ספר שלם אני יכולה לכתוב על הנושא הזה. הרומן שלי עם הפחד התחיל בגיל צעיר יחסית, ומאז אנחנו יחד. לא תמיד בשלום, יש לומר..

אז בקיצור: איך הגעתי מלהיות אמא עם הפרעת חרדה לחציית הפאס הגבוה ביותר בעולם, על אופנוע, עם בתי בת ה-10 ?

לצאת אל הלא נודע זה צעד שמעורבים בו רגשות רבים. מעבר להתרגשות ולציפיה, מתעוררים גם חששות, דאגות, פחדים.

אני מבינה מאוד את התחושה. אני מרגישה אותה כמעט בכל פעם שאנחנו יוצאים לכמה ימים של הרפתקאות בטבע. אם זה טרק, או ראפטינג, או כמה ימים של מסע אל ההרים. אני חושבת שכהורה, אי אפשר באמת להמנע מהפחדים האלה. הם קיימים בכולנו. השאלה מה עושים איתם :-).

מה אתם עושים כשהפחד תוסס לו אצלכם בבטן?

שני האירועים המפחידים ביותר שהיו לי השנה היו שונים מאוד אחד מהשני. האירוע הראשון היה בסיציליה. היינו רק גלי (13) ואני לבד. היינו על החוף, במפרצון קטן מוקף סלעים ובניהם מים צלולים בצבע תורכיז. שתינו שחינו בהנאה רבה. יצאנו להתחמם על הסלעים, חזרנו למים וחוזר חלילה.

פעם אחת, גלי נשארה על הסלע ואני קפצתי למים. הייתי לבד לגמרי בתוך המים, כשלפתע הרגשתי עקצוצים שהלכו והתגברו תוך שניות. סביב הבטן, הגב, הזרועות. שחיתי מיד לכיוון הסלע ושני תיירים משכו אותי מהמים.

ממש נלחצתי.

אני מכירה מדוזות, ויודעת שישנם סוגים ארסיים מאוד. לא ראיתי את המדוזה (קיוויתי שזו מדוזה..), היא היתה לגמרי שקופה, ולא נראתה אפילו במים הצלולים שהקיפו אותי.

הבטן, הגב והזרועות שלי היו מלאים בסימנים ארוכים ואדומים שהלכו והתפשטו והתנפחו בכל דקה שעברה.

הכאב הלך והתגבר. התחלתי להרגיש גם כאב פנימי בבטן.

לגלי לא אמרתי כלום, להיפך. חייכתי אליה. היא ארזה במהירות את הדברים שלנו, לקחה את התיק על הגב והתחלנו ללכת בחזרה לכיוון הכפר שבו גרנו. מדובר בעליה תלולה ומאתגרת, במעלה גבעה. הליכה של לפחות 40 דקות בשמש.

לא ידעתי בכלל אם אצליח לעשות את זה. אבל גם לא רציתי להלחיץ את גלי. לא היתה קליטה סלולארית משום סוג וגם בכפר ידעתי שלא תהיה.

במיוחד לא ידעתי אם זה הולך להמשיך ולהתגבר או שזה תיכף יתחיל להירגע. לא ידעתי מה חומרת או מה סוג הארס.

תחנת העזרה הראשונה בכפר היתה סגורה ולא היה אף אחד בנמצא לדבר איתו באנגלית.

אז חזרנו לבית שבו גרנו, שטפתי את הכל היטב, שמתי משחה מרגיעה וחיכיתי לראות מה קורה. גלי היתה מדהימה. היא אמנם נלחצה אבל שמרה על קור רוח, ידעה בדיוק מה צריך לעשות, החליטה החלטות, ופעלה בהגיון ובנחישות.

לאט לאט הכאב נחלש והנפיחות ירדה. לקחו כמה ימים עד שזה נרגע לגמרי. ועד היום יש לי סימן על הבטן (5 חודשים חלפו מאז..).

זה היה יום שגרתי לחלוטין. למעשה, זה היה אמור להיות יום רגוע ונעים במיוחד 😊.

כשמדובר ב’לא נודע’ רובנו שוכחים דבר אחד מהותי: כל יום הוא בעצם יציאה אל הלא נודע.

