איפה אני: בסינגפור. כמה זמן כבר: יומיים **תגידו, איך אתם מרגישים עם לטבול את עצמכם באמבטיית בוץ? חודש בוייטנאם זה ממש טיזר. בכלל, בתור אחת שרגילה לקצב איטי במיוחד, חודש הרגיש לי כמו חופשה קצרצרה. וללא ספק התנהגתי ככה. בימים האחרונים שלנו בוייטנאם בילינו על החוף במאסאז'ים ורחצות ארוכות בבריכה. בכל רחבי וייטנאם מוכרים מיץ שמורכב מקנה סוכר (טבעי, סחוט במקום) מעורבב עם מיץ לימון והרבה קרח. מגישים אותו בכוס גדולה, עם קש וזה עולה 5000 דונג (אפילו לא רבע דולר), והפעילות הקשה ביותר שעשיתי בימים האלה היתה לנסוע הלוך חזור ברחוב של מואי נה ולקנות את המיץ הזה, כי הילדים לא יכלו להפסיק לשתות אותו. היה ממש כיף ורגוע. רציתי להספיק לקחת אותם לדיונות האדומות, לדיונות הלבנות, ל-ferry spring אבל עד שאני נזכרת..נגמר הזמן. ביום האחרון שלנו בחוף הבנות ביקשו ללכת לספא מיוחד, אליו אנחנו הולכות בכל פעם שאנחנו מבקרות במואי נה. זה ספא פנסי כזה, עם כל מיני ארומטי-אבנים…

איפה אני עכשיו: בוייטנאם, על החוף. כמה זמן כבר: שלושה שבועות. ** תגידו איך אתם מרגישים עם להתפשט מול המעסה? שבוע שעבר היה אחר לגמרי. כלומר, כבר היו לי שבועות כאלה אבל את כולם אני מכניסה לאותה מגירה. מגירת ה"אחר לגמרי". אז בשבוע שעבר הילדים בילו עם אבא שלהם. הוא בא לכאן והם גם חגגו יומולדת לגלי ביחד. בדרך כלל בשבועות האחרים לגמרי האלה, אני משתדלת לעשות דברים שאני לא יכולה לעשות בשגרה. אפשר לקרא לזה "ניצול זמן איכותי", או שאפשר לקרא לזה פשוט.. בריחה. הבריחה שלי היא לרוב בטיולי אקסטרים שמותחים את הגבול שלי, הופכים אותי לגמישה, חזקה, אמיצה קצת יותר. אני עולה על הנהר עם סירונת קטנה ומתעמתת עם הפחדים שלי. האמת שאני מתעמתת איתם כל הזמן, אבל בזמנים האלה זה יותר ברור לי. או לחילופין יוצאת לנופש פינוק, כזה שלא הרשיתי לעצמי (נפשית, רגשית. אני לא מדברת אפילו על כספית) מעולם. ממש לשחרר. וגם זה אתגר. לא…