משפחות רבות שמגיעות לצפון הודו מעדיפות להתרחק מעט מההמולה של מנאלי ואולד מנאלי ולהתמקם בואשישט. יש לזה סיבות טובות.♦ בואשישט אין כניסה לכלי רכב מכל סוג שהוא. כך שפשוט ונינוח יותר להתנהל עם ילדים בסמטאות הכפר הצרות.♦ המחירים בואשישט זולים מעט יותר ממנאלי השכנה, ואיכות השירותים זהה.♦ הנוף נגיש יותר. כמעט בכל גסטהאוס ניתן למצוא חדר גדול ונעים עם מרפסת או לפחות עם נוף להרים.♦ המעיינות החמים יכולים להוות תענוג יומיומי לכל המשפחה.♦ קיימים בסביבת הכפר, במרחק הליכה נעימה, מספר מפלים ובריכות שכשוך. בילוי של יום או לפחות חצי יום.♦ שיעורי יוגה, מוסיקה, ג'אגלינג וריקוד. ילדים מאוד מוזמנים ובדרך כלל הם נכנסים בחינם.♦ הכל קרוב ונגיש. מכולות, אינטרנט, מסעדות ובתי קפה המציעים מגוון רחב מאוד של מאכלים וגם נקודת הריקשות. המרפאה האיוורדית היא מהסוג הקהילתי ואינה גובה תשלום (גם לא על תרופות).♦ הכפר מאוד קטן ותוך יומיים כולם כבר יכירו את הילדים וישמחו לשחק, לטייל או לארח אותם.מחירים לדוגמא:מיץ פירות…
תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי……. נראה לי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בכל המעבר הזה. באמת. על מנאלי החלטנו בערך שבועיים לפני שפג התוקף הסופי בהחלט של הויזה שלנו בנפאל. השלב הבא היה להגיש בקשה לויזה להודו. למצוא דרך זולה ונוחה יחסית להגיע לשם מפוקרה, ולבדוק את ענייני הכלב. את כל אלה עשה צביקה. אני הייתי אי שם ברקיע השביעי, מבסוטה מהעולם ומהחיים. ארבעה ימים לפני עזיבתנו את פוקרה צביקה הודיע לי שאני חייבת להתאפס. טוב. ידעתי שהוא צודק. אבל אז בדיוק היתה שביתה וכמובן שניצלנו אותה לרכיבת אופניים הרחק הרחק אל הנופים והנהר והסוסים הרועים בשדות האורז. תתאפסי, רבאק. שמונה חודשים פחות שבוע בנפאל. שבעה חודשים של שהות בפוקרה. והרבה הרבה בלאגן ודברים שצריך למיין, לזרוק, למכור, להעביר הלאה. חייבים לצמצם בכמות הציוד כדי להצליח לדחוס אותו בחזרה למזוודות. אמא'לה. מזוודות. מה, באמת עוזבים? את הערבים האחרונים בילינו בארוחות ערב חגיגיות של פרידה. כל יום אצל חברים אחרים.…