר להם להבין שבני אדם הם רבי פנים ורבי חסרונות וחולשות, ובמיוחד מאפשר להם לקבל את העובדה שזה בסדר. שאפשר להיות אהוב ונחשק, מצליח ובטוח בעצמך, יחד עם כמה שריטות קטנות שמלוות אותך. שאף אחד לא מושלם, למרות שזה הרבה פעמים נדמה כך כשאתה מסתכל על אנשים אחרים או במיוחד, מבעד למרקע הטלויזיה.

כמו לביאה שלוקחת איתה את גוריה לציד, כמו נקבת כלב הים שדוחפת את גוריה למים ושוחה לצידם, אני עושה להם ‘חשיפה לחיים’. שיפגשו אותם כבר עכשיו. בעצם, שיפגשו אותם דוקא עכשיו, כשיש להם גב ותמיכה. כשיש מי ששומר ומחבק. שיצברו ניסיון על הגב שלי. הטעויות הרבות שעשיתי לאורך חיי ישתלמו לי עשרות מונים אם אוכל למנוע אותן מילדי. אז אני פשוט לוקחת אותם איתי.

שישאלו את פקידת הבנק שאלות. שישמעו את השיחה שלי עם ‘שירות לקוחות מולטי טסקינג פליז הולד’. שיבחרו מוצר דרך האינטרנט ורק אחרי שלושה שבועות יראו איך הוא נראה באמת. שיקשיבו לרואה החשבון עם כל המילים המוזרות שלו (ויגלו שגם הוא חובב הארי פוטר ויבזבזו את כל זמן הפגישה בדיונים סוערים בנושא 🙂 ). שיראו אותי מתרגזת על ביטוח לאומי ומשלמת על זה מחיר כבד. שיפגשו אותי גם ביום שבו אני מבואסת מזה שאני שמנה. שיראו מקרוב איך (לא) מוכרים אוטו. ושוב. ושוב. ושוב. שישבו איתנו על המפות, שיכוונו אותנו במנהרות המטרו, שיבקשו חשבון בגרמנית, באיטלקית ובתנועות ידיים. שיכנסו לסופר בלי להבין מילה ממה שכתוב על א-ף מוצר שם. ויקנו בו אוכל ב-80 יורו. אחד הדברים שהייתי רוצה שילדי יאמרו, כשיתבגרו, הוא: “ראיתי איך אמא שלי עשתה את זה, ועכשיו אני יודע בדיוק מה לא צריך לעשות”.

חזרה לבלוג