למה אנחנו חוששים ממשהו מסויים, אבל לא מקדישים מחשבה נוספת ל’לא נודע’ היומיומי?

הארוע המלחיץ השני כבר נראה אחרת לגמרי. זה היה לפני כמה שבועות, כשיצאנו לטיול ראפטינג של יומיים עם חברים.

לא קרה שום דבר מפחיד.

אבל מהרגע שנכנסתי לאוטו, לכיוון נקודת ההתחלה, הייתי לחוצה. הפעם לא יצאתי לבד, אלא עם רני (17), שביקשה ממני במיוחד לא להרוס לה את הטיול עם הדאגה שלי 😊.

אז הייתי לבד עם הלחץ, ועשיתי הכל כדי לתת לה את החופש להנות בשקט.

ואם זה לא מספיק, אז במקום לשבת איתי על הסירה הגדולה, היא החליטה שהיא עושה את כל הנהר,  על הסירה הקטנה, שממנה אפשר ליפול ולעוף ממש בקלות.

הפעם הלחץ היה פשוט בגלל אופי החוויה. לא היתה סיבה אמיתית.

קצת לפני נקודת העצירה הראשונה של הטיול, שבה מקימים את המחנה ללילה, יש מקבץ של ראפידים אחד אחרי השני, בדרגות חוזק מתגברות. במשך כל היום חששתי מהרגע הזה. ראיתי את רני על הסירה הקטנה, לפנינו, והסירה מתקרבת במהירות אל עבר סערת הגלים והסלעים שלפניה וחולפת אותה בשלום ובשמחה גדולה. והנה הסירה שלנו שטה במהירות והגלים תיכף מטלטלים אותנו ובמקום לתת לפחד לשתק אותי…הלכתי איתו לגמרי. בחלק מהראפידים אפילו עמדתי 😊.

היה כיף אדיר.

(קבוצת מטיילים שהיתה אחרינו התהפכה עם הסירה באמצע הגלים וכל האנשים שבה מצאו את עצמם בתוך המים).

למחרת, צפויים היו לנו הגלים הגדולים ביותר. את הערב והלילה העברנו בקמפינג (קפה איטלקי ומרשמלו על האש :-)) על החוף לגדת הנהר, ובבוקר יצאנו שוב על הסירות.

ממש לפני שהגענו לסדרת הראפידים האחרונה והגדולה, עצרנו לכמה דקות של מנוחה. הייתי ממש לחוצה. חשבתי שאולי אפילו עדיף שאעשה את החלק הזה ברגל. אבל אז החלטתי שלא. ובמקום לעלות על הסירה הגדולה והבטוחה יותר…עליתי על הסירה הקטנה. אם כבר אז כבר 😊.

מאותו רגע נתתי יד לפחדים שלי ועשינו הכל ביחד. בשלב מסויים אפילו קפצתי למים ומקבץ גלים אחד עשיתי בכלל בשחיה.

נהניתי מכל רגע.

♥ ממש שניה לפני הסוף, באחד מהגלים החזקים רני, שישבה לפני, כמעט נפלה. תפסתי אותה ושמרתי שתשאר על הסירה.

אתמול היא אמרה לי: “היית צריכה לתת לי ליפול”.

את לא פוחדת?

אני תמיד פוחדת. בכל פעם, לפני כל יציאה. תמיד.

אני פוחדת כשאני עולה על הסירה במורד הנהר. ועדיין, תמצאו אותי עומדת בתוכה, חוצה גלים גבוהים כשאני מאזנת את עצמי ככל יכלתי. אני פוחדת כשאני עולה על האוטו במעלה פיתולי הר על צלע צוק. ועדיין אעצור באמצע הדרך, בגובה של 5500מ’, אשתה תה ואשוחח מעט עם המקומיים. אני פוחדת כשאני הולכת מאחורי בת ה 17 שלי בטרק של 4000 מ’ ומעלה, בתוך מסלול של צוקים והרים ונהר חוצב מלמטה. ומדבר צחיח (בת ה-13 רצה קדימה עם חברים וסתם מחכה לנו באיזה מנזר שכוח אל..). ועדיין, תוך כדי נדבר על דברים מצחיקים ונשיר שירים. אני פוחדת בלילות כשאנחנו באמצע שום מקום, ישנים על הרצפה בבית בוץ בכפר נידח. ועדיין קמה בבוקר לנוף, לתרבות, לאוכל, לחיי פרא שלא יאומנו.

פוחדת. ויוצאת בכל זאת.

אולי יעניין אתכם גם: איך להיות הביונסה של הטיולים 🙂

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

אני אחרת לגמרי.

האש שבנשמתי בוערת ונוצצת בתוכי כמו השמיים זרועי הכוכבים בערבות השקטות של מונגוליה.

העיניים שלי לחות ושמחות לכל עבר.

ואני כמו נערה צעירה ספוגת אהבה ותשוקה אחרי לילה נועז.

כל גופי כאילו דולק. מוכן לנסות כל תחושה, כל מגע, אפילו ליטופה התועה והעדין של הרוח שיוצאת לעברי מצדו השני של האגם.

אני עירנית ומלאת אנרגיה. עד הלילה שבו אני צונחת, שלוה ורגועה חסרת מחשבות מאושרת.

כי כשאני מטיילת אני אחרת.

והילדים מקבלים את אמא שלהם מאוהבת בעולם, בחיים, בהם. הם מקבלים את אמא שלהם צוחקת, אמיצה, חזקה, עם מבט של לביאה בעיניים.

כי לפני כן הייתי….אחרת. הייתי כמו עץ בחורף. עדיין חי, עדיין נועץ שורשים. עדיין ניזון מהאדמה ומהמים. אבל חסר חיים. מחכה לאביב.

ערומה, קפואה, מותשת. נותנת לגשם להטיח עצמו על גופי, לרוח לשבור את ענפי. מקבלת בהכנעה. כך הייתי.

נפשי סגורה, יבשה, סדוקה. גופי פועל על טייס אוטומטי. מבשל רוחץ מכבס מחבק.

עייפה כל הזמן. וחולה.

רטובה וקרה כך שאף אש לא יכולה היתה להדלק.

והילדים קיבלו אותי אחרת. ואני ראיתי את עצמי אחרת.

אחרת לגמרי.

כלל לא מודעת לאישה האחרת שבי. בטוחה שכך אני וזהו.

וכמו שיש גברים שמוציאים ממך את המיץ. ויש גברים שמוציאים ממך את השלהבת. וכמו שהחורף ממית והאביב מחיה. וכמו שיש מנגינות שעושות לך לברוח ויש כאלה שמעלות אותך לרקוד על השולחן בשמלה מופשלת ובעיני חתולה מיוחמת.

כך בדיוק.

כי כשאני בחיי האלה אני פתוחה, מלאה, עסיסית. כמו אננס מתוק אני. ובא לי (כן, גם את זה. מלא. וגם) לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ. בא לי לטבול ולשחות ולצלול. בא לי להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות ממני. לא בא לי לברוח. אבל בא לי לעוף.

ואני מזמינה ומתחברת ועושה יותר חברים ואהבה ממה שעשיתי בכל שנותי כשהייתי אחרת. אנשים מרתקים מעניינים עמוקים מצחיקים. מכל העולם. אנשים שהם פנויים ופתוחים כמוני. שאין להם לאן לרוץ או רשימה שצריכה להתמלא באיקסים עד הערב.

כי כשאני מטיילת אני אחרת. הלב שלי יוצא החוצה, הנפש שלי פורחת במלא תפארתה ואינני זקוקה לדבר. יש לי הכל.

למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות. למרות שמי הפשוט, נטול התארים (שרק לאחרונה נעקר ממנו שם משפחה אחד). למרות ואולי בגלל המחיר המקומי באוטובוס המקומי הדחוק העמוס המקרטע המתנדנד על צלעו של הר, עטוף כולו בהיפ הופ הודי עדכני ורועש.

אחרת לגמרי. אישה אחרת. אמא אחרת. חברה אחרת. מאהבת אחרת.

ואוהבת את עצמי.

כך. ולא. בשום פנים ואופן לא אחרת.

חזרה לבלוג